מי גומל את מי?
שאלה המציקה לי, בעקבות כמה דיונים שהיו כאן. ותסלחו לי אם ייצא קצת ארוך. הרבה פעמים נתקלתי כאן ובפורומים שכנים במשפט "גמלתי את XXX בגיל ...". אז ככה. אני את הבת שלי מעולם לא גמלתי. כמו שלא לימדתי אותה לזחול או ללכת. כל הדברים האלה הם דברים שהיא פתאום התחילה לעשות, ואנחנו רק עמדנו משתאים מול הפלא הזה, איך היצור הקטן שלנו מתפתח, ויודע בדיוק מה לעשות. כשהגיע האביב, התחלנו להוריד לה את החיתול, שתסתובב קצת ערומה, כדי לאורר את הטוסיק. אחרי החלפה, לא שמנו חיתול חדש. בהדרגה, ראינו שלא קורה כלום, כך שפרק הזמן שהיא הסתובבה ככה ערומה הלך וגדל, עד לבערך שעתיים. באותה תקופה - היו כמה בריחות פיפי, אבל לא משהו מרגש במיוחד. (ידענו שקקי היא לא עושה אחר הצהריים, ככה שלא היה חשש). אחרי כחודשיים כאלה, הצגנו בפניה את הסיר. מפעם לפעם הצענו, אבל לא אמרנו או דרשנו. גם באמת לא הבענו אכזבה אם היא לא רצתה, כי ממש לא היו לנו ציפיות. הוא עמד כל הזמן בסלון, לפעמים היא התיחסה אליו (הושיבה עליו בובה), רוב הזמן לא. אחרי בערך חודש - התחילה לעשות עליו. אחרי כמה פעמים שעשתה בסיר, סיפרנו לה על עולמם המופלא של התחתונים. וזהו. קנינו תחתונים, חיפשתי כאלה עם דוגמאות שישמחו אותה, אכן שימחו אותה, ובזה נגמר הענין. מאז היום שבו התחלנו עם תחתונים היו לה ארבע או חמש בריחות פיפי, וזהו. (אגב - התהליך התחיל כחודשיים לפני גיל שנתיים, היום, שנתיים ורבע, היא גמולה ביום, כולל שנת צהרים. לאורך כל התקופה הזאת, היו פחות מעשר בריחות). אז אני לא יודעת - אולי יש לי מזל מהשמים (כמו שהרגשתי מהרגע שראיתי אותה
), אבל אולי גם הבעיות נוטות לעלות אצל אלה ש"מחליטים", "גומלים את", ולא מחכים שזה יבוא באופן טבעי? האם נדמה לי, או שבאמת רוב הסיפורים הבעייתים הם עם בנים ועם בנות התהליך יותר קל?
שאלה המציקה לי, בעקבות כמה דיונים שהיו כאן. ותסלחו לי אם ייצא קצת ארוך. הרבה פעמים נתקלתי כאן ובפורומים שכנים במשפט "גמלתי את XXX בגיל ...". אז ככה. אני את הבת שלי מעולם לא גמלתי. כמו שלא לימדתי אותה לזחול או ללכת. כל הדברים האלה הם דברים שהיא פתאום התחילה לעשות, ואנחנו רק עמדנו משתאים מול הפלא הזה, איך היצור הקטן שלנו מתפתח, ויודע בדיוק מה לעשות. כשהגיע האביב, התחלנו להוריד לה את החיתול, שתסתובב קצת ערומה, כדי לאורר את הטוסיק. אחרי החלפה, לא שמנו חיתול חדש. בהדרגה, ראינו שלא קורה כלום, כך שפרק הזמן שהיא הסתובבה ככה ערומה הלך וגדל, עד לבערך שעתיים. באותה תקופה - היו כמה בריחות פיפי, אבל לא משהו מרגש במיוחד. (ידענו שקקי היא לא עושה אחר הצהריים, ככה שלא היה חשש). אחרי כחודשיים כאלה, הצגנו בפניה את הסיר. מפעם לפעם הצענו, אבל לא אמרנו או דרשנו. גם באמת לא הבענו אכזבה אם היא לא רצתה, כי ממש לא היו לנו ציפיות. הוא עמד כל הזמן בסלון, לפעמים היא התיחסה אליו (הושיבה עליו בובה), רוב הזמן לא. אחרי בערך חודש - התחילה לעשות עליו. אחרי כמה פעמים שעשתה בסיר, סיפרנו לה על עולמם המופלא של התחתונים. וזהו. קנינו תחתונים, חיפשתי כאלה עם דוגמאות שישמחו אותה, אכן שימחו אותה, ובזה נגמר הענין. מאז היום שבו התחלנו עם תחתונים היו לה ארבע או חמש בריחות פיפי, וזהו. (אגב - התהליך התחיל כחודשיים לפני גיל שנתיים, היום, שנתיים ורבע, היא גמולה ביום, כולל שנת צהרים. לאורך כל התקופה הזאת, היו פחות מעשר בריחות). אז אני לא יודעת - אולי יש לי מזל מהשמים (כמו שהרגשתי מהרגע שראיתי אותה