מי אני ומה זה אני ?

[MelodicTruth]

אני=

תודעה אינדיווידואלית.

 

[MelodicTruth]

"We are all one consciousness"

(Timothy Leary)

 

[600RR]

הבהרה ... לגבי ה"חיצוני"

כשאמרתי חיצוני, התכוונתי שכשאחנו ממוקדים במילה "אני" תוך שאנחנו מנסים להסביר את "עצמנו" את ה"דבר" שנמצא בתוכנו פנימה שהמילה הזאת מייצגת, המוח-(מרכז הפיענוח והגדרות) מרוכז במשהו שהוא לא ה"פנימי" שלנו אלא הוא מילה שמתארת את ה"פנימי" שלנו ... זה המובן ה"חיצוני" שאני מייחס למילה "אני". הפנימי שלנו (אותו אנו מנסים להסביר ואותו אני מייחס למה שנמצא בתוכנו, ה"אישי" שלנו) מיוצג ע"י מילה ... הוא לא המילה, הוא רק מיוצג ע"י המילה הזו (אני) ובכך היא בעצם חיצונית ... נפרדת ממנו ולא הדבר עצמו (ששוב .. אותו אנו מנסים להסביר ונכשלים לטענתי כי כשאנחנו מנסים להסביר את ה"פנימי" ומהו תוך ריכוז לא בדבר עצמו אלא בדבר "חיצוני\נפרד" שרק מייצג את הדבר עצמו, לעולם לא נצליח במשימה). מקווה שזה היה יותר ברור ... ואני מפנה חזרה לשאלה המקורית בפתח השירשור ...

 

[MelodicTruth]

שאלה מעניינת AKA התשובה

תנסו לחשוב על מציאות בלי הערך המופשט של "אני". תחשבו על מבנה החברה שמציאות כזאת תיצור. זה שורש התשובה למהות ה"אני".

 

[600RR]

../images/Emo13.gif בדוגמא של המילה "שמיים"

שאינה הדבר עצמו אלא רק מילה שמתארת את הדבר, הצלחת לקלוט בדיוק מה שאני אומר לגבי המילה "אני" ... הצרה עם המילה "אני" ש ... שתעזבי לרגע מה יבין אותו אדם שני שכל פעם את מזכירה בתגובותייך ... אפילו את (או .. כולנו לצורך העניין) יודעת לתת לזה פירוש (לפחות לא בעזרת נסיון לחשוב על המילה "אני"). אני טוען שכשאנחנו מנסים לחשוב על הדבר שמיוצג על ידי המילה "שמיים" אנחנו מתארים את מה שאנחנ רואים, מי בצורה לקונית ומי באופן פיוטי או מפורט. כשאנחנו מדברים על הדבר שמיוצג ע"י המילה "אני", לא רק שאנחנו לא רואים אותו ולא יודעים להסביר אותו, גם התחושה הסובייקטיבית לא ממש מסייעת לנו לתת הסבר חותך באמצעות השפה ... הסבר שיהיה ממוקד, ענייני ויתאר בצורה ברורה את הדבר הזה שמיוצג, שוב, ע"י המילה "אני" (כמו שאת מתארת שמיים לאדם שראייתו תקינה ויצא לו כבר לראות על מה את מדברת). אני שוב, מציע את אותו הסבר ... כשאנחנו מנסים להסביר את המילה שמיים אנחנו חושבים לא על המילה עצמה כי אם על מה שראינו ובתוך מגבלות השפה המוכרות לנו, אנחנו פחות או יותר מצליחים להסביר מה ראינו ומכאן, מה זאת המלה. כשאנחנו מנסים להסביר את המילה "אני" ... אנחנו אולי מדמיינים שאנחנו חושבים על "הפנימי" שלנו אבל אנחנו בעצם יורים באפלה .. אין לנו מושג איפה על מה בדיוק לחשוב ואיפה בדיוק "הפנימי" הזה מתחיל ונגמר ואז המח שמנסה להגדיר את ה"פנימי" חוזר כמו "באג" למילה החיצונית המייצגת עצמה ומנסה שוב ושוב להסביר אותה וחוזר חלילה ... שוב אני מצטער על ההסבר המגושם נורא.

 

[600RR]

../images/Emo4.gif

יש לי קצת בעייה עם מה שאת כותבת. להתסתובב עם התחושה שהכל "בסדר" ושפשוט ... איך לומר זאת בעדינות, אנחנו רק לא כל כך יודעים להגדיר מי אנחנו ומה אנחנו ו ... זו רק תקלה קטנה - זה נראה לי ... פששש .. לא בדיוק תקלה קטנה ... כשאני אומר "להגדיר" אני לא מתכוון להגדרה במובן של לתחום את המושג אני כך שהוא יוגבל לגבולות מסויימים. אין לי בעייה שישאר כמה מופשט שהוא רוצה. אני בסך הכל הצבעתי בשאלתי בתחילת השירשור (בין השאר) על העובדה שייתכן והשפה שלנו, לה יש השלכה קריטית על הדרך בה אנו מתנהלים באופן פנימי ותופסים את המציאות, השפה הזאת בעצם מגבילה אותנו ויוצרת מעין מכשול בדרך להגדרה העצמית. לא מקובל עליי פשוט כשמדובר "בי", באני הפרטי שלי, תשובות כמו "יכול להיות ש ..." ... מה, אנחנו לא כאן מספיק זמן כדי לדעת ?

 

[Grimsom]

תודה

אני דווקא כיוונתי למשהו דומה לאופן שבו קאנט מגדיר חוויה אסתטית (חוויה משוללת חפץ עניין או התכוונות ספציפית, בעלת "מעיין חוקיות" פנימית שלא ניתנת להעמדה על משהו חיצוני כללי, אבל בכל זאת בעלת תביעה לתוקף כללי) - אבל נראה לי שאין הבדל גדול בדברים. הקושי הוא באמת ביחס בין הפרטי לכללי, ואופן החוויה המאוד שונה שמאפיין כל אחד מהם.

 

[Grimsom]

מלים ודברים

כאן נראית לי דווקא העמדה (שאני קורא אותה, בין השאר, אצל אפלטון ושפינוזה) שהידיעה המשמעותית ביותר לא ניתן לביטוי במלים. זוהי ידיעה חובקת כל, שמאופיינת דווקא באינטואציה (בהבלחה הרגעית) ולא באופן ידיעה דיסקורסיבי (הדרגתי, שניתן לפרוט אותו לשלבים ומושגים). בכל אופן, גם אם לא נקבל את המושג של ידיעה אינטואיטיבית (במשמעות שתארתי), נראה לי שניתן להסכים על כך שישנה ידיעה, או מודעות, שמוצאת ביטוי באמצעים אמנותיים, למשל, לאו דווקא מילוליים. ולא בכדי, אחת הידיעות הראשונות של אדם אחרי שאכל מעץ הדעת, היתה אשתו.

 

[600RR]

מי אני ומה זה אני ?

האם זו מילה שכשמנסים לתת לה משמעות, היא עצמה הופכת למרכז הדיון וזוהי מכשלה פנימית ? מהיכן מגיע (הסטורית) הייחוס של המילה אני לגופו ופנימיותו הפרטית של האדם ? האם ייחוס זה שונה מתרבות לתרבות והאם ישנן תרבויות בהן הייחוס הזה השתנה ? מדוע ? אם המושג אני הוא פשוט עוד מושג ולנסות לתת לו פרשנות זה לא מה שיביא להבהרה או ליבון של העניין, מדוע ישנה נטייה רבת תדירות להתעסק בשאלה הזו לכל כך הרבה אנשים ? יש לי עוד שאלות אך אסתפק באלו הנ"ל לעת עתה תודה ! (הגעתי מפורום אמנויות הלחימה ואופנועים)

 

[Grimsom]

אני ואפסי עוד

אני לא בטוח שהבנתי את השאלות שלך. באשר להיסטוריית השימוש במושג "אני" - נראה לי שהרעיון של ה"אני" קדום מכדי שניתן יהיה למצוא את המקור שלו. בכל אופן, אני בטוח שיש לרעיון (כמו לכל הרעיונות שנראים מובנים מאליהם) היסטוריה שמעניין יהיה להתחקות אחריה. אני לא מכיר היסטוריה כזו (למעט, אולי פרגמנטים שלה - הופעות של מושג האני בכל מני פילוסופיות; מכל מקום, אף פעם לא הקדשתי לזה מחשבה - זה נראה כמו נושא למחקר רציני). אני לא רואה שום מכשלה בדיון במהותו של ה"אני" - אולי תנסה להבהיר מדוע נראה לך שתהיה מכשלה כזו? אני גם לא מבין למה "אם המושג אני הוא פשוט עוד מושג ולנסות לתת לו פרשנות זה לו מה שיביא להבהרה או ליבון של העניין...", שכן מתן פרשנות למושג היא, לדעתי, הדרך להבהירו והאופן לליבונו של העניין. השאלה, מה זה "אני", מעניינת כל כך משום שהיא נוגעת בלב המהות שלנו.

 

[600RR]

../images/Emo184.gifאז ככה ...

תודה לך וליעל על התגובות עד כה. מעניין ששניכם לא הייתם בטוחים אם הבנתם את שאלותי. ביקשת שאבהיר את עניין המכשול : אני, הנה ... כתבתי את המילה, נכון. עכשיו, אומר אותה בקול רם (אם היית פה היית שומע) אני. כשהמילה מהדהדת בגרוני, במחשבותיי ובאויר סביבי, כשהיא נאמרת על ידי, זה נותן לי (כמו לרובנו לדעתי) הרגשה של - מילה שמתארת "אותי", זה עליי "המילה" הזאת. מצד שני, המילה הזאת יכולה להאמר גם מפיך ואתה תרגיש ותתכוון שהיא מתארת אותך ומכוונת אלייך וכך גם הדבר במקרה של יעל וכן הלאה. אני היא מילה, מונח. אין לי כוונה להתעכב שלא לצורך בסמנטיקה, אטימולוגיה בפרט ובבלשנות באופן כללי אך אני זו מילה. כשאנחנו מנסים לענות על השאלה מי אני או מה זה אני, אנחנו מנסים להבין משהו שנמצא בתוכנו, את עצמנו ... יש משהו שמונע מאיתנו להגיע לתשובה\הכרה הטקסטואלית-מחשבתית לפחות (מישהו יודע לענות באופן מוחלט על השאלה הזו ?). המשהו הזה שמונע, המכשול להשערתי, הנו העובדה שכשאנחנו מנסים לענות על השאלה מי אני ובכך להתייחס אל הפנימיות שלנו, אנחנו אומרים וחושבים אני, שכאמור היא מילה וככזו היא "חיצונית" לנו, מילה אשר יכולה להיאמר על ידינו לאדם אחר תוך שהפנימיות שלנו שאותה אנחנו מנסים להסביר, נשארת אצלנו וכשאנחנו אומרים וחושבים על המילה הזו (אני), אנחנו ממוקדים החוצה במילה ולא פנימה "בעצמנו", הדבר שאנו כל כך רוצים להבין ולהסביר. מצטער על ההסבר המגושם, אני עושה עכשיו 700 דברים במקביל ... תשאלו שוב חופשי אם לא הבנתם ואנסה להסביר בדרך אחרת - אין עם זה שום בעייה ! שוב

 

[Grimsom]

כשמסבירים לי לאט...

אני חושב שהבעיה שאתה מתאר לא מיוחדת ל"אני", אלא משותפת לניסיון להמשיג כל דבר שהוא משמעותי לי באופן מאוד פרטיקולרי. כל דבר שנתפוש באופן כל כך אינטימי (ומה יותר אינטימי מ"אני") נתקשה לדבר עליו במושגים, כי דיבור כזה במושגים, בהיותו מעביר את מושא הדיון לרמה אוניברסלית, אובייקטיבית, בדיוק מפספס את האינטימיות שאותה רצינו לתפוש. לכן את ה"אני" שלך אתה יכול רק לחוות, רק לשוטט בתוכו עם מלים; כל ניסיון להגדיר אותו, להעמיד אותו על קטגוריה אובייקטיבית, יחטא למטרת החיפוש. אבל לא מדובר בחוסר הכרה, אלא בהכרה מסוג אחר, שדורשת רגישויות אחרות.

 

[600RR]

רגישויות נרכשות ? מולדות ?

תוכל להגדירן או לפחות לתחום אותן שאוכל "להמשיגן" ?

 

[Grimsom]

רגישויות אסתטיות

זוהי צורת התבוננות דומה לזו שאנו נוקטים בבואנו במגע עם יופי. אנחנו תופשים באותו יפה (יצירת אמנות, רגע יפה בחיים, אדם יפה) את ההכרח שבו, אותו "זה בדיוק כמו שזה צריך להיות" שהופך אותו ליפה, אבל זהו הכרח שאינו יכול להיות מועמד על מושגים סופיים, חיצוניים לאותו יפה מסויים. אני מאמין שיש בני אדם שנולדים או מתחנכים עם מוכנות גדולה יותר לרגישויות כאלה. אני גם מאמין שחינוך לא נכון עלול להכחיד אותן (ממש כפי שחינוך נכון עשוי לפתח אותן). חינוך כזה יצטרך להיות חינוך שאינו מועמד על הישגיות, שמדגיש את הפרטיקולרי.