מי אוהב את השבת....

[אשבל1]

שרי יקרה, תודה

, אני כאן ואתן מחממות לב

עם התגובות לאור , ובכלל התמיכה שלכן , נהדרות כולן, מכל הודעה כזאת עוד נשים שואבות כוחות

בהמשך היום אכתוב על עצמי קצת.

 

[אור העצובה]

מי אוהב את השבת....

מדהים. כל שבוע אותו דבר. הכל בסדר על פניו כולל שישי= ים, חוג גלישה לבן המדהים שלי, תחושה נעימה של שלווה- לא צריך לקום בשש מחר ואז... משומקום באה השבת ובמקרה שלי, אתה מגיעות הדמעות והכאב הכל כך בלתי נסבל. אותו ים נשאר ומחכה- לא מסוגלת להקים את עצמי וללכת. כל המחשבות, הכל, צף בשבת. רק אל עצרו לי את השגרה, את המירוץ. יושבת, כותבת, בוכה, בוכה, בוכה, לאט ובשקט, שום היסטריה. אין היסטריה אחרי שנה וחצי. יש כאב עמוק. יושבת מול הים ונזכרת שכשאמא נתבשרה על גזר דין המוות שלה- היא בקשה מחברה שתקח אותה לראות את הים. הנה, אמא, את רואה? הנה הים... ובדרך חזרה רואה אישה זקנה כפופה ולבנת שיער בכסא גלגלים מונעת על ידי הבת המבוגרת ובלב חושבת- פאק, זה לא חיים!!! זה להיות חי-מת. האם היית רוצה שאמא שלך תגיע למצב הזה? האם היא הייתה רוצה? אז מה את בעצם אומרת? שטוב שמתה לפני כל זה? סתם ציטטתי זרם תודעה שמקנן לי בראש כ-ל ה-ז-מ-ן לא חולפת שעה שזה לא שם. המחשבות על אמא או יותר נכון על היעדר אמא לא פוסקות. אמא שלי מתה בפתאומיות יחסית. תוך חודש וקצת. באופן מפתיע לא היו ייסורים ברמה שמצריכה מורפיום פרט ליום האחרון ויחסית לדיאגנוזה והאיומה המוות היה שלו. אז למה אני לא מצליחה לזכור את היפה והטוב? האם אי פעם אוכל? מתי? ומה אם לא? האם אשכח את אמא? האם כבר שכחתי? חוץ מדמעות וחזה מפולח לא יכולה לענות לעצמי. לא יכולה לומר "זכית לשנים האלה עם אמא מושלמת כמו שלך" מסתכלת על הסוף המר והמהיר, על הגדיעה הזאת, ובוכה. ככה כל שבת. לא מדברת עם אחי החולה, סכיזופרנים הם סגפנים וככזה הוא לא משלים עם נסיעה מתוכננת שלי עם הילדים לשיט בן 10 ימים. למ שיפרגן לי, שיתן לי לחיות, לא. אני חוטאת. מעיזה לנסוע לטייל. ליהנות חו"ח. לא!!! את תסעי רדופת רגשות אשם ואני (הוא) יבוא לאבא להחליף את המטפלת ביום החופשי רק בתנאי שאבא יפסיק לתת לי דמי כיס וייתן אותם לו!!! לגלמוד שמסתובב עם 6000 ש"ח בכיס, שאני סדרתי לו באלף ועדות של הביטוח הלאומי!!! אני שרצתי איתו לעורכי דין ולפסיכיאטריים!!!! ולא אכפת לי הכסף ( שהיה מוקדש כולו לפינוקים קטנים ומותרתיים לילדים) אכפת לי שאבא שלי במצבו הסיעודי צריך לראות את הגועל נפש הזה. אז הבלגתי וניסיתי להתקשר אליו בכח והוא טרק לי בפרצוף. ניסיון שני- כנ"ל. החלטתי כרגע להתנתק. לא יכולה יותר להכיל. כן- הוא חולה, אבל זאת לא אשמתי!!! אפילו אמא לא התמודדה עם זה!!! זה אכל אותה מבפנים ובא לי לומר לו שהוא- הוא הרג אותה!!!!!!! הבן המוצלח הגאון המתמטיקאי שהפך לשבר כלי.... אני לא מעיזה כי זה ישבור את אבא. הלואי שהיה לי עור של פיל אבל אין לי. אז בוכה. ומתקשה לנשום ולוקחת עוד קלונקס, ועוד אחד. ולא יודעת יותר מאיפה לקחת כוחות. נושאת עיניים ומחפשת את הקול של אמא..... תעזרי לי, אמא!!!! אבל אני לבד. לגמרי לבד. רק עם עול. של מטפלת שלוחצת שאשיג לה ויזה אבל אם תקבל אותה תקום ותיעלם.... אם אבא שצריך לדאוג לו להכל.... וכשהוא יעצום את העיניים זה לא יהיה סוף פסוק. גם אז לא ארגיש חופשיה למעשיי. יישאר הוא- שנולד מאותו רחם.... האם לדאוג לו? האם להשאיר אותו לנפשו? הוא נורמטיבי על פניו אבל לגמרי חולה. ישן רוב היום. סגפן. לא יוצא מהבית. נוסע רק לאבא ורק במוניות ספיישל. מה לעשות? מה אם יחלה? יש לי בעל ושלושה ילדים. לא צריכה לדאוג לעוד גבר שבספטמבר ימלאו לו 50... סליחה על ההסחפות אבל אין לי עם מי לדבר על זה, סליחה עם מי שקרא עד הנה... סליחה...

 

[mykal]

למה סליחה? תודה ששיתפת,

טוב שאת מוצאת פה אצלינו מקום.
אולי את רוצה שנצדיק אותך? כן, את יכולה לצאת ולנסוע,
ולמצוא עצמך הרבה זמן משפחתי של היחידה המשפחתית שלך.
את עשית ועושה הרבה גם לאבא וגם לאחיך,
אני בטוחה שאמא שלך גאה בך, אני בטוחה שהיא רוצה שתתנחמי, שתמצאי גם ימים
של הנאה ושמחה, ומרחב אישי, והנאה.
אני בוכה איתך, ומבינה את הכאב.
ואני יודעת שאת תמיד תהיי לצד אחיך, אבל תלמדי את המינון--
ותקבלי את העובדה שהוא חולה--ואין לך שליטה על זה.

 

[אור העצובה]

לMYKAL

תודה על התגובה. נעים לשמוע סוף סוף מילים תומכות. מחר שבוע חדש מתחיל.... נראה לי שאת יותר בוגרת ממני בתפיסת החיים ולכן את מצליחה לעשות רציונליזציה של הדברים... גם אני יודעת לעשות את זה אבל בניגוד אלייך לא מצליחה ליישם... אז תודה

 

[mykal]

שיהיה שבוע טוב,

ואולי עוד מילה,
'השקט' של השבת--מציף אותנו.
אלה שאמא חסרה לנו--ולך עוד מורכבות של משפחה מורחבת.
מה שאני הייתי מציעה--זה להכין 'מטלות' מעשיות,
עבודת יד, ספר קריאה, הליכה, דברים שיעסיקו--ולא שקט--שהנפש שלנו
'נופלת' להרהורים ועודפי געגועים ודאגה.

 

[עדיה222]

MYKAL

אני ממש לומדת ממך ונתמכת.

 

[mykal]

 

[עדיה222]

אור הפוך מסליחה, תודה ששיתפת,

הצירוף והעירוב של האבל על אמך, האי צדק של המחלה שלה, יחד עם הבעייה הקשה של אחיך והטיפול באביך הסיעודי - זה הרבה מאוד מאוד. אין פלא שאת מייחלת רק לימות השבוע הרצים והעסוקים.
אני מקווה שתשכיחי מעצמך את טריקות הטלפון של אח שלך, שתסעי לשיט עם בני משפחתך בצורה הכי שלווה, אולי על ידי הכנת כמה משפטי-מנטרה שתאמרי אותם לעצמך בכל פעם שיתקוף הצער+אשמה+כעס על אח שלך. בכל פעם שיתקוף הרגש הזה, בכל פעם שיגיעו התכנים האלה אל מוחך, תאמרי לעצמך את המשפטים המוכנים שיזכירו לך שאת לגמרי לגמרי אחראית, אחראית כל הזמן, שאין מקום לשום סחיטת רגש והאשמה, ופה את נוסעת לכמה ימי חופש, את לגמרי אחראית, את עושה את כל הדברים של אחות אחראית, ושאת לא תעסקי במוניות של אח שלך, ולא תבזבזי כוחות רגשיים על איך הוא חי, אחיך, כי יש המון דברים איומים וקשים בעולם ואת חייבת ללגום מהפאר והחדווה והיופי של הים ושל ההפלגה, מהשעשועים עם בני המשפחה, את חייבת להגן על עצמך מפני הדברים הנוראים והאיומים, וכן הלאה וכן הלאה. וכל פעם שתתחילי בשקילת מאזני מי צודק, מי בסדר ומי לא, מי סובל, מי מסכן, למי האיר פנים המזל, ומי הוא ביש מזל, ומי חייב למי, מי צריך לפצות את מי על ביש מזלו, ממש תמחקי את תמונת מאזני-הצדק, ותאמרי לעצמך שזה בכלל לא צריך להעסיק אותך, כי אין פתרון למי צודק, מי יותר סובל, מי חייב למי, מי בוחר בחיים נזיריים, ומה המשמעות של חיים נזיריים, וכן הלאה.
אוף הארכתי מאוד.
תחזיקי מעמד, שלך, עדיה

 

[supernova]

היי אור

כאב לי מאוד לקרוא את ההודעה שלך. בעיקר בגלל שאני מכירה חלק מהדברים שאת מתארת.
העומס שאת נושאת עליך עצום...
אני במקומך הייתי מנסה לחלוק ולדבר בפורום ובכלל עם מי שרק אפשר.
יש כאן הרבה אבל... אבל על אמא, על אבא , על המחלה של האח.

אני מאוד מאוד ממליצה לך לפנות למרכז "שלנו". זה מקום חינמי של ויצו שמטפל במשפחות של המתמודדים עם מחלה נפשית.
הם יוכלו לעזור לך לגבש מעט את מה את עושה ואיך את נוהגת באחיך , איך מחלקים את הנטל כדי שהוא לא יעמיס עליך ( גם טכנית וגם רגשית) ואולי זו תהיה גם הזדמנות לדבר על ההרגשה שהמשבר שנוצר סביב המחלה שלו תרם למוות של אמך. נראה לי מאוד שזה מאוד חשוב לדבר על זה.

ואל תתנצלי. אנחנו כאן

 

[אשבל1]

אור יקרה ומקסימה

כתבו לך כל כך נכון ויפה כולן מעלי, מוסיפה גם חיבוק שלי

ומאחלת לך חופשה נעימה, שמחה ושלווה.

 

[אור העצובה]

לכולכן- חברות וירטואליות יקרות.....

תודה.... תודה שאתן קוראותישות, התבונה, הרגישות. כשהולכים ברחוב ונטמעים בזרם של אנשים נדמה כאילו נשמות שכמותכן כבר לא גרות כאן יותר ובכל זאת- אתן כאן- אינטיליגנטיות שכלית ורגשית, בעלות יכולת נתינה, מצרכים נדירים ביותר בימים האלה. אז חבל שהחוט המקשר בפורום הזה הוא חוט של עצב והלואי והסיבה לאיחוד הזה הייתה מהסיבות הנחמדות שהחיים מזמנים לנו... אבל זה כנראה לא בידיים שלנו אז שוב- תודה שאתן כאן. בשבילי נשמות אהובות כל כך ללא זהות ממשית- חושבת עליכן כ"כ הרבה במהלך הימים... על אמותיכן.... נראה שיש דבר כזה כח נשי, והוא כאן במלוא עצמתו.
תודה

 

[אשבל1]

מקסימה את, מחממת לב

 

[happy end]

אור המקסימה

סעי לשייט ותהני. הקושי שאת מתארת פשוט מטורף.
הרבה שנים גם אני רק טיפלתי. טיפלתי בהורים הזקנים וכשאבי נפטר טיפלתי באמא שלי, עם המחלה וכל הבדיקות והטיפולים, בעסק שלה שהיא סירבה לעזוב, בתינוקת שהיתה לי אז (כי הייתי חייבת להיות אמא מושלמת), התחשבתי בבעלי שעבד אז במישרה מאד תובענית. וכשאמא נפטרה קרסתי מבפנים אבל המשכתי לתפקד.
היום כמעט 3 שנים אחרי אני מבינה את המחיר הכבד שכל התמודדות הזו גבתה מהנפש שלי, ובעקיפין גם מהמשפחה שלי. חשבתי שזה שאני חזקה אבל בדיעבד הייתי צריכה לקבל עזרה ותמיכה. ההתמודדות הזו לבד בהמון מישורים שונים הרסה אותי.
האם יש לך מישהו שעוזר לך? האם את מדי פעם מפנקת את עצמך? בבקשה, תרשי לעצמך לא לתפקד, לעצור ולנוח, לדאוג רק למשפחה שלך ולהבין שאת לא יכולה להציל את כל העולם. את עושה כמיטב יכולתך אבל את לא סופרוומן.
ממליצה לך מאד ללכת לשיחות עם פיסכולוג. לי זה מאד מאד עזר לפרוק ולהתמודד עם תחושת האשמה שליוותה אותי תמידית. זה לימד אותי להבין שהנזקקות של הסביבה לא תמיד חשובה יותר מהנזקקות שלי.שולחת לך