מיתוסים
בידי אני אוחז ספר העוסק במיתוסים. עד שלא קראתי לא נתבהרו לי עד תום הצרכים האנושיים במיתוסים. עכשיו משקראתי, אנסה לתמצת. אתחיל דווקא מפראנקל (ויקטור) הגורס שהאדם מבקש משמעות. התקופה המודרנית שלנו היא תקופת מות המשמעות, או כפי שקורא הקבצן התמהוני בספרו של ניטשה "כה אמר זרתוסטרא": אלוהים מת ואנו רוצחיו. לאמור: האדם נזרק אל העולם (כמאמר היידגר) הוא לא בחר להגיע הנה. הוא הגיע אל העולם בעל כרחו. מטבע הדברים הוא חש פחד אי בטחון ואשמה, מפני שאיש אינו אומר לו כיצד לנהוג. השאלה מהו טוב ומהו רע נתונה במחלוקה בית דתות ובין מטא-פילוסופיות. העולם המודרני מנוכר ומשועבר למכונה. היום והליילה איבדו את משמעותם מפני שנורת החשמל שהמציא אדיסון הפכה והופכת בהדרגה את הליילה ליום. יש מפעלים לא מעטים העובדים 24 שעות ביממה ואם החלונות סגורים, לא תוכל לדעת אם ליילה עכשיו או יום. כך גם בבתי קזינו. הערים המתועשות פתוחות היום הן בליילה והן ביום 24 שעות ביממה. האדם שחי ביוון הקלאסית נולד אל תוך עולם בעל מיתוסים חזקים וסוערים במיוחד. הומרוס, הסיודוס, סופוקלס, אריסטופאנס ועוד רבים. המיתוסים הללו הסבירו לו את משמעות החיים. מה חייב אדם לעשות עם חייו. מהי תהילה. באיזו דרך יבחר. גם מה שלא נאמר בפירוש במיתוסים, ניתן להיות מוסק מתוכם. האדם ידע מיהו, מהו, ולמה מצפים ממנו. היה לו קל יותר. הוא לא היה מבולבל. דרכו הייתה נהירה לו. מאוחר יותר, עם היחלשות המיתוסים ביוון, החליפה הפילוסופיה את המיתוסים ולימדה את האדם מה ראוי, כיצד בנוי העולם וכיו"ב. זו גם הסיבה שהרומיים אימצו הרבה מהמיתולוגיה היוונית (למשל אניאס לווירגיליוס). במאה הג' לספירה חל משבר בפאגאניזם, ורומאים רבים התגיירו. זאת, מפני שהיהדות הציעה להם אופציה חליפית לתחושת ביטחון נפשי. אבל היהדות הסתגרה ומרדה ברומא, ובסופו של עניין נאלצו הרומאים לאמץ דווקא את הנצרות אשר קודם רדפו אותה במרץ וצלבו את משיחיה. אנו רואים ומבינים, שאדם זקוק לאיזו אמונה טראנסצנדטאלית כדי לשמור על שפיותו, שהרי מפחיד מאוד לחיות במקום בו הגעת מבלי לקבל "מפה" המלמדת אותך איך לנוע, איך לכפר על עוונות, איך לזכות בתגמולים וכו' אדם ללא מיתוס (או דת או סוציאליזם) שואל: לכל הרוחות! מה קורה פה? מה אני אמור לעשות? מדוע הגעתי לכאן? מה מצפים ממני? והנה, הגיעה "ההשכלה" לחמה בדת ויכלה לה בהרבה מקומות. מהיום אדם הוא חפשי. חופש לכל. האקסזיסטנציאליזם מכריז על החופש. האדם עצמו יקבע מה עליו לעשות מתוך רצונו שלו בלבד. אלא שמסתבר שזה מה-זה-קשה. בני אדם מסתובבים בעולם הטכנולוגי ושואלים עצמם: ומה אנחנו? לאן עלינו לשאוף? האם אנו ברגים במנגנון הטכנולוגי המנוכר? ואם נניח שיש עלינו לקיים נאמנות לתאגיד שלנו - הרי כל יומיים תאגיד פושט צורה ולובש צורה, האחד קונה את השני ומפטר את עובדיו. היכן הדרך הנכונה? היכן הביטחון? כך אפשר להבין את זעקתו של ניטשה בדבר מות האלוהים. ומה יעשה האדם ללא יד מכוונת? אכן, ההשכלה ניצחה והחופש ניתן להמונים (מארקס היה כמובן מתווכח) עכשיו מה? אנה נלך? מה נעשה? למי אנו שייכים? המשפחה המורחבת התפרקה וכל דוד חי בעיר או מדינה אחרת. מהי הזהות שלי כפרט? מי אני? כך אפשר להבין גם ספרים נוסח "המנוס מחופש" שך אריך פרום. המיתוסים, אינם סתם סיפורי סבתא. הם סיפרו לאנשי הקבוצה או השבט את העבר שלהם, את הערכים שלהם, וחשוב מכל: מי הם בעצם? כשהמיתוסים הפכו לסיפורים נחמדים ולא יותר, כשהדת כבר אינה אחת ויחידה, אלא התפרקה לשברי שברים של זרמים, וגם אלה לא ממש משתלבים בטכנולוגיה המודרנית, נמצא האדם שוב במצוקה. וכאן הגיעה הפסיכותיראפיה המנסה להקנות משמעות וזהות לחייו. כאן הגיע גם הפוסטמודרניזם, האמונות המיסטיות החדשות בכתות ובכל דבר שרק יוכל להצילנו משיממון של חוסר זהות וחוסר דרך. הסיכום הוא: המיתוסים היו הכרח חברתי ופסיכולוגי. מעבר לסיפורים הדמיוניים היו ערכים ומתן זהות לבני האדם. ראוי לתת להם קצת יותר כבוד מאשר למקורות היסטוריים אפשריים, או לסיפורים נחמדים. בברכה פארמנידס
בידי אני אוחז ספר העוסק במיתוסים. עד שלא קראתי לא נתבהרו לי עד תום הצרכים האנושיים במיתוסים. עכשיו משקראתי, אנסה לתמצת. אתחיל דווקא מפראנקל (ויקטור) הגורס שהאדם מבקש משמעות. התקופה המודרנית שלנו היא תקופת מות המשמעות, או כפי שקורא הקבצן התמהוני בספרו של ניטשה "כה אמר זרתוסטרא": אלוהים מת ואנו רוצחיו. לאמור: האדם נזרק אל העולם (כמאמר היידגר) הוא לא בחר להגיע הנה. הוא הגיע אל העולם בעל כרחו. מטבע הדברים הוא חש פחד אי בטחון ואשמה, מפני שאיש אינו אומר לו כיצד לנהוג. השאלה מהו טוב ומהו רע נתונה במחלוקה בית דתות ובין מטא-פילוסופיות. העולם המודרני מנוכר ומשועבר למכונה. היום והליילה איבדו את משמעותם מפני שנורת החשמל שהמציא אדיסון הפכה והופכת בהדרגה את הליילה ליום. יש מפעלים לא מעטים העובדים 24 שעות ביממה ואם החלונות סגורים, לא תוכל לדעת אם ליילה עכשיו או יום. כך גם בבתי קזינו. הערים המתועשות פתוחות היום הן בליילה והן ביום 24 שעות ביממה. האדם שחי ביוון הקלאסית נולד אל תוך עולם בעל מיתוסים חזקים וסוערים במיוחד. הומרוס, הסיודוס, סופוקלס, אריסטופאנס ועוד רבים. המיתוסים הללו הסבירו לו את משמעות החיים. מה חייב אדם לעשות עם חייו. מהי תהילה. באיזו דרך יבחר. גם מה שלא נאמר בפירוש במיתוסים, ניתן להיות מוסק מתוכם. האדם ידע מיהו, מהו, ולמה מצפים ממנו. היה לו קל יותר. הוא לא היה מבולבל. דרכו הייתה נהירה לו. מאוחר יותר, עם היחלשות המיתוסים ביוון, החליפה הפילוסופיה את המיתוסים ולימדה את האדם מה ראוי, כיצד בנוי העולם וכיו"ב. זו גם הסיבה שהרומיים אימצו הרבה מהמיתולוגיה היוונית (למשל אניאס לווירגיליוס). במאה הג' לספירה חל משבר בפאגאניזם, ורומאים רבים התגיירו. זאת, מפני שהיהדות הציעה להם אופציה חליפית לתחושת ביטחון נפשי. אבל היהדות הסתגרה ומרדה ברומא, ובסופו של עניין נאלצו הרומאים לאמץ דווקא את הנצרות אשר קודם רדפו אותה במרץ וצלבו את משיחיה. אנו רואים ומבינים, שאדם זקוק לאיזו אמונה טראנסצנדטאלית כדי לשמור על שפיותו, שהרי מפחיד מאוד לחיות במקום בו הגעת מבלי לקבל "מפה" המלמדת אותך איך לנוע, איך לכפר על עוונות, איך לזכות בתגמולים וכו' אדם ללא מיתוס (או דת או סוציאליזם) שואל: לכל הרוחות! מה קורה פה? מה אני אמור לעשות? מדוע הגעתי לכאן? מה מצפים ממני? והנה, הגיעה "ההשכלה" לחמה בדת ויכלה לה בהרבה מקומות. מהיום אדם הוא חפשי. חופש לכל. האקסזיסטנציאליזם מכריז על החופש. האדם עצמו יקבע מה עליו לעשות מתוך רצונו שלו בלבד. אלא שמסתבר שזה מה-זה-קשה. בני אדם מסתובבים בעולם הטכנולוגי ושואלים עצמם: ומה אנחנו? לאן עלינו לשאוף? האם אנו ברגים במנגנון הטכנולוגי המנוכר? ואם נניח שיש עלינו לקיים נאמנות לתאגיד שלנו - הרי כל יומיים תאגיד פושט צורה ולובש צורה, האחד קונה את השני ומפטר את עובדיו. היכן הדרך הנכונה? היכן הביטחון? כך אפשר להבין את זעקתו של ניטשה בדבר מות האלוהים. ומה יעשה האדם ללא יד מכוונת? אכן, ההשכלה ניצחה והחופש ניתן להמונים (מארקס היה כמובן מתווכח) עכשיו מה? אנה נלך? מה נעשה? למי אנו שייכים? המשפחה המורחבת התפרקה וכל דוד חי בעיר או מדינה אחרת. מהי הזהות שלי כפרט? מי אני? כך אפשר להבין גם ספרים נוסח "המנוס מחופש" שך אריך פרום. המיתוסים, אינם סתם סיפורי סבתא. הם סיפרו לאנשי הקבוצה או השבט את העבר שלהם, את הערכים שלהם, וחשוב מכל: מי הם בעצם? כשהמיתוסים הפכו לסיפורים נחמדים ולא יותר, כשהדת כבר אינה אחת ויחידה, אלא התפרקה לשברי שברים של זרמים, וגם אלה לא ממש משתלבים בטכנולוגיה המודרנית, נמצא האדם שוב במצוקה. וכאן הגיעה הפסיכותיראפיה המנסה להקנות משמעות וזהות לחייו. כאן הגיע גם הפוסטמודרניזם, האמונות המיסטיות החדשות בכתות ובכל דבר שרק יוכל להצילנו משיממון של חוסר זהות וחוסר דרך. הסיכום הוא: המיתוסים היו הכרח חברתי ופסיכולוגי. מעבר לסיפורים הדמיוניים היו ערכים ומתן זהות לבני האדם. ראוי לתת להם קצת יותר כבוד מאשר למקורות היסטוריים אפשריים, או לסיפורים נחמדים. בברכה פארמנידס