מיתולוגיה פינית
רונו א' - בריאת וֵנֶמֵנֶן שנים רבות היתה אילמטר, הבת היחידה והיפה ביותר ביצירה, לבדה. תקופה ארוכה שכנה יחידה באוויר, במרחבי היקום האינסופיים, עד אשר החלה הבדידות להכביד והעצב החל להעיק עליה. או אז החליטה לרדת, ממושבה הרם בממלכת האוויר, אל מי האוקיינוס. אך ירדה אל המים – קמה סופה, גלים נשברו ופני הים כוסו קצף לבן. אילמטר שטה בתוך הגלים כשהיא מנצחת על האדוות, שולטת במשברים, לוחמת ברוח. שטה מזרחה, שטה מערבה, צפונה ודרומה – שטה בים ומנצחת על המים. אין איש יודע כמה זמן חיתה אילמטר, אם המים היפהפייה, בתוך הגלים. יום אחד ראתה ברווזה נישאת על פני המים והיא תרה אחר מקום לבנות עליו קן; ברווזה לבנה שטה על פני הגלים הזועפים וחיפשה מקום להעמיד עליו את רגליה. רצֹה רצתה לבנות לה בית לגור בו, קן להטיל בו ביצים ולא מצאה לפניה כל מקום מוצק. רחמה אם המים על הברווזה והרימה לקראתה ברך מתוך הגלים. ראתה הברווזה ברך בולטת מתוך המים ודמתה בנפשה כי זאת גבעה, ותרד לנוח עליה. עמלה וטרחה ובנתה את קנה על הברך. הטילה בו ביצים: שש ביצי זהב, ואת השביעית – ביצת ברזל. אחר ישבה על הביצים לחממן. כשהתחממו הביצים התחממה גם הברך, התחממה מאוד. הרגישה אם המים, כי ברכה בוערת מרוב חום וכי כל אבריה נמסים, משכה את רגלה מכאב. מעצם הכאב התנועעה הברך וכל הביצים שבקן נפלו לאוקיינוס, נפלו ונופצו, נשברו ונתפוררו לרסיסים. הרסיסים והשברורים לא נעלמו בתוך המים, אלא הלכו ונשתנו. פשטו צורה ולבשו צורה באורח מופלא. חלק מן הביצים, מחציתם התחתונה הפכה והיתה ליבשה, מחציתן העליונה – לרקיע השמים.חלקו העליון של החלמון הפך והיה לשמש, החלק העליון של החלבון הפך והיה לירח. חלקי החלמון, שהיו לברד מרוב חמום הפכו והיו לכוכבי לכת וחלקי החלבון שהאפירו מחום היו לענני השמים. עברו ימים, שנים חלפו, ואם המים המשיכה לשוט, כדרכה, פעם על פני האוקיינוס השלווים, ופעם בתוך הגלים הסואנים – לפניה מרחב-ים ומעל לה שמי רקיע; בלבה כיסופים, געגועים לדבר בלתי ידוע ובלתי ברור לה. יצרים חדשים פועמים בלבה והיא אינה יודעת תכליתם. יום אחד בשל יצרה, היא הרימה את ראשה מעל פני המים והביטה אל המרחקים; או אז החל ויהי סדר בעולם: יד שלחה וירמו סלעים מן המים, צורים קמו ויינשאו, ומקום-שם דרכה כף רגלה היו נבכי ים לדגים. המקומות בהם טבלה היו למצולות ים ולתהומות. התרוממו הרי סלעים, איים קמו וצוקים נכונו, נגלו יבשות. – אותה שעה נולד לה בן פורת – ותקרא שמו וֵנֶמֵנֶן, הוא וֵנֶמֵנֶן בן אִלְמָטָר, אלת היצירה; ונמנן גדול המשוררים.
רונו א' - בריאת וֵנֶמֵנֶן שנים רבות היתה אילמטר, הבת היחידה והיפה ביותר ביצירה, לבדה. תקופה ארוכה שכנה יחידה באוויר, במרחבי היקום האינסופיים, עד אשר החלה הבדידות להכביד והעצב החל להעיק עליה. או אז החליטה לרדת, ממושבה הרם בממלכת האוויר, אל מי האוקיינוס. אך ירדה אל המים – קמה סופה, גלים נשברו ופני הים כוסו קצף לבן. אילמטר שטה בתוך הגלים כשהיא מנצחת על האדוות, שולטת במשברים, לוחמת ברוח. שטה מזרחה, שטה מערבה, צפונה ודרומה – שטה בים ומנצחת על המים. אין איש יודע כמה זמן חיתה אילמטר, אם המים היפהפייה, בתוך הגלים. יום אחד ראתה ברווזה נישאת על פני המים והיא תרה אחר מקום לבנות עליו קן; ברווזה לבנה שטה על פני הגלים הזועפים וחיפשה מקום להעמיד עליו את רגליה. רצֹה רצתה לבנות לה בית לגור בו, קן להטיל בו ביצים ולא מצאה לפניה כל מקום מוצק. רחמה אם המים על הברווזה והרימה לקראתה ברך מתוך הגלים. ראתה הברווזה ברך בולטת מתוך המים ודמתה בנפשה כי זאת גבעה, ותרד לנוח עליה. עמלה וטרחה ובנתה את קנה על הברך. הטילה בו ביצים: שש ביצי זהב, ואת השביעית – ביצת ברזל. אחר ישבה על הביצים לחממן. כשהתחממו הביצים התחממה גם הברך, התחממה מאוד. הרגישה אם המים, כי ברכה בוערת מרוב חום וכי כל אבריה נמסים, משכה את רגלה מכאב. מעצם הכאב התנועעה הברך וכל הביצים שבקן נפלו לאוקיינוס, נפלו ונופצו, נשברו ונתפוררו לרסיסים. הרסיסים והשברורים לא נעלמו בתוך המים, אלא הלכו ונשתנו. פשטו צורה ולבשו צורה באורח מופלא. חלק מן הביצים, מחציתם התחתונה הפכה והיתה ליבשה, מחציתן העליונה – לרקיע השמים.חלקו העליון של החלמון הפך והיה לשמש, החלק העליון של החלבון הפך והיה לירח. חלקי החלמון, שהיו לברד מרוב חמום הפכו והיו לכוכבי לכת וחלקי החלבון שהאפירו מחום היו לענני השמים. עברו ימים, שנים חלפו, ואם המים המשיכה לשוט, כדרכה, פעם על פני האוקיינוס השלווים, ופעם בתוך הגלים הסואנים – לפניה מרחב-ים ומעל לה שמי רקיע; בלבה כיסופים, געגועים לדבר בלתי ידוע ובלתי ברור לה. יצרים חדשים פועמים בלבה והיא אינה יודעת תכליתם. יום אחד בשל יצרה, היא הרימה את ראשה מעל פני המים והביטה אל המרחקים; או אז החל ויהי סדר בעולם: יד שלחה וירמו סלעים מן המים, צורים קמו ויינשאו, ומקום-שם דרכה כף רגלה היו נבכי ים לדגים. המקומות בהם טבלה היו למצולות ים ולתהומות. התרוממו הרי סלעים, איים קמו וצוקים נכונו, נגלו יבשות. – אותה שעה נולד לה בן פורת – ותקרא שמו וֵנֶמֵנֶן, הוא וֵנֶמֵנֶן בן אִלְמָטָר, אלת היצירה; ונמנן גדול המשוררים.