מיתולוגיה נורדית...
ואני אתחיל: בלדור יפה התואר ולוקי המרושע בלדור, בנה של פריגה מלכת אלי הצפון, היה היפה והאהוב באלים - גם בשל יפי תארו וגם בשל יפי תכונותיו. הוא היה נעים הליכות, הגון וחכם, חביב האלים ואהוב עליהם ועל אמו יותר מכל. לילה אחד חלם בלדור חלום, ובחלומו מע קול עצוה מקונן: "השמש איננה עוד! האביב והשמחה נגוזו כי בלדור היפה מת!" הטריד החלום את בלדור עד מאוד ובצר לו גילה לאמו את אשר חלם. נחמה אותו אמו אך בליבה אמרה: "אם כי אהוב בני על העולם כולו, אדאג לכך שהעולם כולו יבטיח לי כי הוא לא יפגע בבלדור." יצאה פריגה לדרכה ובכל פינה בעולם קבלה הבטחות כי לא יאונה לבנה כל רע. העצים והפרחים הבטיחו כי לא ירעו לבלדור; האבנים והמתכות; האדמה, האוויר, האש והמים; השמש, השלג, הרוח והגשם; המחלות ושאר נגעי האדם - כל יצור וכל דבר הבטיחו כי לא יפגעו לרעה בבנה האהוב. לבסוף חזרה המלכה, יגעה אך מלאת שמחה, לאסגארד, ביתם של האלים, וסיפרה על ההבטחות שקיבלה. שמחו האלים שמחה גדולה ובעליצותם החליטו להיווכח בעצמם אם אמנם תתקיימנה ההבטחות שקיבלה מלכתם. הם הציבו את בלדור בשדה ושם עמד זקוף ויפה ופניו מאירים כשמש. והאלים עמדו סביבו במעגל ובזה אחר זה ירו בו את חיציהם ושילחו בו חניתות, מקלות ואבנים. ומה רבה היתה חדוותם כאשר כל חיציהם, חניתותיהם ושאר העצמים שהטילו בו, נטו מדרכם ולא פגעו בבלדור. הוא עצמו ניצב מחייך ומאושר, כאשר סביבו נערמים כל אותם הדברים שהוטחו לעברו. לא היה דבר שיכול היה לפגוע בו לרעה. רק אחד מהמתקהלים לא חייך. היה זה לוקי; לבו של לוקי הערום והשפל, אכול היה בקנאה ובמחשבות זדון. בלדור מעולם לא גרם לוכל עוול, אך לוקי מלא קנאה היה על כי אהוב היה כל כך על הכל. ובעוד שהאחרים המשיכו להשתעשע סביב בלדור, שנה לוקי את צורתו, הפך לאישה זקנה וניגש אל המלכה פריגה. "האם אמנם נכון הדבר כי קבלת הבטחה מכל החי, הדומם והצומח כי בלדור לא יפגע?" שאלה הזקנה בהשתוממות. "האם ייתכן כי הכל, בלי יוצא מן הכלל, הבטיחו זאת?" "כן," השיבה המלכה פריגה. "כולם הבטיחו זאת. כולם פרט לשיח ההרנוג הקטן הצומח בקרבת מקום, אשר ממנו שכחתי לקבל את ההבטחה. אך הרי שיח ענוג זה לא יוכל להרע לבני." מיהר לוקי את המקום בו צמח שיח ההרנוג הקטן ובסכינו כרת אותו, ואת גזעו הדק החליק והשחיז עד כי הפך לחץ חד. אז חזר לוקי בדמות הזקנה אל חבורת האלים וניגש אל הוד, אחיו העיוור של בלדור שעמד בצד לבדו. "מדוע אינך לוקח חלק בשעשועי חבריך האלים, השמחים בשמחת אחיך?" שאלה אותו הזקנה המדומה. "הנה, אחוז בחץ זה, ואני אהיה לך לעיניים ואעזור לך להטילו בבלדור." שמח הוד, הושיט זרועו ולוקי שם בידו את חץ ההרנוג. אז כיוון לוקי את זרועו של הוד, הניפה לעבר בלדור - והחץ נשלח לעברו וננעץ בליבו. צעקה בקעה משפתיו של היפה באלים, והוא צנח על האדמה ללא רוח חיים. גדול מנשוא היה כאבם של האלים; הם לא הבינו כיצד נלקח מהם בלדור, אהוב נפשם; הם רק ידעו כי בלעדיו תשאר אסגארד קודרת, חסרת חיים ועגומה. בזעם התנפלו האלים על הוד העיוור ונכונים היו לקורעו לגזרים, אך הוד המסכן קרא בבכי: "אהבתי את אחי! זו היתה המכשפה הזקנה שנתנה בידי את החץ! היא הרוצחת!" חיפשו האלים סביבם את הזקנה אך היא נעלמה כלא היתה. הבחינו האלים כי גם לוקי נעלם אף הוא ואז קראו פה אחד: "לוקי, הוא ולא אחר! הוא זה שלקח מאיתנו את בלדור!" בכה והתאבל העולם כולו, אפילו הענקים אויבי האלים, על מות בלדור - אך להשיבו לחיים לא יכלו. האלים לא סלחו ללוקי על שהביא למותו של בלדור. "היה זה מעשה הנבלה האחרון שעשה לוקי!" זעק תור בהניפו את פטישו. "בואו, אחי. בכינו דיינו; עתה יש להעניש את הרוצח!" לוקי עצמו נמלט מאסגארד, שינה צורתו והפך לדג. הוא הסתתר בקרקעיתו של הר וחשב בליבו: "כאן לא יצליחו האלים למצאני." אך אודין, מלך האלים, על אף היותו בעל עין אחת, יכול היה לראות את הנעשה בעולם כולו, במרומי ההרים ואף במעמקי הים. עד מהרה גילה את מקום מחבואו של לוקי והאלים יצאו לתופסו, ובעזרת רשת הצליחו לתפוס את לוקי ולשלותו מהמים. נסה לוקי להתחמק מתוך הרשת וזינק מעלה אך שם המתינו לו ידיו החזקות של תור ולא הניחו לדג החלקלק להתחמק. ובעת שאחזו בו אצבעותיו של תור, חזר לוקי לדמותו האמיתית, כאשר סביבו מתגודדים האלים הזועמים. האלים, בני האדם, החיות והרמשים - כולם באו בהמוניהם וביקשו לקורעו לגזרים, אך אודין אמר: "גורלו מר יהיה ממוות!" והוביל את לוקי אל מעקרה עמוקה בלב ההרים. שם כבלו אותו האלים בשרשראות ברזל אל הסלעים ומעל ראשו תלו נחש שארסו הצורב כאש נטף על פניו של לוקי. ואז עזבוהו האלים. רק אשתו של לוקי, סיגין, נשארה נאמנה לו. היא נצבה לצידו וקערה בידה, ולתוכה נטפו טיפות הארס. אך כל אימת שנתמלאה הקערה והיה עליה לרוקנה, נטפו טיפות הארס הנוראיות על פניו של לוקי ואמות הסיפים של העולם כולו נרעדו מעוצמת כאביו. ושם, בבטן האדמה, רובץ לוקי אסור באזיקיו - אך עדיין מסוכן. כל אימת שצורבות את פניו טיפות הארס והוא מתפתל בייסוריו וזועק - מזדעזעת האדמה, פוערת תהומות ויורקת אש; וכך יישאר לוקי אזסור בכבליו עד אשר יגיע קיצו של העולם.
ואני אתחיל: בלדור יפה התואר ולוקי המרושע בלדור, בנה של פריגה מלכת אלי הצפון, היה היפה והאהוב באלים - גם בשל יפי תארו וגם בשל יפי תכונותיו. הוא היה נעים הליכות, הגון וחכם, חביב האלים ואהוב עליהם ועל אמו יותר מכל. לילה אחד חלם בלדור חלום, ובחלומו מע קול עצוה מקונן: "השמש איננה עוד! האביב והשמחה נגוזו כי בלדור היפה מת!" הטריד החלום את בלדור עד מאוד ובצר לו גילה לאמו את אשר חלם. נחמה אותו אמו אך בליבה אמרה: "אם כי אהוב בני על העולם כולו, אדאג לכך שהעולם כולו יבטיח לי כי הוא לא יפגע בבלדור." יצאה פריגה לדרכה ובכל פינה בעולם קבלה הבטחות כי לא יאונה לבנה כל רע. העצים והפרחים הבטיחו כי לא ירעו לבלדור; האבנים והמתכות; האדמה, האוויר, האש והמים; השמש, השלג, הרוח והגשם; המחלות ושאר נגעי האדם - כל יצור וכל דבר הבטיחו כי לא יפגעו לרעה בבנה האהוב. לבסוף חזרה המלכה, יגעה אך מלאת שמחה, לאסגארד, ביתם של האלים, וסיפרה על ההבטחות שקיבלה. שמחו האלים שמחה גדולה ובעליצותם החליטו להיווכח בעצמם אם אמנם תתקיימנה ההבטחות שקיבלה מלכתם. הם הציבו את בלדור בשדה ושם עמד זקוף ויפה ופניו מאירים כשמש. והאלים עמדו סביבו במעגל ובזה אחר זה ירו בו את חיציהם ושילחו בו חניתות, מקלות ואבנים. ומה רבה היתה חדוותם כאשר כל חיציהם, חניתותיהם ושאר העצמים שהטילו בו, נטו מדרכם ולא פגעו בבלדור. הוא עצמו ניצב מחייך ומאושר, כאשר סביבו נערמים כל אותם הדברים שהוטחו לעברו. לא היה דבר שיכול היה לפגוע בו לרעה. רק אחד מהמתקהלים לא חייך. היה זה לוקי; לבו של לוקי הערום והשפל, אכול היה בקנאה ובמחשבות זדון. בלדור מעולם לא גרם לוכל עוול, אך לוקי מלא קנאה היה על כי אהוב היה כל כך על הכל. ובעוד שהאחרים המשיכו להשתעשע סביב בלדור, שנה לוקי את צורתו, הפך לאישה זקנה וניגש אל המלכה פריגה. "האם אמנם נכון הדבר כי קבלת הבטחה מכל החי, הדומם והצומח כי בלדור לא יפגע?" שאלה הזקנה בהשתוממות. "האם ייתכן כי הכל, בלי יוצא מן הכלל, הבטיחו זאת?" "כן," השיבה המלכה פריגה. "כולם הבטיחו זאת. כולם פרט לשיח ההרנוג הקטן הצומח בקרבת מקום, אשר ממנו שכחתי לקבל את ההבטחה. אך הרי שיח ענוג זה לא יוכל להרע לבני." מיהר לוקי את המקום בו צמח שיח ההרנוג הקטן ובסכינו כרת אותו, ואת גזעו הדק החליק והשחיז עד כי הפך לחץ חד. אז חזר לוקי בדמות הזקנה אל חבורת האלים וניגש אל הוד, אחיו העיוור של בלדור שעמד בצד לבדו. "מדוע אינך לוקח חלק בשעשועי חבריך האלים, השמחים בשמחת אחיך?" שאלה אותו הזקנה המדומה. "הנה, אחוז בחץ זה, ואני אהיה לך לעיניים ואעזור לך להטילו בבלדור." שמח הוד, הושיט זרועו ולוקי שם בידו את חץ ההרנוג. אז כיוון לוקי את זרועו של הוד, הניפה לעבר בלדור - והחץ נשלח לעברו וננעץ בליבו. צעקה בקעה משפתיו של היפה באלים, והוא צנח על האדמה ללא רוח חיים. גדול מנשוא היה כאבם של האלים; הם לא הבינו כיצד נלקח מהם בלדור, אהוב נפשם; הם רק ידעו כי בלעדיו תשאר אסגארד קודרת, חסרת חיים ועגומה. בזעם התנפלו האלים על הוד העיוור ונכונים היו לקורעו לגזרים, אך הוד המסכן קרא בבכי: "אהבתי את אחי! זו היתה המכשפה הזקנה שנתנה בידי את החץ! היא הרוצחת!" חיפשו האלים סביבם את הזקנה אך היא נעלמה כלא היתה. הבחינו האלים כי גם לוקי נעלם אף הוא ואז קראו פה אחד: "לוקי, הוא ולא אחר! הוא זה שלקח מאיתנו את בלדור!" בכה והתאבל העולם כולו, אפילו הענקים אויבי האלים, על מות בלדור - אך להשיבו לחיים לא יכלו. האלים לא סלחו ללוקי על שהביא למותו של בלדור. "היה זה מעשה הנבלה האחרון שעשה לוקי!" זעק תור בהניפו את פטישו. "בואו, אחי. בכינו דיינו; עתה יש להעניש את הרוצח!" לוקי עצמו נמלט מאסגארד, שינה צורתו והפך לדג. הוא הסתתר בקרקעיתו של הר וחשב בליבו: "כאן לא יצליחו האלים למצאני." אך אודין, מלך האלים, על אף היותו בעל עין אחת, יכול היה לראות את הנעשה בעולם כולו, במרומי ההרים ואף במעמקי הים. עד מהרה גילה את מקום מחבואו של לוקי והאלים יצאו לתופסו, ובעזרת רשת הצליחו לתפוס את לוקי ולשלותו מהמים. נסה לוקי להתחמק מתוך הרשת וזינק מעלה אך שם המתינו לו ידיו החזקות של תור ולא הניחו לדג החלקלק להתחמק. ובעת שאחזו בו אצבעותיו של תור, חזר לוקי לדמותו האמיתית, כאשר סביבו מתגודדים האלים הזועמים. האלים, בני האדם, החיות והרמשים - כולם באו בהמוניהם וביקשו לקורעו לגזרים, אך אודין אמר: "גורלו מר יהיה ממוות!" והוביל את לוקי אל מעקרה עמוקה בלב ההרים. שם כבלו אותו האלים בשרשראות ברזל אל הסלעים ומעל ראשו תלו נחש שארסו הצורב כאש נטף על פניו של לוקי. ואז עזבוהו האלים. רק אשתו של לוקי, סיגין, נשארה נאמנה לו. היא נצבה לצידו וקערה בידה, ולתוכה נטפו טיפות הארס. אך כל אימת שנתמלאה הקערה והיה עליה לרוקנה, נטפו טיפות הארס הנוראיות על פניו של לוקי ואמות הסיפים של העולם כולו נרעדו מעוצמת כאביו. ושם, בבטן האדמה, רובץ לוקי אסור באזיקיו - אך עדיין מסוכן. כל אימת שצורבות את פניו טיפות הארס והוא מתפתל בייסוריו וזועק - מזדעזעת האדמה, פוערת תהומות ויורקת אש; וכך יישאר לוקי אזסור בכבליו עד אשר יגיע קיצו של העולם.