GvirtiHanava
New member
מישהו שיקשיב
הי, אני כותבת כאן בשם בדוי
מצטערת, אבל זו חשיפה שגם ככה קשה לי....
מאז הלידה אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר
לא הצלחתי לספר לאף אחד על מה שהיה (או לא היה) בלידה
כשאני מתחילה לדבר על זה, כולם כאילו מקשיבים, אבל זה לא באמת מעניין אותם. אני יכולה להבין אותם, אבל אני חייבת לדבר על זה. היו וחסרו שם כל כך הרבה דברים...
והימים הקשים שהיו אחרי הלידה כשהקטנטונת היתה מאושפזת
רב האנשים אומרים רק "העיקר שזה נגמר" וזהו, עוברים הלאה
כאילו שזה לא נחרט עמוק עמוק בנפש שלי
ויש עוד כל כך הרבה לשתף: על ההנקה, על הקטנטונת המקסימונת וכמה שאני אוהבת אותה, אבל כמה שקשה לי הנזקקות הזו אלי. ועל כמה שאני מרגישה שהסביבה מתרכזת יותר באחיה הגדול ולא בה וזה כואב לי.
והבדידות...
ובעלי, שהוא תמיד כל כך מקסים ורגיש, גם הוא לא מקשיב. זה שגם הוא חווה חוויות מקבילות אולי מאפשר לו לסנן את הדיבור שלי. עד שאני כבר מצליחה להפתח ולנסות להגיד משהו הוא נכנס לדברי, משלים לי את המשpט ובזה נגמר הסיפור.
אין לי ספק שאין כאן רוע של הסביבה, אני כנראה זקוקה למסגרת אחרת, למישהו שיקשיב לי, שלא יחכה רק לסוף הסיפור או להזדמנות להתפרץ ולספר לי על מה היה לו.
אני ממש לא בדיכאון, להפך, אני מאושרת ובסך הכל טוב לי. אני קמה בבוקר ואפילו בלילה עם אנרגיות. יש לי עזרה בבית ומשפחה תומכת.
קשה לי לדבר עם אנשים וקשה לי להתחבר עם אמהות מהשכונה
אין לי שום רצון לחזור לטיפול פסיכולוגי יקר וחופר
ואני גם לא מצליחה להפתח בקבוצות
מהן האלטרנטיבות?
אן לי אפשרות כרגע להכנס להוצאות גדולות מדי....
הי, אני כותבת כאן בשם בדוי
מצטערת, אבל זו חשיפה שגם ככה קשה לי....
מאז הלידה אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר
לא הצלחתי לספר לאף אחד על מה שהיה (או לא היה) בלידה
כשאני מתחילה לדבר על זה, כולם כאילו מקשיבים, אבל זה לא באמת מעניין אותם. אני יכולה להבין אותם, אבל אני חייבת לדבר על זה. היו וחסרו שם כל כך הרבה דברים...
והימים הקשים שהיו אחרי הלידה כשהקטנטונת היתה מאושפזת
רב האנשים אומרים רק "העיקר שזה נגמר" וזהו, עוברים הלאה
כאילו שזה לא נחרט עמוק עמוק בנפש שלי
ויש עוד כל כך הרבה לשתף: על ההנקה, על הקטנטונת המקסימונת וכמה שאני אוהבת אותה, אבל כמה שקשה לי הנזקקות הזו אלי. ועל כמה שאני מרגישה שהסביבה מתרכזת יותר באחיה הגדול ולא בה וזה כואב לי.
והבדידות...
ובעלי, שהוא תמיד כל כך מקסים ורגיש, גם הוא לא מקשיב. זה שגם הוא חווה חוויות מקבילות אולי מאפשר לו לסנן את הדיבור שלי. עד שאני כבר מצליחה להפתח ולנסות להגיד משהו הוא נכנס לדברי, משלים לי את המשpט ובזה נגמר הסיפור.
אין לי ספק שאין כאן רוע של הסביבה, אני כנראה זקוקה למסגרת אחרת, למישהו שיקשיב לי, שלא יחכה רק לסוף הסיפור או להזדמנות להתפרץ ולספר לי על מה היה לו.
אני ממש לא בדיכאון, להפך, אני מאושרת ובסך הכל טוב לי. אני קמה בבוקר ואפילו בלילה עם אנרגיות. יש לי עזרה בבית ומשפחה תומכת.
קשה לי לדבר עם אנשים וקשה לי להתחבר עם אמהות מהשכונה
אין לי שום רצון לחזור לטיפול פסיכולוגי יקר וחופר
ואני גם לא מצליחה להפתח בקבוצות
מהן האלטרנטיבות?
אן לי אפשרות כרגע להכנס להוצאות גדולות מדי....