אני אוסיף ממטעני
אין בו הרבה האמת, מיסטר המפריז, והייתי ממש קטן כשזה שודר הצחיק אותי נורא, בינו ובין הצבעים בשיער של הגברת סלוקומב הייתה תחרות על תשומת הלב שלי (הומו או לא?), אבל ביננו, לא הבנתי אז יותר מדי. לגבי זהות הומואית או סטראוטיפית, דימויים כמו זה של המפריז, או נאמר באותה מידה דוגמאות התנהגותיות כמו קוונטין קריספ או טרומן קפוטה, קופצות לעין ההומופיבית ולא נעים לומר אבל ישראל על רוב שכבותיה הומופיבית. במיוחד הקהילה ההומואית, שם נשי אומר להיות קוקיצה ודי מוקצה - מבדח אבל לא FUCKABLE. אני מודה שבאיזשהו מקום גם אני נמצא איפשהו בדעה הזו, בכל זאת למעלה מ20 שנות התבגרות בישראל נותנת לך את זה. איטליה אגב, לא ממש שונה. אני לא מכיר כמוך את הממלכה המאוחדת אבל בכלל נראה לי שההתייחסות המוקדמת לנושאים האלו הביאו למודעות שונה כיום, ותיאור האולי פוליטקלי קורקט אבל הרבה פחות מעליב FLAIRY נשמע לי במקום. החדשות הטובות, אני משער שבעתיד תהיה התרככות גם בישראל בכל הנוגע לדימויים, זה די מזכיר לי, לפחות ברמה העקרונית את הפתיחות המינית הגרמנית לעומת זו הים-תיכונית. נכון שזו שאלה של תרבות, אבל יש גם פקטור כרונולוגי של התבגרות תרבותית. ובעידן של תקשורת חסרת גבולות וחילופי מידע, העולם המודרני מיישר קו בהרבה נושאים... סיוטם של כל הפטריוטים. ולגבי קולנוע והומואים, אני חושב שהייתי בן 13 או משהו בסגנון כשראיתי את מכבסה יפיפיה שלי באיזה מפגש משפחתי והלב שלי נפל לתחתונים, גם מאוחר יותר בתחילת ה20 בודהה מהפרברים הפיל לי את הלב לתחתונים... כנראה חניף קורשיי הצליח לגעת בי.