מירוץ נייקי
ישבתי וכתבתי את החוויה שלי ממירוץ הלילה של נייקי, בעיקר כי רציתי להשתתף בתחרות שהייתה בשוונג, אבל גם כי עדיין יש לי מה להגיד עליו. במקום פוסט קצר יצא לי סיפור ארוך, אז אולי לא אצליח להשתתף איתו בתחרות (למרות שפירסמתי אותו שם), אבל הוא מסכם בשבילי את המירוץ- שלמרות הרגשות הרעים שהוא העלה לי, בסופו של דבר הוא היה חוויה טובה
למי שיהיה כוח, הנה הוא, בשני חלקים כי תפוז לא מרשה: ראשונה אחרונה ----------------- ירדתי מהמכונית של הוריי במרחק שני רחובות מכיכר רבין. לא ידעתי לאן אני צריכה ללכת, בכל זאת לא תל אביבית, אבל קבוצת אנשים באדום שהלכה לפני סימנה לי את הדרך. כל כך התרגשתי, היה קשה לי לצעוד מרוב התרגשות- רציתי לקפוץ, רציתי לצעוק לכל אדם עם חולצה אדומה- תראה גם אני איתך! גם אני רצה!!! במקום זה הסתפקתי בחיוך רחב. הרחובות בדרך לכיכר היו רחובות מגורים חשוכים, העצים הסתירו את תאורת הרחוב. ובעוד אני הולכת, מצפה ומתרגשת, הרגשתי את גופי מתוח ומצפה, נדמה היה שהוא מורכב מקבוצה של בעלי דעות יותר מאשר איברים המהווים חלק ממכלול. רגליי רעדו ורצו לקפוץ כל הזמן, ברכיי דברו אחת עם השניה- סיפרו לעצמן מה עומד לבוא, חזי התנפח מגאווה, ואבריי הפנימיים שרו בקנון מתואם עם המוזיקה המרוחקת "מרוץ נייקי, מרוץ נייקי, מרוץ ניי....". ובעוד כל כולי בפנים צועקת ורוחשת הגעתי לכיכר רבין. עמדתי. הייתי חייבת לעמוד. הייתי חייבת לעמוד כדי לשלוט ברעד שעבר בכל גופי- הכיכר הייתה אדומה, חלומו הרטוב של כל מהפכן סיני התרחש מולי. לאחר דקה המשכתי ללכת, חיוכי התרחב אפילו יותר כאשר עברתי ליד כל האנשים הללו הלובשים חולצות אדומות. עברתי את רחוב אבן גבירול, עליו רצו מס' אנשים, מתחממים לקראת הריצה, והופ- ישר לתוך הרחבה, ישר לתוך הים האדום. הרגשתי כמו בני ישראל- כמו שהם עברו בחיל ורעדה את הים האדום שנפתח לכבודם, כך גם אני הרגשתי בים האדום שלי. רק לאחר שעברתי את הרחבה והגעתי לקצה השני וחזרתי בחזרה ראיתי מה היה מסביב. הייתה במה עם כרוז משעשע, היו הלוקרים שקראתי עליהם, היו השירותים (מידע חשוב) והיו אנשים,המון אנשים. היה לי קשה בהתחלה להביט להם בעיניים, חששתי שהעיניים ישדרו לי שאני לא באמת שייכת. חזרתי להיות ילדה קטנה המפחדת שיקצו אותה מתוך הקבוצה- הרי לא נראיתי שייכת. כולם סביבי היו בעלי גוף קטן ומתוח, כולם היו פרסומות מהלכות לבגדי ריצה. המוח אמר לי שאני מקשקשת, שזה לא נכון, ובכל זאת החלק הלא רציונאלי שבי הכה בי שוב ושוב- את שמנה, את לא מתאימה, את תגיעי אחרונה ולא תקבלי מדליה. לא הייתי מוכנה לעשות את זה לעצמי, ההשתלחות הזו בעצמי לא תקרה היום- כך החלטתי. ברגע שהחלטתי התיישבתי ועשיתי מדיטציה. לא בחרתי מקום טוב לזה, לא ישבתי בצד כמו שאר האנשים. אתם בטח ראיתם אותי ותמהתם מה אני עושה שם לכל הרוחות. ישבתי על הריצפה לבד מוקפת נעליים וברכיים בבועה של שקט, נשימות איטיות, שלוה ובטחון. כן, הבטחון חזר אלי. ידעתי שזה המקום שלי, אולי אני רצה לאט, אבל אני רצה! לאחר כמה דקות של מדיטציה יצאתי מהבועה שלי כדי להנות, ישבתי וראיתי את מה שפספסתי קודם- המוסיקה הטובה, את ההוא שרקד, את האישה המבוגרת (שרצה יותר מהר ממני), את האישה ההיא שאם לא יותר גדולה ממני אז לפחות היא באותו הגודל שלי. והעיקר, ראיתי את כל החיוכים- אף אחד לא שפט אותי, או התפלא על היותי לבושה חולצה אדומה, כמו שחששתי קודם. ההרגשה הזו המשיכה איתי כל השעה שחיכיתי. XXX פתאום שמעתי את ההוא על הבמה אומר ,כל מי שברחבה צריך להגיע לאזור ההזנקה", נבהלתי, הייתה הזנקה ראשונה ועכשיו השניה- לא? אז למה הוא אומר כל מי שברחבה צריך להגיע לאזור ההזנקה?! הסתכלתי מסביב ועוד יותר נבהלתי- היא הייתה ריקה! הלכתי מהר לכיוון קו הזינוק, ככל שהתקרבתי ראיתי יותר ויותר אנשים עם צמיד צהוב ונרגעתי- אני בהזנקה הנכונה, אולי בגלל כל העיכוב שהיה החליטו לאחד את ההזנקה השניה והשלישית? רציתי לשאול, אבל כמות הצמידים הצהובים מסביבי ענתה לי על השאלה. רק אחר כך, כשעליתי על הגשר מעל נמיר עבר אותי פתאום הפייסר של 6 דקות והבנתי שכן היה עוד מקצה ושהתבלבלתי. עמדתי בין האנשים והרגשתי את גלי ההתרגשות שההמון סביבי שידר. השתדלתי לעמוד מאחור ככל האפשר- ידעתי שכולם יעקפו אותי ולא רציתי להפריע. המוסיקה העלתה אפילו יותר את ההתרגשות והרגשתי שבמקום ללכת אני מרחפת. ובאמת הלכתי, הלכתי עד לקו הזינוק- ואז אלו שלפני התחילו לרוץ, מאפשרים לי סוף סוף להתחיל לרוץ גם כן. תוך 100 מטר הייתי לבד. רצתי לבד, מסתכלת על האנשים העומדים על המדרכה שהסתכלו עלי בחזרה, חלק עודדו, חלק חייכו. עדיין יכולתי לראות את אחרוני הקבוצה לפני- כמה עשרות מטרים לפני. בציניות העלתי בראשי את ההודעה ההיא בפורום כשכתבתי שאהיה אחרונה ואלו שהגיבו לי בחושבם שאני בטח מגזימה ושניסו לעודד אותי שלהיות אחרונה זה לא דבר נורא. הם לא הבינו ש"האחרונה" לא הפחיד אותי, הפחיד אותי שהמרוץ יגמר לפני שאעבור את קו הסיום. שכשאגיע כל הדוכנים יהיו סגורים, והכי חשוב- שלא אקבל מדליה! כןכן, אני- אישה בוגרת, רוצה מדליה. אני רוצה הוכחה פיזית לשינוי שעברתי בחודשים האחרונים. בגשר הירקון איבדתי כמעט לחלוטין את קשר העין עם אחורי הקבוצה, אבל זה כבר לא הפריע לי. את המחשבות הציניות והחששות השארתי בקו ה100 מ'. כל מה שעבר במוחי היו שתי מחשבות: "אני רצה במרוץ נייקי!" ו- "אני חייבת לסיים את הריצה לפני שהמרוץ יגמר". רציתי לעבור בקו הסיום, לקבל מדליה, להסתובב בין הדוכנים בגאווה כשהיא תלויה על צווארי. רציתי להיכנס לאתר, למצוא את התמונה שלי ואת זמן הסיום שלי, להדפיסם ולמסגרם (עם המדליה כמובן). אני, השמנה, שתמיד היו לה תירוצים, אני רצה ועוד במרוץ!
ישבתי וכתבתי את החוויה שלי ממירוץ הלילה של נייקי, בעיקר כי רציתי להשתתף בתחרות שהייתה בשוונג, אבל גם כי עדיין יש לי מה להגיד עליו. במקום פוסט קצר יצא לי סיפור ארוך, אז אולי לא אצליח להשתתף איתו בתחרות (למרות שפירסמתי אותו שם), אבל הוא מסכם בשבילי את המירוץ- שלמרות הרגשות הרעים שהוא העלה לי, בסופו של דבר הוא היה חוויה טובה
למי שיהיה כוח, הנה הוא, בשני חלקים כי תפוז לא מרשה: ראשונה אחרונה ----------------- ירדתי מהמכונית של הוריי במרחק שני רחובות מכיכר רבין. לא ידעתי לאן אני צריכה ללכת, בכל זאת לא תל אביבית, אבל קבוצת אנשים באדום שהלכה לפני סימנה לי את הדרך. כל כך התרגשתי, היה קשה לי לצעוד מרוב התרגשות- רציתי לקפוץ, רציתי לצעוק לכל אדם עם חולצה אדומה- תראה גם אני איתך! גם אני רצה!!! במקום זה הסתפקתי בחיוך רחב. הרחובות בדרך לכיכר היו רחובות מגורים חשוכים, העצים הסתירו את תאורת הרחוב. ובעוד אני הולכת, מצפה ומתרגשת, הרגשתי את גופי מתוח ומצפה, נדמה היה שהוא מורכב מקבוצה של בעלי דעות יותר מאשר איברים המהווים חלק ממכלול. רגליי רעדו ורצו לקפוץ כל הזמן, ברכיי דברו אחת עם השניה- סיפרו לעצמן מה עומד לבוא, חזי התנפח מגאווה, ואבריי הפנימיים שרו בקנון מתואם עם המוזיקה המרוחקת "מרוץ נייקי, מרוץ נייקי, מרוץ ניי....". ובעוד כל כולי בפנים צועקת ורוחשת הגעתי לכיכר רבין. עמדתי. הייתי חייבת לעמוד. הייתי חייבת לעמוד כדי לשלוט ברעד שעבר בכל גופי- הכיכר הייתה אדומה, חלומו הרטוב של כל מהפכן סיני התרחש מולי. לאחר דקה המשכתי ללכת, חיוכי התרחב אפילו יותר כאשר עברתי ליד כל האנשים הללו הלובשים חולצות אדומות. עברתי את רחוב אבן גבירול, עליו רצו מס' אנשים, מתחממים לקראת הריצה, והופ- ישר לתוך הרחבה, ישר לתוך הים האדום. הרגשתי כמו בני ישראל- כמו שהם עברו בחיל ורעדה את הים האדום שנפתח לכבודם, כך גם אני הרגשתי בים האדום שלי. רק לאחר שעברתי את הרחבה והגעתי לקצה השני וחזרתי בחזרה ראיתי מה היה מסביב. הייתה במה עם כרוז משעשע, היו הלוקרים שקראתי עליהם, היו השירותים (מידע חשוב) והיו אנשים,המון אנשים. היה לי קשה בהתחלה להביט להם בעיניים, חששתי שהעיניים ישדרו לי שאני לא באמת שייכת. חזרתי להיות ילדה קטנה המפחדת שיקצו אותה מתוך הקבוצה- הרי לא נראיתי שייכת. כולם סביבי היו בעלי גוף קטן ומתוח, כולם היו פרסומות מהלכות לבגדי ריצה. המוח אמר לי שאני מקשקשת, שזה לא נכון, ובכל זאת החלק הלא רציונאלי שבי הכה בי שוב ושוב- את שמנה, את לא מתאימה, את תגיעי אחרונה ולא תקבלי מדליה. לא הייתי מוכנה לעשות את זה לעצמי, ההשתלחות הזו בעצמי לא תקרה היום- כך החלטתי. ברגע שהחלטתי התיישבתי ועשיתי מדיטציה. לא בחרתי מקום טוב לזה, לא ישבתי בצד כמו שאר האנשים. אתם בטח ראיתם אותי ותמהתם מה אני עושה שם לכל הרוחות. ישבתי על הריצפה לבד מוקפת נעליים וברכיים בבועה של שקט, נשימות איטיות, שלוה ובטחון. כן, הבטחון חזר אלי. ידעתי שזה המקום שלי, אולי אני רצה לאט, אבל אני רצה! לאחר כמה דקות של מדיטציה יצאתי מהבועה שלי כדי להנות, ישבתי וראיתי את מה שפספסתי קודם- המוסיקה הטובה, את ההוא שרקד, את האישה המבוגרת (שרצה יותר מהר ממני), את האישה ההיא שאם לא יותר גדולה ממני אז לפחות היא באותו הגודל שלי. והעיקר, ראיתי את כל החיוכים- אף אחד לא שפט אותי, או התפלא על היותי לבושה חולצה אדומה, כמו שחששתי קודם. ההרגשה הזו המשיכה איתי כל השעה שחיכיתי. XXX פתאום שמעתי את ההוא על הבמה אומר ,כל מי שברחבה צריך להגיע לאזור ההזנקה", נבהלתי, הייתה הזנקה ראשונה ועכשיו השניה- לא? אז למה הוא אומר כל מי שברחבה צריך להגיע לאזור ההזנקה?! הסתכלתי מסביב ועוד יותר נבהלתי- היא הייתה ריקה! הלכתי מהר לכיוון קו הזינוק, ככל שהתקרבתי ראיתי יותר ויותר אנשים עם צמיד צהוב ונרגעתי- אני בהזנקה הנכונה, אולי בגלל כל העיכוב שהיה החליטו לאחד את ההזנקה השניה והשלישית? רציתי לשאול, אבל כמות הצמידים הצהובים מסביבי ענתה לי על השאלה. רק אחר כך, כשעליתי על הגשר מעל נמיר עבר אותי פתאום הפייסר של 6 דקות והבנתי שכן היה עוד מקצה ושהתבלבלתי. עמדתי בין האנשים והרגשתי את גלי ההתרגשות שההמון סביבי שידר. השתדלתי לעמוד מאחור ככל האפשר- ידעתי שכולם יעקפו אותי ולא רציתי להפריע. המוסיקה העלתה אפילו יותר את ההתרגשות והרגשתי שבמקום ללכת אני מרחפת. ובאמת הלכתי, הלכתי עד לקו הזינוק- ואז אלו שלפני התחילו לרוץ, מאפשרים לי סוף סוף להתחיל לרוץ גם כן. תוך 100 מטר הייתי לבד. רצתי לבד, מסתכלת על האנשים העומדים על המדרכה שהסתכלו עלי בחזרה, חלק עודדו, חלק חייכו. עדיין יכולתי לראות את אחרוני הקבוצה לפני- כמה עשרות מטרים לפני. בציניות העלתי בראשי את ההודעה ההיא בפורום כשכתבתי שאהיה אחרונה ואלו שהגיבו לי בחושבם שאני בטח מגזימה ושניסו לעודד אותי שלהיות אחרונה זה לא דבר נורא. הם לא הבינו ש"האחרונה" לא הפחיד אותי, הפחיד אותי שהמרוץ יגמר לפני שאעבור את קו הסיום. שכשאגיע כל הדוכנים יהיו סגורים, והכי חשוב- שלא אקבל מדליה! כןכן, אני- אישה בוגרת, רוצה מדליה. אני רוצה הוכחה פיזית לשינוי שעברתי בחודשים האחרונים. בגשר הירקון איבדתי כמעט לחלוטין את קשר העין עם אחורי הקבוצה, אבל זה כבר לא הפריע לי. את המחשבות הציניות והחששות השארתי בקו ה100 מ'. כל מה שעבר במוחי היו שתי מחשבות: "אני רצה במרוץ נייקי!" ו- "אני חייבת לסיים את הריצה לפני שהמרוץ יגמר". רציתי לעבור בקו הסיום, לקבל מדליה, להסתובב בין הדוכנים בגאווה כשהיא תלויה על צווארי. רציתי להיכנס לאתר, למצוא את התמונה שלי ואת זמן הסיום שלי, להדפיסם ולמסגרם (עם המדליה כמובן). אני, השמנה, שתמיד היו לה תירוצים, אני רצה ועוד במרוץ!
