מימוש יכולת

[חצישלישרבע]

מימוש יכולת

אמיר שלום, דובר כאן רבות על כך שלצורך מימוש עצמי דרושה התבוננות פנימית וזיהוי היכולות האישיות והכשרונות האמיתיים. אך מה קורה מרגע שאלו זוהו? אני אפרט: מאז ומעולם היתה לי יכולת מסויימת ורצון פנימי לממש אותה. היכולת הזו הינה הצפייה אל העתיד, במובן שהיה לי מאוד טבעי לצפות כמה שנים קדימה ולראות את המקום בו אני רוצה להיות, ואז להתוות את הדרך לשם.(אתה מדבר על דברים דומים במאמרך על יצירת עתיד, ולי הדברים הללו תמיד באו בטבעיות). זה היה לי כ"כ טבעי שתמיד היה מוזר לי לגלות שעבור אחרים זה לא כך : אמרות כמו "שנה זה המון זמן, מי יודע מה יהיה עד אז" היו זרות לי, בגלל שעבורי תמיד נמתחים קווים מן ההווה אל העתיד,קצת כמו במפה, רק שזה בזמן ולא במרחב, ועל כן מאוד ברור לי איך פעולות שלי כיום משפיעות על מה שיהיה בעוד שנים. אני חושבת שייתכן כי מעולם לא הייתי מתעמקת בזה אלמלא תקופת משבר שעברתי, בה נמנע ממני לתכנן את עתידי, ועבורי זה ממש הרגיש כאילו נגדע ממני חלק עצום . רק אז התחלתי להיות ערה לעד כמה זה באמת חלק ממני, התכנון קדימה. אני יודעת שזו יכולת ממש נהדרת, בעיקר כי היא מאפשרת לי לחיות בתחושה שכמעט הכל אפשרי: אם אני רוצה במשהו מספיק, זה הכל עניין של להתוות את הדרך מפה לשם. ייתכן שזה יקח שנה, ייתכן שזה יקח חמש, ייתכן שעשר. לכל דבר הזמן הדרוש לו, אבל בסופו של דבר - הוא מושג. זה מאפשר לי אורך רוח ועוזר לי להתמיד בדברים גם אם הם לא הכי כיפיים, בגלל האפשרות לראות את התמונה הגדולה. יתרה מזאת, אני שואבת סיפוק ממשי מעצם התכנון, מעצם ההתוויה. אני גם מוצאת בזה אתגר, שכן מדובר במציאת פתרון לבעיות: לא רק אלו שניתן לראות כרגע, אלא גם צפיה של בעיות עתידיות שעלולות להתעורר, ומציאת פתרונות גם להן. העניין הוא, שאין לי כ"כ מושג מה עושים עם יכולת כזו. לו הייתי מוזיקאית מוכשרת, זה היה יותר ברור: ליצור מוזיקה. אבל כאן יש משהו קצת "לא מוחשי" ביכולת הזו. כיצד ממשיכים?

 

[shayt]

יכולת מדהימה

אני מרשה לעצמי להגיב (בכל זאת זה פורום, ולא דואר פרטי) - אני חושב שהתכונה אותה תיארת היא מדהימה, עכשיו נשאר לך לחשוב מה בא לך לעסוק, וליישם את תכונה זו בעיסוק, דוגמאות - ניהול - זו אחת התכונות החשובות לפי דעתי, גם בניהול צוות וגם בניהול חברה שלמה. את צריכה לתכנן כל הזמן מה יהיה עוד פרק זמן מסוים, ולפעול לפי זה. גננות - תתכנני גינה מדהימה, ותיישמי, ייעוץ - תעזרי לאנשים אחרים להשתמש בתכונה זו, תצטרכי ללמוד מהם את הנושא שבו הם צריכים תכנון, וכך תוכלי לתכנן איתם/עבורם את הדרוש. (אני חושב שזה כיוון מאד טוב, גם ייתן לך מאד גיוון בגלל מגוון הנושאים, וגם את תעשי בדיוק את מה שאת אוהבת). שי

 

[אמירדרור]

ברזולוציה חדה יותר

התמקדות נוספת, ברשותך שי. נתת דוגמה שמנהל ידע שיש לו יכולת תכנון, זה יבטיח אותו. ואני עדיין נשאר ושואל : האם הוא מתכנן בדרך מיוחדת. למשל - האם הוא רואה תמונות חזותיות לתהליכים ? האם הוא חש היבטים כמותיים באופן אינטואיטיבי, בהערכות אצבע כאלה ? האם הוא מזהה מהר צווארי בקבוק ? שאלות וחיפושים מהסוג הזה יביאו אותו להכיר ולפעול מתוך מודעות מדוייקת לכוחות שלו מה שיאפשר לו להפעיל אותם ביתר עוצמה. מקווה שזה עוזר אמיר

 

[אמירדרור]

אולי . . .

יש לי תחושה שבהגדרות שלך לגבי היכולת לחזות, מתערבבת יכולת לחשוב במושגים של חזון לבין יכולת לפרוט את החזון לתוכנית פעולה. נראים לי שתי דרכי חשיבה, שתי צורות הסתכלות שונות שחשוב להבחין ביניהם. בכל מקרה שני היסודות הללו הם כוחות ייחודיים שהייתי משקיע כל מאמץ כדי לפתח מהם עשייה. זה יכול לקחת לא מעט זמן, זה לא תהליך אינסטנט. יש כמה תחומי מקצוע כמו עתידנות שאת יכולה להתחיל להכיר, תחומי מחקר שמנבאים שינויים בתחומים שונים חייבת לקחת בחשבון שיקולים והיבטים אישיים נוספים כדי להתקדם בצורה סדורה ויסודית. יש לי תחושה שהגעת לצומת משמעותית ומאתגרת בהצלחה, אמיר

 

[נווט עסקי]

על ההבדל שבין יכולת לייעוד ../images/Emo29.gif

יש לך יכולת נדירה, וחסר לך היעוד? יש רק אדם אחד בעולם - שיוכל לתת לך תשובה על השאלה. (וסליחה מראש שאני עושה פרסומת לאדם החשוב הזה), ובכן, האדם המופלא הזה, הוא את... וכדי שתעני לעצמך על השאלה, את צריכה להתחיל במסע הארוך, חזרה, לעצמך. לצלול פנימה, בין הקליפות והפחדים, ולהגיע אל ה"אני האמיתי". שם הייעוד. שם טמון המפתח - לדבר האמיתי שאת רוצה להיות, קבור תחת ערמות פחדים, דעות של ההורים, ואחרים. את אולי לא מוזיקאית מוכשרת, אבל בטוח שאת מוכשרת במשהו, אמיתי, כזה שבא מהלב, אולי ציירת? פסלת? סופרת? שחקנית? רואת חשבון? בעצם מה זה משנה, העיקר שזו את, ואם לא מצאת, תמיד תוכלי להיות יועצת לאחרים או מורה לשינויים...

 

[חצישלישרבע]

הצד השני...

בהודעה הראשונה תיארתי את היתרונות שאני חשה שיש ליכולת כזו, אבל לא אמרתי כלום על החסרונות שבה. בראש ובראשונה זה העניין של להיות קצת "חסרת גמישות". אם משהו ממש חמור משתבש באופן מפתיע , אני מרגישה שהקרקע נשמטת תחת רגלי. העניין הוא שאלו אף פעם לא קשיים טכניים שמתעוררים, כי אותם לרוב ניתן לצפות זמן מה מראש, הקושי הגדול מכולם הוא שבמהלך הדרך אני מאבדת את הרצון האמיתי. אני אתן דוגמא קונקרטית: כרגע אני מסיימת תואר שני בתחום שמאוד אהבתי. בעבר הייתי משוכנעת שקריירה אקדמאית בתחום הינה מה שאני באמת רוצה. הזמן עבר וראיתי שאין זה כך. לכאורה, פשוט עוברים הלאה. אבל בחוויה שלי משהו כזה מהווה קריעה איומה: מצד אחד אני כבר לא רוצה את זה יותר, ומצד שני הדבר שאני שואבת ממנו בטחון יותר מכל הינו הצעידה בקו הזה המוליך מנקודה א' לנקודה ב', ועל כן רב הפיתוי פשוט להמשיך. האופן שבו בד"כ אני מתמודדת עם בעיות מהסוג הזה זה פשוט לקחת את הזמן ולהבין מה אני כן רוצה, על מנת שאני אוכל להתוות מסלול חדש ליעד חדש. מה שאני מנסה לומר הוא שזו לא מן יכולת שאני מדליקה ומכבה כשצריך, אני צריכה לדעת שאני מתקדמת לקראת משהו. זה נותן לי תחושה של הגשמה וחיות, וללא זה אני מסתובבת עם התחושה שאני פשוט "מבזבזת" את חיי.החיפוש עצמו, עבור המטרה, הוא חוויה מאוד לא נעימה עבורי, כי כל עוד אין לי אחת כזו, אני מרגישה תלויה באוויר, חסרת ערך. הביטוי השנוא עלי ביותר הוא "לזרום". אמיר, ההתייחסות לאלווין טופלר היתה ממש במקום. "הלם העתיד" היה אחד מהספרים המטלטלים שקראתי, ואבחנות ממנו מלוות אותי מאז שקראתיו, לפני לא מעט שנים. במובן הזה זה היה ספר חד פעמי שהתחברתי אליו, כי ההיסקים הלוגיים שלו היו דומים לאיך אני חושבת.כמובן דרוש הרבה יותר מזה על מנת להגיע להישגים כאלו, דרוש ידע רב ותרגול חשיבתי של שנים. הבעיה היא לא המחסור במטרה, אלא החשש לאבד את הרצון באמצע הדרך. לפני מספר שני התוודעתי לעולם הפטיסרי, לרעיון של קונדיטוריה שהיא גם אמנות, ומאז מקנן בי הרצון ללמוד ולעסוק בזה. אני מרגישה שמעבר לסיפוק שביצירת המגדנות, לא היה מפריע לי בכלל לבלות את ימי במכירתם. אני אוהבת להסב סיפוק לאנשים, ובזמנו, כשמלצרתי, מאוד אהבתי את זה. אז אני יכולה להתוות תכנית לחלוטין ברת ביצוע, ולתכנן איפה ללמוד וכיצד לשלב זאת עם עבודה, וכיצד להשיג עבודה כשוליה על מנת ללמוד יותר, ואיך לבנות תכנית כלכלית (בגדול) שתאפשר לי להתקדם בבוא הזמן למקום משלי וכו'. אבל אני פוחדת שאי שם אני אאבד את הרצון האמיתי לזה, ואז אמשיך מתוך אינרציה, מתוך הנוחות והחמימות של הידיעה שהמטרות יושגו. איך אני יודעת מתי האהבה למשהו עכשיו היא אמיתית מספיק על מנת להמשיך להתקיים במשך שנים רבות? אני מתנצלת על האורך, תודה על ההקשבה

 

[יעל ארבל]

מה שאת מתארת כאן

זוהי מהות החיפוש עצמה. ואולי את גם מתארת היעדר יכולת שלך להנות מהתהליך (לעומת ההנאה מההישג). אם הייתי יכולה הייתי מציעה לך לקחת את המשיכה שלך לפטיסרי, לא כפרויקט מובנה וארוך כמו שתיארת אותו, כי אם בכניסה נעימה ואיטית לתחום שמעניין אותך, ללא תוכניות ומטרות מוגדרות בשלב הראשון, אלא לדוגמא לקחת סדנא בעיצוב עוגות, להתנסות בידיים בעיצוב בעצמך, להציע את עצמך כשוליה בחנות כזו שקוסמת לך לשעתיים בשבוע, סתם ככה בשביל השעשוע, ותוך כדי העשייה הקטנה הזו ללמוד אם אכן זה מה שאת רוצה. בדרך הזאת הדברים נראים הרבה פחות מפחידים מאשר לעשות תוכניות לימוד לשנתיים, להוציא הרבה כספים על שכר לימוד וחומרים והשתלמויות ולתלות בזה כל כך הרבה תקוות. אני מאמינה שדווקא העשייה הקטנה, ההנאה, הכיף והשעשוע של ההתנסות הראשונה, היכולת להנות מהדרך בלי לראות את סופה ולהיות כל כך מכוון להשגת משהו - יכולים מאוד לתרום להבנה - במה את באמת רוצה לעסוק.

 

[חצישלישרבע]

לא הבהרתי את עצמי

אני מאוד נהנית לאפות, ונהנית מהעיסוק בתחום כולו. לא מדובר בעניין של טיפוח תקוות, מדובר בעניין של מטרה: כפי שהסברתי בהודעה, אני לא טיפוס "זורם". יש לי תחביבים רבים, ואני נהנית לעסוק בהם. כאשר אני בונה או יוצרת משהו, אני ללא ספק נהנית מתחושת העשיה והיצירה. אבל אני עושה את כל אלו בידיעה של מהי המטרה הסופית שלי. את מתארת תכניות ארוכות טווח כמפחידות, אבל עבורי לא רק שאינן מפחידות, אני ממש זקוקה להן. אני מבינה (גם אם לקח לי זמן רב להבין זאת) שמעטים חושבים כך, אבל בכל זאת, כזו אני. הבעיה שלי אינה החשש מכניסה לתחום הפטיסרי, או לכל תחום אחר. הבעיה נעוצה בכך שבניגוד לתהליכים ואירועים קונקרטיים (ביורוקרטיות למינהן, תנאי קבלה, השגת משרה, ביצוע פרוייקט) אותם אני יכולה לצפות ולתכנן, אני מתקשה לראות את הכיוונים של הרגש: אין לי אבן בוחן לדעת מתי רצון עכשווי שלי, חזק ככל שיהיה, באמת ישאר לאורך שנים. הבעיה אינה דוחקת , אני לא מדברת על להשליך את השכלתי לפח ומחר להתחיל בתחום חדש. אני רק יודעת שמה שאני עושה כיום אינו מה שאעשה בעוד חמש שנים, ואני תוהה כיצד להחליט בתבונה לגבי המקום החדש אליו אני רוצה להגיע, כך שבעוד מספר שנים אהיה מאושרת מכך. אני מקווה שזה לא נשמע מבולבל מדי.

 

[יעל ארבל]

אני מבינה מאוד את הצורך

בתכניות ארוכות טווח, ובאופן אישי לא רק שהן לא מפחידות אותי, הן מדרבנות אותי לפעולה. העניין הוא, וכאן אני מדברת מתוך נסיון אישי, שהעדר הגמישות, והיכולת לזרום עם החיים ועם מה שהם מביאים איתם, מביא איתו תסכולים רבים מהסוג שאת מתארת. (ושאני חוויתי בעבר באופן אישי). עכשיו, כשאני מודעת לכך, ועושה מאמצים רבים להתגמש עם מה שהחיים מביאים איתם, ובפעם הראשונה בחיים שאין לי שום תוכנית ארוכת טווח מעשית נכון לכרגע, אני מרגישה שהחיים שלי יותר קולחים, אני מרגישה שאני חיה יותר וממצה אותם יותר. אני לא אכחיש שחסרה לי תוכנית האב, ואני בונה אותה בימים האלו מהעשיה וההנאה של היום, אבל אני מרגישה שצריך ללמוד להנות משני העולמות - גם של התכנון וגם של הספונטניות. אני היום בת 34 ויצא לי לעשות הרבה דברים, יש לי שני מקצועות שבשניהם עסקתי ונהניתי. אני יודעת שמה שאני עושה היום אני בטח לא אעשה בעוד 5 שנים. החיים כל כך דינאמים ומביאים איתם כל כך הרבה הזדמנויות וגם קשיים לא צפויים, אז איך אפשר לדעת איפה אני (או את או כל אחד) יהיה בעוד חמש שנים. זאת בדיוק המיומנות שאני מנסה לפתח - לא להצטרך לדעת באופן מוחלט לדעת מה אני אעשה בעוד חמש שנים, אלא שתהיה לי תוכנית עקרונית, מטרה ארוכת טווח, שיכולת התמרון שלי בתוכה מספיק גמישה כדי להגיע אליה בדרכים שונות. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי קצת יותר טוב.

 

[אמירדרור]

שני הצדדים

זה לא האורך, זאת המורכבות וחמקמקות התכנים. אין לי ספק שיכולת הניסוח גם היא עוצמה אישית שיתכן ויש בה איזו שהיא מכשלה. יש לי תחושה שאת יכולה בקלות "לארגן לעצמך את הראש", ולא לשים לב שלמרות שהכל בהיגיון רציף ואיתן, עדיין בין השיטין מסתתרים מוקשים, לחלופין תבדקי האם את מוצאת את עצמך אומרת לעצמך : "עכשיו אני רואה שקודם לא הבחנתי בדבר". או משהו בסגנון. מתוך הכרה שאולי זה מה שמצוי בתפר בין חזון לעשייה יתכן והעבודה האישית צריכה להיות אחרת היא לגמרי ממה שאת חושבת כרגע. זה לבינתיים, אמיר פתאום בוקע קול - הצעה למאמר רלוונטי

 

[נווט עסקי]

טיפ קטן ../images/Emo141.gif

שמחה, היא רק בהווה. מה שאומר, שאם לא תחפשי אותה כאן ועכשיו, לא תמצאי אותה לעולם. "תחפשי את השמחה בעתיד - בהווה תחווי רק כאב, חפשי את השמחה בהווה והיא תישאר איתך לתמיד..."

 

[momi121]

מהי מטרה ארוכת טווח

אני רוצה לשאול מהי מטרה ארוכת הטווח שאלייה את מדברת ? האם כסף היא המטרה? מה לגבי המשפחה שלך ? האם את נשואה ילדים? שהאמת והבסיס לבניית עתיד והצבת מטרות זה משפחה והזוגיות. איפה זה עומד אצלך?

 

[חצישלישרבע]

המטרה שלי

אני מודה לכולכם על תגובותיכם, הם העניקו לי חומר רב למחשבה. עליי להודות כי השאלה האחרונה, זו שאני מגיבה אליה עכשיו, היא זו שעוררה בי את מירב הקשיים: יש לי כרגע מטרה עליה אני עובדת, ואני עובדת עליה כבר המון זמן. עברו ארבע שנים מאז התחלתי, ונותרה עוד שנה וקצת. בד"כ אינני מאמינה באמונות טפלות, אבל כשנשאלתי לגבי המטרות שלי הרגשתי חסימה, מן פחד לכתוב במפורש, כאילו עצם הכתיבה עלולה לפגוע בהשגת המטרה. אם זה נשמע קצת מעורפל, הכוונה היא לרצון להמנע משאננות ולומר "אני אעשה כך וכך", לפני שהכל ברור. כסף אינו מטרה עבורי, ואני בספק אם יהיה. אני לא רוצה להיות עשירה, אין לי שאיפה כזו. אינני נשואה, אך אני חיה בזוגיות. אני מאוד שמחה בה, אך משפחה וילדים אינם המטרה שלי, זה פשוט (עדיין?) לא משהו שאני רוצה עכשיו. מכל מקום, הקושי במענה הבהיר לי את מה שכנראה ידעתי: זה עדיין לא הזמן לחפש.כרגע אני ממקדת את היכולות שלי במטרה מסויימת, ועד שהיא תושג לא כ"כ נוח למקד את חלקה במשהו אחר. אני מתארת לעצמי שבחודשים הקרובים אני אהפוך בדיון הזה, ואמשיך להרהר בכל הדברים שעלו בו, עדיין ללא פעולה ממשית. תודה לכם על העזרה