המילים נולדות מאוחר, אבל...
החוייה נוכחת בזמן שהיא נוכחת. ומה שיותר חשוב זו החוויה. תקראי את ההודעה היפה בפורום שלושים פלוס של היישות הוירטואלית ``רמז`` - בשם ``דיאלוג עם עצמי``! חויות מכאיבות בין היתר... גורמות לנו יותר... להתפתח! את לא מסכימה, אני יודעת. במיוחד כשנורא כואב. אבל... כדאי לשים לב: אנחנו חיים בעולם מהיר.. הכל קורה בו כל כך מהר, שאין לנו סבלנות... אנחנו דור האינסטנט, רוצים רק את הקצפת.. בחיים זה לא הולך ככה. אין ענג ללא כאב... ``העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש...`` אבל גם לעצב יש סוף. בתנאי שלא נתמכר אליו. אם רק נשכיל ``להרים את עצמינו מהאמצע``.. ולא להתמכר לכאב. לדעת שאנחנו בסוף של ענג אחד, שם, בגבול הזה של הענג, תמיד יש כאב, אבל אחריו, עשוי להמצא הענג הבא, אם רק נתפנה ונחצה את הגבול ולא נתקע בגבול... ואם אנחנו חפצים בחיים אנחנו צריכים להתפתח! והתפתחות, גדילה, איך תבוא בלי חיכוך? אי אפשר להתקדם בלי חיכוך. ואם חושבים על זה ככה - אז כל התנסות היא חלק מהדרך להתפתחות... ואולי יש בכך כדי להקל.. לפחות אינטלקטואלית.. את הכאב הממשי שבלב.. הזמן ירפא... או.. אולי ניהול רגשי ?... אני מעדיפה להתאמן בניהול רגשי... חבל על הזמן! החיים יפים ומעבר לערפל זורחת גם שמש, בבקשה לא לשכוח...
