מילים ומעשים
המילים והמעשים
אומר איש-המילים:
המילים בוראי העולם, העולם נברא במילה.
במילותיי אני יוצר את הקשר בין אדם לאדם.
המילים הם המלאכים הקטנים לפתיחת הלבבות.
הגששים שמוצאים את דרכי-העולם
והחוקרים לגילוי תגליותיו.
במילים כתובים חוקים ותורות.
אומר איש המעשים:
לא איש מילים אנוכי,
מעשיי מדברים בעדי.
מילים לשבועות נועדו ואני
לא שבועות אשבע
אינני צריך לשבועות מעשיי יעידו בי.
מילים מכסות - מעשים מגלים,
מילים משקרות - מעשים מאמתים!
המרבה במילים ממעיט במעשים.
המילים הן אליבי לבטלנות;
המילים מתרצות, המילים מצטדקות:
לא היה אפשר..
לא הייתה יכולת..
לא היה זמן..
ואני אומר כי לא היה רצון,
הרצון מאפשר..
הרצון נותן את הכוח
ומוצא את הזמן.
המעשים ילידי הרצונות הם
והמילים ילדי דמיונות...
לאחר ששמע איש המילים את כל החסרונות שנתנו בו,
פתח ואמר :
מנין יבואו המעשים הגדולים באמת, המעשים ששווה לחיות בעבורם,
המעשים שממלאים את החיים במשמעות -
אם לא בזכות החלומות שחולמים על המעשים
ובזכות הדמיונות שמדמיינים אותם
ובזכות ההשראה שמעלה אותם מהמעמקים
ומוציאה אותם לאור ?
ולדוגמא העצמאות שלנו ,
היא פרי של חזון או פרי של מעשה?
האם מה ששמר על ישראל שלנו עד עצמאותנו נמצא במאורעות שקרו
ובמעשים שנעשו לאורך ההיסטוריה, היסטוריה שהייתה מלאה מעשים אנטישמיים:
פוגרומים, אינקוויזיציה ושואה – מעשים שלא הותירו לנו כל ברירה אחרת
כי אם לחזור לארץ אבותינו, ושוב בזכות המעשה:
לכבוש את השממה, לבנותה ולהלחם עליה.
או מה ששמר על ישראל יותר מכל הוא חזון הנביאים
והשבועה שנשבענו על נהרות בבל. תהילים פרק קלז:
" עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן:
אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי
אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי..."
עד כאן כוחם של מילים לעומת כוחם של מעשים...
ותשפטו אתם בין הגיונו של איש המילים
להגיונו של איש המעשים.
שבת שלום
פרי מגדים
המילים והמעשים
אומר איש-המילים:
המילים בוראי העולם, העולם נברא במילה.
במילותיי אני יוצר את הקשר בין אדם לאדם.
המילים הם המלאכים הקטנים לפתיחת הלבבות.
הגששים שמוצאים את דרכי-העולם
והחוקרים לגילוי תגליותיו.
במילים כתובים חוקים ותורות.
אומר איש המעשים:
לא איש מילים אנוכי,
מעשיי מדברים בעדי.
מילים לשבועות נועדו ואני
לא שבועות אשבע
אינני צריך לשבועות מעשיי יעידו בי.
מילים מכסות - מעשים מגלים,
מילים משקרות - מעשים מאמתים!
המרבה במילים ממעיט במעשים.
המילים הן אליבי לבטלנות;
המילים מתרצות, המילים מצטדקות:
לא היה אפשר..
לא הייתה יכולת..
לא היה זמן..
ואני אומר כי לא היה רצון,
הרצון מאפשר..
הרצון נותן את הכוח
ומוצא את הזמן.
המעשים ילידי הרצונות הם
והמילים ילדי דמיונות...
לאחר ששמע איש המילים את כל החסרונות שנתנו בו,
פתח ואמר :
מנין יבואו המעשים הגדולים באמת, המעשים ששווה לחיות בעבורם,
המעשים שממלאים את החיים במשמעות -
אם לא בזכות החלומות שחולמים על המעשים
ובזכות הדמיונות שמדמיינים אותם
ובזכות ההשראה שמעלה אותם מהמעמקים
ומוציאה אותם לאור ?
ולדוגמא העצמאות שלנו ,
היא פרי של חזון או פרי של מעשה?
האם מה ששמר על ישראל שלנו עד עצמאותנו נמצא במאורעות שקרו
ובמעשים שנעשו לאורך ההיסטוריה, היסטוריה שהייתה מלאה מעשים אנטישמיים:
פוגרומים, אינקוויזיציה ושואה – מעשים שלא הותירו לנו כל ברירה אחרת
כי אם לחזור לארץ אבותינו, ושוב בזכות המעשה:
לכבוש את השממה, לבנותה ולהלחם עליה.
או מה ששמר על ישראל יותר מכל הוא חזון הנביאים
והשבועה שנשבענו על נהרות בבל. תהילים פרק קלז:
" עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן:
אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי
אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי..."
עד כאן כוחם של מילים לעומת כוחם של מעשים...
ותשפטו אתם בין הגיונו של איש המילים
להגיונו של איש המעשים.
שבת שלום
פרי מגדים
