בהחלט לא
או לא באופן מוחלט. הוזכר כאן כבר לא פעם לאחרונה ה"רעיון" שבגלל שהאדם כלוא בגבולות תפיסתו הסובייקטיבית כל התקשורת שלו עם העולם החיצון היא בעצם עם עצמו ולא עם הדברים שהוא באמת נתקל בהם. אבל צריך להבין את התמונה בשלמותה כדי להבין מה לעזזל קורה בעולם שלנו וגם מה הן האפשרויות והפוטנציאל של המצב (לפחות במישור התקשורתי בין בני אדם). להלן נסיון שלי לתאר את התמונה הרחבה... יש את העולם הרגיל שאנחנו מכירים, המישור הפיזי של התופעות שמתפשט על ציר הזמן. העולם הזה הוא אמיתי. (הוא לא העולם היחיד ולא המישור היחיד בקוסמולוגיה השלמה של הבריאה, אבל אני רוצה לדבר דוקא על המישור הזה כרגע כי הבנה נכונה של המישור הזה, הגלוי, היא גם תשתית טובה להבנה בעתיד של מישורים נוספים שמחוברים אליו ). בעולם הזה יש אנשים, הרבה אנשים וגם האנשים האלו הם אמיתיים. הם קימים והם חיים בעולם הזה ומטבע הדברים הם מתארגנים, פועלים ומגיבים עם כל שאר התופעות והכל אובייקטיבי מהבחינה הזו שכל פעולה שנעשית בעולם הזה היא עובדה אובייקטיבית שממשיכה בעצמה להגיב עם כל שאר התופעות ואחד המאפיינים המובהקים של תופעה אובייקטיבית (שמתרחשת באמת בעולם התופעות) הוא שהיא מצייתת לחוקי הטבע של המישור בו היא מתרחשת. לדוגמא, אם קבוצה של אנשים התארגנו ובנו ביחד מגדל גבוה (משימה מאוד מורכבת ולא טריויאלית לכל הדעות), הרי כל זה התרחש בעולם האמיתי והמגדל הוא עובדה קיימת במציאות. ככה, כל ההתרחשויות בעולם האמיתי הזה משאירות את חותמן, (תופעות מכל הסוגים, גם תקשורת היא תופעה לצורך העניין) לפעמים כצלקת ולפעמים כמשהו בעל ערך. אז יש לנו עולם, ויש לנו בני אדם ומעט מאוד ידוע להם על על טבעו האמיתי של העולם הזה (ואני מדבר על המרחב הפיזי), למה הוא קיים, מה מאפשר ומחייה אותו, מה הפוטנציאל שלו ומה עומד מאחורי הדברים אם בכלל? בני האדם כאמור, מתקיימים בעולם הזה אבל איכשהו הם לא רואים אותו כמו שהוא. אפשר לדמות אותם כאילו כלואים בתוך בועה. הרבה מאוד אנשים אמיתיים חיים ביחד בעולם הזה וכל אחד מהם מופרד מזולתו ע"י בועה שקופה. כל זה אמיתי, זו המציאות של המישור הזה. עכשיו, בהתאם למידת צלילותה ושקיפותה של הבועה, ככל שהבועה עכורה יותר כך האדם שנמצא בתוכה רואה יותר את ההשתקפות שלו עצמו על פני השטח הפנימיים של הבועה ופחות את העולם שסובב אותו, כאילו שפני השטח הפנימיים של הבועה הם מראתיים. (כמו מראה). אבל אין בועה אטומה לחלוטין ומראות מבחוץ חודרות לעיני האדם אבל אלו מתערבבים עם ההשתקפויות העצמיות שלו, מה שמקנה לו תפיסה משובשת של המציאות כפי שהיא באמת. כאן נכנס לתמונה אלמנט היחסיות, כי כמו שאמרתי, היכולת לראות את המציאות כפי שהיא תלויה במידת צלילותה של ה"בועה" וזה אומר שיש אנשים שרואים יותר מהמציאות ויש שרואים פחות ממנה. ומידת הראיה של אדם את הסביבה שלו כפי שהיא, קובעת את מידת היכולת שלו לתקשר איתה בצורה טובה, להבין אותה ולהבין את הפוטנציאל האמיתי שלה. וככל שהבועה צלולה יותר העניין הזה קל וישיר יותר, אם כי גם מאתגר יותר (כאשר רואים הרבה מהמציאות אבל עדיין יש תעתועים). כך שיש אנשים שיכולים לתקשר יותר טוב עם הסביבה ויש שפחות. רק לשם הבהרה, תקשורת טובה אני מכנה תקשורת שתואמת את המציאות האמיתית ולא מה אפשר לכנות תקשורת "ברוח טובה", קרי, פוצי מוצי נעים לאוזן. מתק שפתיים כשלעצמו לא מעיד במאום על תקשורת טובה מהסוג שאני מדבר עליה. (לא שזה מצדיק "דיבור מסריח", אלא ששניהם וולגאריים באותה מידה). אז, בהתאם לאמירה שדוקא יצאה תחת מקלדתו של שנטי, כל האנשים נמצאים באותו בית ספר, אבל לא באותה כיתה, בעולם שלנו מתקיימים זה לצד זה אנשים מכל האיכויות, ויש אפילו אנשים שהשתחררו מהבועה שלהם. אז מה המסר של הסיפור הזה? המסר הוא שאנחנו בו-זמנית "עובדים" עם הסביבה, מתקשרים עם אנשים ומשאירים את אותותינו בעולם האמיתי ו...נמצאים בדיאלוג פנימי עם עצמו. כל אחד בשלב וברמה שהוא נמצא בה. ואם אדם מבין בצורה טובה יחסית את העובדה שהוא כלוא בבועה שכזאת, סימן שהראיה שלו כבר לא רעה בכלל. ואם נוכח הראיה הזאת מתעורר בו רצון להשתחרר מהבועה שלו ולהוולד באמת ובאופן מלא לתוך העולם (עניין שהוא לא טריויאלי בכלל, כי הרבה פעמים הראיה הזאת ממש מפחידה את האדם והוא כמובן מנסה לעשות את הדרך בכיוון ההפוך, קרי לחזק את הבועה שלו ולהגן על "עצמו" מפני ה"עולם") עליו לתת משנה תוקף לרצון שלו להבין את הסביבה באמת, הן הסביבה החיצונית והן הסביבה הפנימית שלו ולא להתפשר עם עצמו על "הבנות חלקיות" או "הבנות נוחות" את המציאות...והחיים האלו, הם בית ספר לא נורמאלי בשבילו להתאמן בזאת, וכאן הכדור חוזר למגרש שלו, לאחריות האישית שלו. לא מן הנמנע שהוא יזדקק לעזרה בדרך הזאת ולפעמים היא ממש הכרחית, אבל זו הדרך שלו ורק הוא יכול לעשות אותה.
