מילאנו - חלק 6:
...עמדנו כך עוד רגעים ארוכים בכיכר ההומה. עננות של ערב כיסתה את צריחי הקתדרלה, ידיך החוקרות נסוגו בהדרגה, והקיפו אותי לחיבוק ממושך.
החיבור הזה בנינו, על עליותיו ומורדותיו התבטא עד לנסיעה הזו בתכתובות ארוכות ואישיות. תכתובות שעוררו תשוקה ולצידה חברות, והגיעו לתעצומות כאלה שלא יכלנו להן. לא שיערתי שנמצא את האומץ או שמא הייתה זו פזיזות לקחת את עצמנו לארץ זרה, ודווקא בה להיפגש. ובכל זאת כך עשינו.
עם הרבה ספקות ולצידן התרגשות, וציפייה, ציפייה שיקרה הקסם הזה, ולכמה ימים אוכל להיות אני האחרת, האישה השנייה שבתוכי, שאין לה מחויבויות ואין לה עכבות והיא חופשיה כציפור דרור שאם רק תכה חזק בכנפיה, תוכל להמריא אל על.
ומילאנו-
מילאנו היא לכאורה המיקום המושלם.
נייטרלית, מוכרת לי היטב, אך גם זרה, ללא חשד וללא חשש להיתקל במי ממכרינו, וכל כולה מריחה מסתיו אירופאי.
ובכל זאת אני חצויה.
ובכל זאת כאבה לי הצביטה בלב,
כשנפרדתי מהאיש שלי, הוא שמחכה לי בלילות במיטה הריקה, כשנפרדתי בנשיקה שקטה מהילדים שעוד ישנו כשיצאתי לנסיעת ה׳עבודה׳.
האם זאת הרעיה שאני? האם זו האישה שאני? לא יכולתי שלא לחשוב עליהם עכשיו, בכיכר ההומה כשאני בזרועותיך.
נהיה לי קר,
בגוף
ובלב.
הידקתי את הסודר, רכסתי את המעיל, ויחד החלנו פוסעים, רגלינו נשאו אותנו מעצמן. כל אחד שקוע במחשבותיו, בהירהוריו, התרחקנו.
מצאנו עצמנו ב׳רובע הזהב׳, בסמטאותיו הנוצצות בזוהר חלונות הראווה המרהיבים של מיטב בתי האופנה של מילאנו.
זוהר מסמא עיניים, בוהק בשלל אורותיו הכוזבים. הסתובבנו ברובע, ללא מטרה מסוימת, פה ושם נכנסתי לאיזו חנות ושוטטתי בין המתלים, מלטפת בידי את הבדים, חומדת פריטים בעלי מחיר שערורייתי, ולבסוף התעייפתי, רגלי כבדו וליבי כבד איתן.
מצאנו מסעדה קטנה והתיישבנו להשיב נפשנו מהשוטטות הארוכה, מהשתיקה.
אתה בחרת לנו יין אדום ערב לחיך מחבל קיאנטי, ואני ליהגתי באיטלקית הרצוצה שלי עם המלצר ובחרתי לנו שתי מנות מילאנזיות מסורתיות, ריזוטו בתיבול עדין של זעפרן מכוסה דוק של פרמז׳ן ופולנטה עם צלעות ברוטב עגבניות, אותן אכלנו בנעימים, אך בשקט, כמעט שלא שוחחנו,
האינטימיות שהייתה שם לרגע חמקה לה שוב ופינתה מקומה לניכור ולזרות.
קינחנו באספרסו מריר ויצאנו להלך ברחובות, עד שהתייצבנו בשנית מתחת למלון בו בחרתי להשתכן.
נפרדנו בנשיקה קטנה על הלחי, שפת הגוף המשובללת שלי אמרה לך הכל, ואתה מבין, או מהרהר באותם הדברים, לא לחצת, וניפרדנו כמעט ללא אומר.
נכנסתי למיטה, בקושי קילפתי מעליי את הבגדים, ערומה מתחת לשמיכה העבה והריחנית, קיוויתי שהשינה תעטוף אותי במהרה לחיקה החמים.
אך
הלילה
עבר
עליי
בזחילה.
שנתי נטרפה מחלומות, הזיות, פניך באו אלי בחלום, כאומר לי מילים מתוקות ורכות, ואז מתאכזר אלי במילים רעות, לעגניות.
התעוררתי מכוסה זיעה קרה, ולא ידעתי את נפשי מרוב בדידות.
לבשתי אימונית, ועליה מעיל וצעיף, נעלתי את נעלי הספורט שלי וירדתי אל הרחוב.
אויר קר במיוחד קידם את פני, יצאתי להליכה מהירה, מנסה להניס את המחשבות המבלבלות שעלו בראשי, להבין מה בעצם אני רוצה.
רגלי הלכו בקצב מהיר, רצות לפרקים, רחוב התחלף ברחוב, העיר דוממת וריקה, השקט הזה היה מפחיד אך גם מבורך, בראש שלי צעקו המחשבות כולן, עד שנדמה כי ראשי מאיים להתבקע.
התרחקתי מהאזור המוכר לי, ומצאתי את עצמי בלב אזור ׳מפוקפק׳ והטיפוסים שהתגודדו פה ושם היו בחלקם זרים ממוצא פקיסטני או הודי, ועל פי גילם הם היו צעירים יחסית אלי, ונראו כמו חבורות פנקיסטים שצצו הישר מהניינטיז, משועממים ומביטים בי בפליאה עד עוינות.
התעייפתי ורציתי לחזור, רק שלא היה לי מושג איפה אני ואיך לסוב על עקבותי, חיפשתי מקום להתקשר ממנו ולהזמין מונית.
אורות ניאון מהבהבים מבשרים על קיומו של מועדון כל שהוא נצצו מפתחו של מבנה סמוך, הרהבתי עוז בנפשי ונכנסתי פנימה. הסלקטור העיף בי חצי מבט, ובאופן מפתיע איפשר לי להיכנס.
גרם מדרגות תלול הוליך אותי אל מפלס תת קרקעי, כשהפולסים העמומים של הבס הולכים ומתחזקים ככל שאני ממשיכה לרדת.
בקצה המדרגות היה פתח עם ׳וילון׳ פלסטיק עבה, כמו כאלה שתלויים בסופרמרקטים או בבית מטבחיים, הסטתי את חלקיו ככל שיכולתי ונכנסתי פנימה.
החלל העצום שנגלה לעיני היה הפתעה מוחלטת.
הרעש העצום של מוסיקת הטראנס היכה בעור התוף שלי ללא רחמים. בלב החלל ראיתי בר עצום, זיהיתי אותו לפי הדיספליי הענק של משקאות התלויים מהתקרה במתקן שנראה כמו כלוב זכוכית עצום, רק שביני לבין הבר הפריד נחיל של בני אדם, שנדמו לי לרגע כמו שבט נידח מערבות אפריקה שעסוק באיזה פולחן דתי.
מתנועעים בקצב מהיר התואם את הלמות הבסים הרועשים, גופותיהם מטלטלות מצד לצד, גפיים מתנופפות באויר, והכל נעשה כדבוקה אחת, צפופה ודחוסה, שמיאנה להיפרד ולאפשר לי לפלס דרכי בתוכה.
החום והדחיסות עשו את שלהם ותוך מספר רגעים הסרתי מעלי את הבגדים החמים, ונותרתי בגופיית ספורט שחורה צמודה, ללא חזיה מתחתיה, והמשכתי להתקדם לאט ובדוחק דרך תלכיד הבשר המתנועע.
האנשים מסביבי היו בגילאים שונים, ממוצא שונה, חלקם לבושים באלגנטיות כאילו יצאו לערב באופרה, חלקם מעורטלים למחצה, בבגדים קרועים ותכשיטי מתכת כבדים לגופם, ממיטב אופנת הרחוב העכשווית בטוקיו.
דבר אחד היה משותף לכולם, הם היו דלוקים ושקועים בפולחן הריקוד.
פה ושם היה נדמה לי שהיו כאלה שכבר עברו מפולחן הריקוד למן אורגיות קבוצתיות על רחבת הריקודים, השתדלתי לא להתבונן מדי, העיניים שרפו לי מעייפות ומהמאץ להתבונן קדימה בתוך החדר עם האויר הדחוס מזיעה מחנק ואורות אולטרא-סגולים מרצדים.
שני כלובים ענקיים נגלו לפתע, משני צידי, כשבתוכם בני אדם מעורטלים ומאופרים באיפור גוף כבד, מתנועעים באופן שאיננו משאיר יותר מקום לדמיון, והקהל שמתחתם שואג ומריע ככל שהקצב גובר לקראת ׳שיא׳ של עוד טרק דחוס מבס ופולסים של צלילים.
מותשת ומוכת חושים הגעתי אל הבר.
כל שרציתי היה לעשות שיחת טלפון לחברת מוניות ולברוח מהמקום הזה.
דווקא עכשיו, שכל כך הזדקקתי לו, כבה הנייד מפאת סוללה שהיתרוקנה לה, ואני, חסרת אונים, על סף בכי, מנסה להסביר לברמן בצעקות רמות שאני רוצה להשתמש בטלפון שלו.
הברמן הבין לבסוף את מבוקשי, וכיוון אותי בידו לעבר חדר סמוך, ולפני שהספקתי להסתובב, הגיח גבר זר מעבר לכתפי, אחז אותי בזרועי והוליך אותי דרך הקהל לעבר חדר צדדי.
הדלת נפתחה, הגבר הדף אותי קלות פנימה וסגר את הדלת אחריו.
בבת אחת דעכה ההמולה,
עוצמת הרעש פחתה פלאים, ואסירת תודה על כך שסוף סוף מישהו מושיט לי יד ומסייע, הסתובבתי כשפני אל הגבר, אך להפתעתי הרבה, הגוף החסון שהוליך אותי בתוך הקהל בזרוע איתנה, היה למעשה אישה.
...עמדנו כך עוד רגעים ארוכים בכיכר ההומה. עננות של ערב כיסתה את צריחי הקתדרלה, ידיך החוקרות נסוגו בהדרגה, והקיפו אותי לחיבוק ממושך.
החיבור הזה בנינו, על עליותיו ומורדותיו התבטא עד לנסיעה הזו בתכתובות ארוכות ואישיות. תכתובות שעוררו תשוקה ולצידה חברות, והגיעו לתעצומות כאלה שלא יכלנו להן. לא שיערתי שנמצא את האומץ או שמא הייתה זו פזיזות לקחת את עצמנו לארץ זרה, ודווקא בה להיפגש. ובכל זאת כך עשינו.
עם הרבה ספקות ולצידן התרגשות, וציפייה, ציפייה שיקרה הקסם הזה, ולכמה ימים אוכל להיות אני האחרת, האישה השנייה שבתוכי, שאין לה מחויבויות ואין לה עכבות והיא חופשיה כציפור דרור שאם רק תכה חזק בכנפיה, תוכל להמריא אל על.
ומילאנו-
מילאנו היא לכאורה המיקום המושלם.
נייטרלית, מוכרת לי היטב, אך גם זרה, ללא חשד וללא חשש להיתקל במי ממכרינו, וכל כולה מריחה מסתיו אירופאי.
ובכל זאת אני חצויה.
ובכל זאת כאבה לי הצביטה בלב,
כשנפרדתי מהאיש שלי, הוא שמחכה לי בלילות במיטה הריקה, כשנפרדתי בנשיקה שקטה מהילדים שעוד ישנו כשיצאתי לנסיעת ה׳עבודה׳.
האם זאת הרעיה שאני? האם זו האישה שאני? לא יכולתי שלא לחשוב עליהם עכשיו, בכיכר ההומה כשאני בזרועותיך.
נהיה לי קר,
בגוף
ובלב.
הידקתי את הסודר, רכסתי את המעיל, ויחד החלנו פוסעים, רגלינו נשאו אותנו מעצמן. כל אחד שקוע במחשבותיו, בהירהוריו, התרחקנו.
מצאנו עצמנו ב׳רובע הזהב׳, בסמטאותיו הנוצצות בזוהר חלונות הראווה המרהיבים של מיטב בתי האופנה של מילאנו.
זוהר מסמא עיניים, בוהק בשלל אורותיו הכוזבים. הסתובבנו ברובע, ללא מטרה מסוימת, פה ושם נכנסתי לאיזו חנות ושוטטתי בין המתלים, מלטפת בידי את הבדים, חומדת פריטים בעלי מחיר שערורייתי, ולבסוף התעייפתי, רגלי כבדו וליבי כבד איתן.
מצאנו מסעדה קטנה והתיישבנו להשיב נפשנו מהשוטטות הארוכה, מהשתיקה.
אתה בחרת לנו יין אדום ערב לחיך מחבל קיאנטי, ואני ליהגתי באיטלקית הרצוצה שלי עם המלצר ובחרתי לנו שתי מנות מילאנזיות מסורתיות, ריזוטו בתיבול עדין של זעפרן מכוסה דוק של פרמז׳ן ופולנטה עם צלעות ברוטב עגבניות, אותן אכלנו בנעימים, אך בשקט, כמעט שלא שוחחנו,
האינטימיות שהייתה שם לרגע חמקה לה שוב ופינתה מקומה לניכור ולזרות.
קינחנו באספרסו מריר ויצאנו להלך ברחובות, עד שהתייצבנו בשנית מתחת למלון בו בחרתי להשתכן.
נפרדנו בנשיקה קטנה על הלחי, שפת הגוף המשובללת שלי אמרה לך הכל, ואתה מבין, או מהרהר באותם הדברים, לא לחצת, וניפרדנו כמעט ללא אומר.
נכנסתי למיטה, בקושי קילפתי מעליי את הבגדים, ערומה מתחת לשמיכה העבה והריחנית, קיוויתי שהשינה תעטוף אותי במהרה לחיקה החמים.
אך
הלילה
עבר
עליי
בזחילה.
שנתי נטרפה מחלומות, הזיות, פניך באו אלי בחלום, כאומר לי מילים מתוקות ורכות, ואז מתאכזר אלי במילים רעות, לעגניות.
התעוררתי מכוסה זיעה קרה, ולא ידעתי את נפשי מרוב בדידות.
לבשתי אימונית, ועליה מעיל וצעיף, נעלתי את נעלי הספורט שלי וירדתי אל הרחוב.
אויר קר במיוחד קידם את פני, יצאתי להליכה מהירה, מנסה להניס את המחשבות המבלבלות שעלו בראשי, להבין מה בעצם אני רוצה.
רגלי הלכו בקצב מהיר, רצות לפרקים, רחוב התחלף ברחוב, העיר דוממת וריקה, השקט הזה היה מפחיד אך גם מבורך, בראש שלי צעקו המחשבות כולן, עד שנדמה כי ראשי מאיים להתבקע.
התרחקתי מהאזור המוכר לי, ומצאתי את עצמי בלב אזור ׳מפוקפק׳ והטיפוסים שהתגודדו פה ושם היו בחלקם זרים ממוצא פקיסטני או הודי, ועל פי גילם הם היו צעירים יחסית אלי, ונראו כמו חבורות פנקיסטים שצצו הישר מהניינטיז, משועממים ומביטים בי בפליאה עד עוינות.
התעייפתי ורציתי לחזור, רק שלא היה לי מושג איפה אני ואיך לסוב על עקבותי, חיפשתי מקום להתקשר ממנו ולהזמין מונית.
אורות ניאון מהבהבים מבשרים על קיומו של מועדון כל שהוא נצצו מפתחו של מבנה סמוך, הרהבתי עוז בנפשי ונכנסתי פנימה. הסלקטור העיף בי חצי מבט, ובאופן מפתיע איפשר לי להיכנס.
גרם מדרגות תלול הוליך אותי אל מפלס תת קרקעי, כשהפולסים העמומים של הבס הולכים ומתחזקים ככל שאני ממשיכה לרדת.
בקצה המדרגות היה פתח עם ׳וילון׳ פלסטיק עבה, כמו כאלה שתלויים בסופרמרקטים או בבית מטבחיים, הסטתי את חלקיו ככל שיכולתי ונכנסתי פנימה.
החלל העצום שנגלה לעיני היה הפתעה מוחלטת.
הרעש העצום של מוסיקת הטראנס היכה בעור התוף שלי ללא רחמים. בלב החלל ראיתי בר עצום, זיהיתי אותו לפי הדיספליי הענק של משקאות התלויים מהתקרה במתקן שנראה כמו כלוב זכוכית עצום, רק שביני לבין הבר הפריד נחיל של בני אדם, שנדמו לי לרגע כמו שבט נידח מערבות אפריקה שעסוק באיזה פולחן דתי.
מתנועעים בקצב מהיר התואם את הלמות הבסים הרועשים, גופותיהם מטלטלות מצד לצד, גפיים מתנופפות באויר, והכל נעשה כדבוקה אחת, צפופה ודחוסה, שמיאנה להיפרד ולאפשר לי לפלס דרכי בתוכה.
החום והדחיסות עשו את שלהם ותוך מספר רגעים הסרתי מעלי את הבגדים החמים, ונותרתי בגופיית ספורט שחורה צמודה, ללא חזיה מתחתיה, והמשכתי להתקדם לאט ובדוחק דרך תלכיד הבשר המתנועע.
האנשים מסביבי היו בגילאים שונים, ממוצא שונה, חלקם לבושים באלגנטיות כאילו יצאו לערב באופרה, חלקם מעורטלים למחצה, בבגדים קרועים ותכשיטי מתכת כבדים לגופם, ממיטב אופנת הרחוב העכשווית בטוקיו.
דבר אחד היה משותף לכולם, הם היו דלוקים ושקועים בפולחן הריקוד.
פה ושם היה נדמה לי שהיו כאלה שכבר עברו מפולחן הריקוד למן אורגיות קבוצתיות על רחבת הריקודים, השתדלתי לא להתבונן מדי, העיניים שרפו לי מעייפות ומהמאץ להתבונן קדימה בתוך החדר עם האויר הדחוס מזיעה מחנק ואורות אולטרא-סגולים מרצדים.
שני כלובים ענקיים נגלו לפתע, משני צידי, כשבתוכם בני אדם מעורטלים ומאופרים באיפור גוף כבד, מתנועעים באופן שאיננו משאיר יותר מקום לדמיון, והקהל שמתחתם שואג ומריע ככל שהקצב גובר לקראת ׳שיא׳ של עוד טרק דחוס מבס ופולסים של צלילים.
מותשת ומוכת חושים הגעתי אל הבר.
כל שרציתי היה לעשות שיחת טלפון לחברת מוניות ולברוח מהמקום הזה.
דווקא עכשיו, שכל כך הזדקקתי לו, כבה הנייד מפאת סוללה שהיתרוקנה לה, ואני, חסרת אונים, על סף בכי, מנסה להסביר לברמן בצעקות רמות שאני רוצה להשתמש בטלפון שלו.
הברמן הבין לבסוף את מבוקשי, וכיוון אותי בידו לעבר חדר סמוך, ולפני שהספקתי להסתובב, הגיח גבר זר מעבר לכתפי, אחז אותי בזרועי והוליך אותי דרך הקהל לעבר חדר צדדי.
הדלת נפתחה, הגבר הדף אותי קלות פנימה וסגר את הדלת אחריו.
בבת אחת דעכה ההמולה,
עוצמת הרעש פחתה פלאים, ואסירת תודה על כך שסוף סוף מישהו מושיט לי יד ומסייע, הסתובבתי כשפני אל הגבר, אך להפתעתי הרבה, הגוף החסון שהוליך אותי בתוך הקהל בזרוע איתנה, היה למעשה אישה.
