נהוול טירון
New member
מיומנו של נהוול
דיווח על אירועים של חבורת הנהוול דיווח מספר: 2 תאריך: 7/9/98 כותב: נהוול טירון אל: עצמו, מירי, גנית המחשבה המרכזית מטרתנו הינה לחיות. לנצח את המוות. אפשרויות: 1) דרך הקשב השלישי - התפישה המוחלטת (הסתגלות אל היקום). 2) דרך היוקשים - עבודת הסיכום (מעבר אל מקום בטוח יותר בתוך היקום). 3) דרך הסטת נקודת המאסף - להמרות את המוות (להתחמק מהמוות). 4) דרך יצירת עולם דמיוני ממשי בתוכנו, שישמש עבורנו כמקלט לאחר המוות. 5) דרך הצטרפות למימד של צורות חיים מאריכות חיים כגון עצים או ישויות חסרות גוף אורגני. 6) דרך האטת הזמן עד כדי שליטה גמורה בו. 7) דרך פיתוח שליטה מוחלטת בגוף הפיסי המאפשרת להאריך את חייו. האפשרויות רבות מאוד, אולם כל אחד מהן תובעת מאיתנו או להפוך ליצורים מופלאים, מושלמים ממש, בני-אדם טהורים ומלוטשים מן המעלה הראשונה, או להסתכן בנפילה לגורל מעוות ומסוכן כבר בדרכנו (למשל, אם השמוש באפשרות מספר 3 תהפוך אותנו למשוגעים) או אפילו עם השלמת דרכנו ב"הצלחה" (למשל, אם ההצטרפות למימד של ישויות חסרות גוף אורגני תתגלה כטעות בלתי ניתנת לתיקון, הנושאת עמה מכאוב רב). לפיכך יש לנו עבודה רבה מאוד, שעיקרה חייבת להיות הפיכתנו ליצורים טהורים לחלוטין, מפוכחים באופן העמוק והשלם ביותר האפשרי לבני-אדם ולוחמים מושלמים. זה לא בלתי-אפשרי, כי זה חלק מאפשרויותנו האנושיות. על מי אני עובד?! זוהי תמצית המחשבה/ריגוש שחוויתי ברגע מסויים, בו תפשתי כי תכלס הרי ברור שלא נצליח לנצח את המוות, נכון? נו, באמת, הרי אם אני כן עם עצמי אז זה ברור שלא נעשה את מלוא העבודה הדרושה ולו כדי לקרב אותנו למצב שבו הטוהר, העוצמה והפיכחון שלנו, כל השלושה, יכולים להתמודד ברצינות עם המוות. נו, באמת, אנחנו לא נמות? אנחנו נגיע לרמה של דון חואן? בסדר, בסדר. זה נחמד לחשוב על זה ולהאבק, אבל כמו שהדברים נראים כרגע אין לנו אפילו סיכוי של אחד למליון לעשות זאת. ואז עניתי לעצמי, מהיר וממוקד: נכון. אין סיכוי. עלי להשלים עם כך. אמות לבסוף - ובכל זאת, כדרכו של לוחם, עלי להעמיד פנים שאין זה כך, שיש לי סיכוי - ולעשות כל שאני יכול לעשות כדי למנוע את מותי (פעולה בסטנדרטים המנותקים מן האגו). נראה כי הידיעה שאמות לבסוף ואיתה ההשלמה, כמו פתחה עבורי דלת שהיתה סגורה ושחררה משהו בתוכי. עתה אני חש שמאמצי יהיו טובים וראויים יותר, למרות שהשיפור הזה אין ספק כי לא יאפשר לי לנצח את המוות. מצב האנרגיה שלי דומה כי האנרגיה שלי אכן עלתה. קורים לי דברים שלא קרו לי בעבר, שלא יכלו לקרות לי בעבר. למשל, מקרה החלימה האחרון (שמפורט בהמשך). הדבר מעודד אותי, כי לא הרגשתי שאני מי-יודע-מה צועד בדרך הלוחמים, ובכל זאת צברתי אנרגיה. עובדה. ההכרה הזאת גורמת לי לרצות לצעוד בדרך הלוחמים אף ביתר שאת, כי אני רואה שיש לכך תוצאות. אם בצעידה חלקית מאוד הצלחתי לצבור כל-כך הרבה אנרגיה, מה יקרה לי בצעידה מלאה יותר? אולם כאן אני נאלץ לשאול את עצמי: מהי דרך הלוחמים וכיצד צועדים בה? אינני מבין עדיין כיצד אגרתי את העוצמה עד כאן ומה עשיתי לשם כך. אני חש צורך עכשיו, יותר מתמיד, להבהיר לעצמי ולכן מהי בדיוק נמרץ דרך הלוחמים וכיצד יש ללכת בה. צבירת אנרגיה החשיבות הראשונה במעלה במאבקנו מול המוות, ניתנת לצבירת אנרגיה, אולי אף יותר מאשר ליציבות ופכחון. ובכן, כיצד נוכל לצבור אנרגיה? ארשום מספר נקודות שעולות עכשיו בדעתי בתשובה לכך: - טוהר. הטוהר הינו צבירת אנרגיה. עלינו לחשוב כיצד להיות טהורים ולהיות בפועל טהורים יותר. כך נצבור אנרגיה. - להגדיל את העמדת הפנים שלנו מול הסביבה שלנו ובמקביל להקטין את העמדת הפנים שלנו מול עצמנו. - להיות רפויים (חסכוניים) לא רק בשרירים אלא גם במחשבות, ברגשות, במעשים ובתגובות שלנו. - להיות ספונטניים ועם זאת לקיים זרם שוטף של ניתוח, חשיבה והתייחסות אסטרטגית רציונאלית לדברים. - להמנע מהתמכרות לדברים ולחפש ללא הרף התמכרויות מחופשות, אך לעשות זאת בלי אובססיה לכך. -לשים לב במודע להרגלינו ולטעת במקומם הרגלים טובים יותר ביחס לכל דבר. - לשים לב לכל דבר בסביבתנו אך מבלי שהדבר יסנוור אותנו. סתירות שעלינו ליישב בעזרת טוהר פעולותנו יש המון סתירות מדומות בדרך הלוחמים. נראה לי מספיק קשה לפעול לאורן, גם מבלי שאצטרך כל הזמן לנסות לזכור מה הן. כדי להאבק כנדרש מאיתנו בדרך הלוחמים אנחנו צריכים לנסות ליישב בפעולותנו רשימה אינסופית לכאורה של סתירות מדומות, שרוב הזמן אני בכלל לא מודע לקיומן במידה שתאפשר לי לנסות לעשות זאת תוך כדי פעילות היומיום וממילא אני אפילו לא נאבק כנדרש. נראה לי שעד שאצליח להגיע למצב שאני מתחיל בכלל להאבק, החיים יגמרו. והרי צריך להאבק במשך שנים על גבי שנים רק בשביל להתחיל להתקרב לאן שאני רוצה להגיע מסקנה: צריך מהר להתחיל למפות את הסתירות המדומות האלה כדי לזכור אותן טוב יותר. בתור התחלה, ציינתי לעצמי 3 סתירות מדומות שעלינו לנסות ליישב בפעולותנו בכל רגע ורגע. להלן אני מביא אותן ללא פירוט והסברים, כנושאים שעלינו לקיים כל הזמן בראש מעיינינו מבלי שיסתרו אחד את השני (וזה, לכאורה, בלתי אפשרי!): להילחם ----- לא להילחם – להפקיד את עצמנו לתכנן, לסדר, למיין, לקטלג ----- לא לתכנן, להיות ספונטניים, לא למיין, להניח לרוח לסדר את הכל, לא להתכונן מראש לכלום להסיט את נקודת המאסף ----- לקבע את נקודת המאסף (אופס, יש הגבלה על מספר תווים. המשך בהודעה הבאה...)
דיווח על אירועים של חבורת הנהוול דיווח מספר: 2 תאריך: 7/9/98 כותב: נהוול טירון אל: עצמו, מירי, גנית המחשבה המרכזית מטרתנו הינה לחיות. לנצח את המוות. אפשרויות: 1) דרך הקשב השלישי - התפישה המוחלטת (הסתגלות אל היקום). 2) דרך היוקשים - עבודת הסיכום (מעבר אל מקום בטוח יותר בתוך היקום). 3) דרך הסטת נקודת המאסף - להמרות את המוות (להתחמק מהמוות). 4) דרך יצירת עולם דמיוני ממשי בתוכנו, שישמש עבורנו כמקלט לאחר המוות. 5) דרך הצטרפות למימד של צורות חיים מאריכות חיים כגון עצים או ישויות חסרות גוף אורגני. 6) דרך האטת הזמן עד כדי שליטה גמורה בו. 7) דרך פיתוח שליטה מוחלטת בגוף הפיסי המאפשרת להאריך את חייו. האפשרויות רבות מאוד, אולם כל אחד מהן תובעת מאיתנו או להפוך ליצורים מופלאים, מושלמים ממש, בני-אדם טהורים ומלוטשים מן המעלה הראשונה, או להסתכן בנפילה לגורל מעוות ומסוכן כבר בדרכנו (למשל, אם השמוש באפשרות מספר 3 תהפוך אותנו למשוגעים) או אפילו עם השלמת דרכנו ב"הצלחה" (למשל, אם ההצטרפות למימד של ישויות חסרות גוף אורגני תתגלה כטעות בלתי ניתנת לתיקון, הנושאת עמה מכאוב רב). לפיכך יש לנו עבודה רבה מאוד, שעיקרה חייבת להיות הפיכתנו ליצורים טהורים לחלוטין, מפוכחים באופן העמוק והשלם ביותר האפשרי לבני-אדם ולוחמים מושלמים. זה לא בלתי-אפשרי, כי זה חלק מאפשרויותנו האנושיות. על מי אני עובד?! זוהי תמצית המחשבה/ריגוש שחוויתי ברגע מסויים, בו תפשתי כי תכלס הרי ברור שלא נצליח לנצח את המוות, נכון? נו, באמת, הרי אם אני כן עם עצמי אז זה ברור שלא נעשה את מלוא העבודה הדרושה ולו כדי לקרב אותנו למצב שבו הטוהר, העוצמה והפיכחון שלנו, כל השלושה, יכולים להתמודד ברצינות עם המוות. נו, באמת, אנחנו לא נמות? אנחנו נגיע לרמה של דון חואן? בסדר, בסדר. זה נחמד לחשוב על זה ולהאבק, אבל כמו שהדברים נראים כרגע אין לנו אפילו סיכוי של אחד למליון לעשות זאת. ואז עניתי לעצמי, מהיר וממוקד: נכון. אין סיכוי. עלי להשלים עם כך. אמות לבסוף - ובכל זאת, כדרכו של לוחם, עלי להעמיד פנים שאין זה כך, שיש לי סיכוי - ולעשות כל שאני יכול לעשות כדי למנוע את מותי (פעולה בסטנדרטים המנותקים מן האגו). נראה כי הידיעה שאמות לבסוף ואיתה ההשלמה, כמו פתחה עבורי דלת שהיתה סגורה ושחררה משהו בתוכי. עתה אני חש שמאמצי יהיו טובים וראויים יותר, למרות שהשיפור הזה אין ספק כי לא יאפשר לי לנצח את המוות. מצב האנרגיה שלי דומה כי האנרגיה שלי אכן עלתה. קורים לי דברים שלא קרו לי בעבר, שלא יכלו לקרות לי בעבר. למשל, מקרה החלימה האחרון (שמפורט בהמשך). הדבר מעודד אותי, כי לא הרגשתי שאני מי-יודע-מה צועד בדרך הלוחמים, ובכל זאת צברתי אנרגיה. עובדה. ההכרה הזאת גורמת לי לרצות לצעוד בדרך הלוחמים אף ביתר שאת, כי אני רואה שיש לכך תוצאות. אם בצעידה חלקית מאוד הצלחתי לצבור כל-כך הרבה אנרגיה, מה יקרה לי בצעידה מלאה יותר? אולם כאן אני נאלץ לשאול את עצמי: מהי דרך הלוחמים וכיצד צועדים בה? אינני מבין עדיין כיצד אגרתי את העוצמה עד כאן ומה עשיתי לשם כך. אני חש צורך עכשיו, יותר מתמיד, להבהיר לעצמי ולכן מהי בדיוק נמרץ דרך הלוחמים וכיצד יש ללכת בה. צבירת אנרגיה החשיבות הראשונה במעלה במאבקנו מול המוות, ניתנת לצבירת אנרגיה, אולי אף יותר מאשר ליציבות ופכחון. ובכן, כיצד נוכל לצבור אנרגיה? ארשום מספר נקודות שעולות עכשיו בדעתי בתשובה לכך: - טוהר. הטוהר הינו צבירת אנרגיה. עלינו לחשוב כיצד להיות טהורים ולהיות בפועל טהורים יותר. כך נצבור אנרגיה. - להגדיל את העמדת הפנים שלנו מול הסביבה שלנו ובמקביל להקטין את העמדת הפנים שלנו מול עצמנו. - להיות רפויים (חסכוניים) לא רק בשרירים אלא גם במחשבות, ברגשות, במעשים ובתגובות שלנו. - להיות ספונטניים ועם זאת לקיים זרם שוטף של ניתוח, חשיבה והתייחסות אסטרטגית רציונאלית לדברים. - להמנע מהתמכרות לדברים ולחפש ללא הרף התמכרויות מחופשות, אך לעשות זאת בלי אובססיה לכך. -לשים לב במודע להרגלינו ולטעת במקומם הרגלים טובים יותר ביחס לכל דבר. - לשים לב לכל דבר בסביבתנו אך מבלי שהדבר יסנוור אותנו. סתירות שעלינו ליישב בעזרת טוהר פעולותנו יש המון סתירות מדומות בדרך הלוחמים. נראה לי מספיק קשה לפעול לאורן, גם מבלי שאצטרך כל הזמן לנסות לזכור מה הן. כדי להאבק כנדרש מאיתנו בדרך הלוחמים אנחנו צריכים לנסות ליישב בפעולותנו רשימה אינסופית לכאורה של סתירות מדומות, שרוב הזמן אני בכלל לא מודע לקיומן במידה שתאפשר לי לנסות לעשות זאת תוך כדי פעילות היומיום וממילא אני אפילו לא נאבק כנדרש. נראה לי שעד שאצליח להגיע למצב שאני מתחיל בכלל להאבק, החיים יגמרו. והרי צריך להאבק במשך שנים על גבי שנים רק בשביל להתחיל להתקרב לאן שאני רוצה להגיע מסקנה: צריך מהר להתחיל למפות את הסתירות המדומות האלה כדי לזכור אותן טוב יותר. בתור התחלה, ציינתי לעצמי 3 סתירות מדומות שעלינו לנסות ליישב בפעולותנו בכל רגע ורגע. להלן אני מביא אותן ללא פירוט והסברים, כנושאים שעלינו לקיים כל הזמן בראש מעיינינו מבלי שיסתרו אחד את השני (וזה, לכאורה, בלתי אפשרי!): להילחם ----- לא להילחם – להפקיד את עצמנו לתכנן, לסדר, למיין, לקטלג ----- לא לתכנן, להיות ספונטניים, לא למיין, להניח לרוח לסדר את הכל, לא להתכונן מראש לכלום להסיט את נקודת המאסף ----- לקבע את נקודת המאסף (אופס, יש הגבלה על מספר תווים. המשך בהודעה הבאה...)
