נהוול טירון
New member
מיומנו של נהוול
בעיצה אחת עם חבורתי, אנחנו עומדים לשתף אתכם בקטעים אמיתיים לחלוטין מיומננו האמיתי לחלוטין. דיווח על אירועים של חבורת הנהוול דווח מספר: 1 תאריך: 27/8/98 כותב: הנהוול אל: עצמו, מירי, גנית מסגרת ההתרחשויות הנהוול ומירי אחרי אימון שכלל 3/4 שעה עם הרוח. האימון היה יוצא דופן והשליט בהם הרגשת קדרות. נקודת המאסף של שניהם הוסטה, במיוחד של מירי. שניהם נאבקים, במיוחד מירי. "למה כל כך קשה לי?" היא שואלת. מירי מצליחה לאחר מאבק ממושך לחזור לעצמה. רוצה גלידה. נכנסים לחנות גלידה. מתיישבים. הנהוול מסביר דברים, שמעולם לא חשב עליהם קודם לכן. שני מכרים של מירי נכנסים. בשלב מאוחר יותר הם מזהים אותה - והיא אותם. היא מדברת איתם. הנהוול חסר סבלנות, חושב שחשוב יותר להמשיך בעבודה שהתחילו - ולסיים אותה. רומז למירי רמיזות. מירי לא מבינה. היא מנסה להציגו להם, אולם עיניו הרושפות הודפות אותם משם והלאה. מירי מתנתקת מהם וממשיכה לעבוד עם הנהוול. העבודה יעילה. הם רושמים דברים. אחרי זה הם הולכים לתחנת האוטובוס שממנה הנהוול מתכוון לנסוע לביתו ומשלימים את העבודה. ההסברים של הנהוול למירי א. נהוג לחלק את המציאות לשני חלקים: הסובייקטיבי והאובייקטיבי. הראשון הוא כל מה שניתן לפירוש, כלומר תפישתי את המציאות. השני הוא המציאות עצמה, כלומר מה שקיים בלי קשר לפירוש שלי אותו (הקיר הזה, למשל). כאשר מתחילים להסיט את נקודת המאסף עלולים לגלות חיש קל, שהמציאות כולה סובייקטיבית - ותלויה במיקומה של נקודת המאסף. המציאות ה"עובדתית" אינה כזאת כלל וכלל, אבל כולנו חשים בה ככזאת, בכוחה של תפישתה המשותפת של האנושות כולה. כולנו תופשים את הקיר הזה בבת אחת - ולכן יש פה קיר. ב. השכל יכול לתפוש שאני יכול להשתנות, שההרגלים שלי יכולים להשתנות, אפילו שהאופי והאישיות שלי יכולים להשתנות, אבל לא שאני לא אהיה בכלל אני. כשנקודת המאסף מוסטת, לא רק אופיי משתנה, אלא אני עצמי משתנה. ושוב אינני קיים. מישהו אחר לוקח את מקומי. ג. כל הלוחמים, בדרכם למצב של "לוחם משוחרר", רוכשים את הידע הבסיסי של ההתעסקות המודעת עם נקודת המאסף, אולם ניתן לחלקם ל-2 סוגי לוחמים: 1. אלה שאגב התעסקות עם נקודת המאסף משנים, בסופו של דבר, את מיקומה - וממשיכים את חייהם מתוך המיקום החדש, כלומר, הופכים לאנשים אחרים ממה שהיו לפני כן (לא רק אנשים בעלי אופי שונה, או אישיות חדשה, אלא בפשטות - אנשים אחרים). 2. אלה שלא - שנקודת המאסף שלהם נשארת בתחום הרגיל, שבו היא היתה לפני תחילת לימודיהם. כלומר, גם אם רכשו כוחות ויכולות רבי עוצמה, הם נותרים אותם אנשים שהיו לפני שהיו ללוחמים משוחררים. שני הסוגים מגיעים לטוהר בלי בעיה, אולם הסוג הראשון מתעסק עם נקודת המאסף הרבה יותר בדרך לכך. התעסקות זו כוללת מאבקים קשים מאין כמוהם (בסגנון ספריו של קסטנדה) שכן הדרישה של הרוח מתלמידים אלה (שאני משתייך אליהם, שכן לוחם משוחרר איננו אלא תלמיד שרכש את היכולת ללמוד באורח טהור) הינה דרישה של פקחון, יציבות, אחריות, משמעת עצמית, ערנות ותודעת ברזל. מאחר ושנינו (וגנית) משתייכים לסוג הראשון, עלינו לחוות מאבקים עצמיים מהקשים ביותר שיכול אדם לחוות - ולצאת מנצחים! רמת הקושי שמדובר בה דומה לרמת הקושי של מישהו שהזריק לעצמו אל.אס.די ובעיצומו של הטריפ - עם כל הצבעים, התפישות החושיות המעוותות/מרתקות והרגשות העזים המופיעים - מתבקש להמשיך להתנהג כרגיל, לשוחח עם אנשים ולהעמיד פנים כאילו כלום, לספור את הכסף של העודף במכולת, להיות עירני ולהתמיד בשגרת היומיום כרגיל. הבה ננסה לאסוף לעצמנו כללים למאבק זה, כדי שנצא מנצחים. כללים למאבק טוב שהנהוול ומירי אספו: + לא להתמכר + להשאר מפוקחים + להשאר ערים + להפריד רגשות מעצמנו, ויחד עם זאת לחוות אותם במלואם וללא סייגים, שיפוטים והגבלות + לעשות בעצמנו את העבודה: לקחת אחריות מבלי להאשים את הכסא אם נשבר (להאשים אותו רק כלפי חוץ, כחלק מההצטיינות במשחק שבין האנשים) + לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה + להחזיק את המקל (או את החבל) בשני קצותיו + להתמסר ב100%- ולא אחוז אחד פחות - ועם זאת להשאר מרוחקים ומנותקים + להמנע כל הזמן מעצלנות, רשלנות ומרפיון + זה לא בעיה להמנע מעצלנות, רשלנות, רפיון ודומיהם, אם יודעים שמדובר בהם. החוכמה היא לזהות אותם כשהם מחופשים. לדוגמא, כאשר הנהוול הציע שישבו וירשמו את הדברים והוא ידפיס אותם עבורם ועבור גנית, מירי אמרה שהיא קרוב לוודאי תישא עותק על גופה. מירי והנהוול הגיעו למסקנה שרצון זה שלה אינו אלא עצלנות מחופשת, שכן כך קוותה מירי שהעבודה תיעשה עבורה באופן מסתורי כלשהו על-ידי הדפים המודפסים... הכלל, אם כן, הוא: לחשוף את תחפושתן של החולשות המתגנבות שוב ושוב אל תוך חיינו + להיות ב"טריפ" ולראות דברים נשגבים ובאותו זמן ממש לעסוק בחיים היומיומיים בהתמסרות (שיחה עם הזולת, ספירת עודף באוטובוס, עירנות) השלמת העבודה הנהוול הציע כי האירוע בחנות הגלידה היה חלק מהשיעור של הרוח. הנהוול הציע להפשיט את הסיטואציה מתחפושתה. הנהוול ומירי התחילו לעבוד, כשלפתע נוצרה הפרעה/ארוע משמח: פגישה עם שני בחורים נחמדים, שהשיחה עימהם נעימה. מירי אמצה זאת מיד: העבודה נראתה לה לא חשובה וברת-דחייה. רמיזותיו של הנהוול הטרידו אותה. לבסוף היא התנתקה מהארוע המשמח וחזרה לעבודה, לא בגלל שהיא רצתה, אלא בגלל שהיא נכנעה ללחצו של הנהוול. היא נפרדה מהם לבסוף בלי לקחת אפילו טלפון ובלי להמשיך את השיחה, מתוך תחושת החמצה. היה עליה לעשות שני דברים אחרת: 1. לא להניח לפגישה להסיט אותה מהעבודה. 2. לא להניח לעבודה למנוע ממנה לקחת את הטלפון של הבחורים, או לפחות לנסות להתנצל בתירוץ נורמלי ולשמור על קשר. הנהוול, לעומת זאת, השליך את הסוואתו במבטיו המשתקים. היה עליו להיות נחמד, להגיד "שלום" יפה ולא לחשוף את כוונתו האמיתית: להפטר מהם כמה שיותר מהר. המבנה שנוצר יכול להיזכר תחת השם "לנהל את עניינו כיאות בעולם זה ובאותו זמן להיות מחוצה לו". הנהוול שגה בכך שלא ניהל את ענייניו כיאות בעולם זה. מירי שגתה בכך שהיא לא נעה במודע ובכוחות עצמה מכאן לשם, אלא הניחה לעצמה להטלטל על-ידי האנשים סביבה.
בעיצה אחת עם חבורתי, אנחנו עומדים לשתף אתכם בקטעים אמיתיים לחלוטין מיומננו האמיתי לחלוטין. דיווח על אירועים של חבורת הנהוול דווח מספר: 1 תאריך: 27/8/98 כותב: הנהוול אל: עצמו, מירי, גנית מסגרת ההתרחשויות הנהוול ומירי אחרי אימון שכלל 3/4 שעה עם הרוח. האימון היה יוצא דופן והשליט בהם הרגשת קדרות. נקודת המאסף של שניהם הוסטה, במיוחד של מירי. שניהם נאבקים, במיוחד מירי. "למה כל כך קשה לי?" היא שואלת. מירי מצליחה לאחר מאבק ממושך לחזור לעצמה. רוצה גלידה. נכנסים לחנות גלידה. מתיישבים. הנהוול מסביר דברים, שמעולם לא חשב עליהם קודם לכן. שני מכרים של מירי נכנסים. בשלב מאוחר יותר הם מזהים אותה - והיא אותם. היא מדברת איתם. הנהוול חסר סבלנות, חושב שחשוב יותר להמשיך בעבודה שהתחילו - ולסיים אותה. רומז למירי רמיזות. מירי לא מבינה. היא מנסה להציגו להם, אולם עיניו הרושפות הודפות אותם משם והלאה. מירי מתנתקת מהם וממשיכה לעבוד עם הנהוול. העבודה יעילה. הם רושמים דברים. אחרי זה הם הולכים לתחנת האוטובוס שממנה הנהוול מתכוון לנסוע לביתו ומשלימים את העבודה. ההסברים של הנהוול למירי א. נהוג לחלק את המציאות לשני חלקים: הסובייקטיבי והאובייקטיבי. הראשון הוא כל מה שניתן לפירוש, כלומר תפישתי את המציאות. השני הוא המציאות עצמה, כלומר מה שקיים בלי קשר לפירוש שלי אותו (הקיר הזה, למשל). כאשר מתחילים להסיט את נקודת המאסף עלולים לגלות חיש קל, שהמציאות כולה סובייקטיבית - ותלויה במיקומה של נקודת המאסף. המציאות ה"עובדתית" אינה כזאת כלל וכלל, אבל כולנו חשים בה ככזאת, בכוחה של תפישתה המשותפת של האנושות כולה. כולנו תופשים את הקיר הזה בבת אחת - ולכן יש פה קיר. ב. השכל יכול לתפוש שאני יכול להשתנות, שההרגלים שלי יכולים להשתנות, אפילו שהאופי והאישיות שלי יכולים להשתנות, אבל לא שאני לא אהיה בכלל אני. כשנקודת המאסף מוסטת, לא רק אופיי משתנה, אלא אני עצמי משתנה. ושוב אינני קיים. מישהו אחר לוקח את מקומי. ג. כל הלוחמים, בדרכם למצב של "לוחם משוחרר", רוכשים את הידע הבסיסי של ההתעסקות המודעת עם נקודת המאסף, אולם ניתן לחלקם ל-2 סוגי לוחמים: 1. אלה שאגב התעסקות עם נקודת המאסף משנים, בסופו של דבר, את מיקומה - וממשיכים את חייהם מתוך המיקום החדש, כלומר, הופכים לאנשים אחרים ממה שהיו לפני כן (לא רק אנשים בעלי אופי שונה, או אישיות חדשה, אלא בפשטות - אנשים אחרים). 2. אלה שלא - שנקודת המאסף שלהם נשארת בתחום הרגיל, שבו היא היתה לפני תחילת לימודיהם. כלומר, גם אם רכשו כוחות ויכולות רבי עוצמה, הם נותרים אותם אנשים שהיו לפני שהיו ללוחמים משוחררים. שני הסוגים מגיעים לטוהר בלי בעיה, אולם הסוג הראשון מתעסק עם נקודת המאסף הרבה יותר בדרך לכך. התעסקות זו כוללת מאבקים קשים מאין כמוהם (בסגנון ספריו של קסטנדה) שכן הדרישה של הרוח מתלמידים אלה (שאני משתייך אליהם, שכן לוחם משוחרר איננו אלא תלמיד שרכש את היכולת ללמוד באורח טהור) הינה דרישה של פקחון, יציבות, אחריות, משמעת עצמית, ערנות ותודעת ברזל. מאחר ושנינו (וגנית) משתייכים לסוג הראשון, עלינו לחוות מאבקים עצמיים מהקשים ביותר שיכול אדם לחוות - ולצאת מנצחים! רמת הקושי שמדובר בה דומה לרמת הקושי של מישהו שהזריק לעצמו אל.אס.די ובעיצומו של הטריפ - עם כל הצבעים, התפישות החושיות המעוותות/מרתקות והרגשות העזים המופיעים - מתבקש להמשיך להתנהג כרגיל, לשוחח עם אנשים ולהעמיד פנים כאילו כלום, לספור את הכסף של העודף במכולת, להיות עירני ולהתמיד בשגרת היומיום כרגיל. הבה ננסה לאסוף לעצמנו כללים למאבק זה, כדי שנצא מנצחים. כללים למאבק טוב שהנהוול ומירי אספו: + לא להתמכר + להשאר מפוקחים + להשאר ערים + להפריד רגשות מעצמנו, ויחד עם זאת לחוות אותם במלואם וללא סייגים, שיפוטים והגבלות + לעשות בעצמנו את העבודה: לקחת אחריות מבלי להאשים את הכסא אם נשבר (להאשים אותו רק כלפי חוץ, כחלק מההצטיינות במשחק שבין האנשים) + לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה + להחזיק את המקל (או את החבל) בשני קצותיו + להתמסר ב100%- ולא אחוז אחד פחות - ועם זאת להשאר מרוחקים ומנותקים + להמנע כל הזמן מעצלנות, רשלנות ומרפיון + זה לא בעיה להמנע מעצלנות, רשלנות, רפיון ודומיהם, אם יודעים שמדובר בהם. החוכמה היא לזהות אותם כשהם מחופשים. לדוגמא, כאשר הנהוול הציע שישבו וירשמו את הדברים והוא ידפיס אותם עבורם ועבור גנית, מירי אמרה שהיא קרוב לוודאי תישא עותק על גופה. מירי והנהוול הגיעו למסקנה שרצון זה שלה אינו אלא עצלנות מחופשת, שכן כך קוותה מירי שהעבודה תיעשה עבורה באופן מסתורי כלשהו על-ידי הדפים המודפסים... הכלל, אם כן, הוא: לחשוף את תחפושתן של החולשות המתגנבות שוב ושוב אל תוך חיינו + להיות ב"טריפ" ולראות דברים נשגבים ובאותו זמן ממש לעסוק בחיים היומיומיים בהתמסרות (שיחה עם הזולת, ספירת עודף באוטובוס, עירנות) השלמת העבודה הנהוול הציע כי האירוע בחנות הגלידה היה חלק מהשיעור של הרוח. הנהוול הציע להפשיט את הסיטואציה מתחפושתה. הנהוול ומירי התחילו לעבוד, כשלפתע נוצרה הפרעה/ארוע משמח: פגישה עם שני בחורים נחמדים, שהשיחה עימהם נעימה. מירי אמצה זאת מיד: העבודה נראתה לה לא חשובה וברת-דחייה. רמיזותיו של הנהוול הטרידו אותה. לבסוף היא התנתקה מהארוע המשמח וחזרה לעבודה, לא בגלל שהיא רצתה, אלא בגלל שהיא נכנעה ללחצו של הנהוול. היא נפרדה מהם לבסוף בלי לקחת אפילו טלפון ובלי להמשיך את השיחה, מתוך תחושת החמצה. היה עליה לעשות שני דברים אחרת: 1. לא להניח לפגישה להסיט אותה מהעבודה. 2. לא להניח לעבודה למנוע ממנה לקחת את הטלפון של הבחורים, או לפחות לנסות להתנצל בתירוץ נורמלי ולשמור על קשר. הנהוול, לעומת זאת, השליך את הסוואתו במבטיו המשתקים. היה עליו להיות נחמד, להגיד "שלום" יפה ולא לחשוף את כוונתו האמיתית: להפטר מהם כמה שיותר מהר. המבנה שנוצר יכול להיזכר תחת השם "לנהל את עניינו כיאות בעולם זה ובאותו זמן להיות מחוצה לו". הנהוול שגה בכך שלא ניהל את ענייניו כיאות בעולם זה. מירי שגתה בכך שהיא לא נעה במודע ובכוחות עצמה מכאן לשם, אלא הניחה לעצמה להטלטל על-ידי האנשים סביבה.