מיומנה של נמלה....
ב``ה (הנה משהו שהבטחתי וכתבתי) ביום האתמול צעדתי בשבילי ביתי, על הקרקע מצאתי חפץ לבן קטנטן. הבחנתי כי בחזיתו היו פרושות אלפי נקודות שחורות מזעריות ומוזרות. החלטתי לטול את החפץ למעבדה עם זכוכית מגדלת המגדילה את הכתב פי מאות אלפים. לנגד עיני נפרשה תמונה מדהימה מ``יומנה של נמלה``. התאריך היה מטושטש אבל המסר היה ברור. להלן קטעים נבחרים מתוך המגילה שמצאתי בכתב נמלים עתיק: מיומנה של נמלה: כל החברים שלי יצאו למסע. הם אוספים חומר לקראת החורף. אתם יודעים החורף אצלנו נורא קשה, כל טיפת ענקית של גשם ממלאת לנו ממש ברכה שלימה, כל המשפחה שלי מצליחה להתקלח מטיפה אחת של גשם. אז הם הלכו לאסוף כמה חומרים שנוכל לבנות מחסה שיחמם אותנו בחורף, בינתיים נשארתי לבד והחלטתי לרשום לעצמי קצת, מצאתי פקק ענק בצבע לבן של בקבוק שתיה, שלוש שעות לקח לי לטפס עליו כדי שאוכל לכתוב שם משהו, אבל הצלחתי, והנה אני כותבת לכם קצת הגיגים. פעם, כשאחות של סבתא ביקרה אצלנו במחילה, התיישבנו כל המשפחה מסביבה והיא סיפרה לנו זיכרונות מתוקים מהילדות שלה, היא הייתה גיבורה הנמלה שושנה, אבל השיא שלה היה בסיפור כל כך מדהים, היא סיפרה לנו איך היא ניצלה פעם מהדברים הענקים האלה, בני האדם המפחידים. (יווו אף פעם לא ראיתי כזה בן אדם, בטח זה נורא מפחיד). אנחנו היינו ממש מסוקרנים והנמלה שושנה הישישה ניצלה את זה עד תום. היא תיארה לנו את הרגעים שכמעט נמחצה למוות תחת המכשירים הענקים האלה של בני האדם (נעלים?) אני אנסה לשחזר את המילים של שושנה: ``אוי נמלים קטנות וחמודות, מה אומר לכן, זה היה רגע מאד מפחיד. חמש דקות לפני שהוא הוריד את הרגל של לקרקע כבר לא ראיתי את השמש, צל שחור וכבד כיסה את כל היקום. שום דבר לא היה נראה באופק, רק צל, שחור וכבד. פתאום שומעים בום אדיר כזה, ואז הרגל שלו צונחת על הריצפה, ואז עוד בום, ויש רעידת אדמה נוראית, פתאום הרגשתי את זה, זה היה משב רוח בתנופה אדירה, ואז חשתי את מגע המוות מול עיני. זה קרה כל כך מהר, שלא נותר לי אפילו זמן לחשוב, וכבר הייתי לכודה בין הזיגזגים של הנעל הענקית שלו. אני רק זוכרת שניסתי להתרוצץ שם אבל הכל היה סגור מכל הכיוונים, מימין ומשמאל חומות שחורות ובצורות. וגם אויר לנשימה, לא היה לי. אוי זה נורא… נורא… כעבור זמן שנדמה לי כנצח, נחשפו בפני השמים, ראיתי את השמש וחשתי את ראותי מתמלאים שוב באויר צח ונקי. ניצלתי מהמוות, יותר נכון חוויתי את מחציתו, אוי קינדרעלך זה היה נורא. שלא תעברו את זה לעולם``. כך אחות של סבתא. שושנה. אני כותבת את זה, כי אני כל כך מפחדת מזה, אני כותבת לכם עכשיו ופשוט רועדת מעצם המחשבה שפעם אצטרך לעבור חוויה דומה, ואולי אפילו למות. נדהמת מעצם המחשבה, אני מפסיקה לכתוב, ולוקחת פסק זמן קצר. להתבונן קצת במהות החיים. מה יש לנו בעצם? כל היום עובדות ועובדות. רק לפני שבוע סיימנו לבנות יחד את האצטדיון הראשון של הנמלים בעולם, שלוש שנים עבדנו על זה, כל החבורה ביחד, יצא משהו מדהים , ענק, יצירת מופת בממדים עצומים, ביום האחרון, חצי שעה לפני חנוכת הבית, עבר שם אחד מהאלה… בני האדם המפחידים… הוא דרך (כנראה בטעות) על האצטדיון שלנו והרס הכל. הוא הותיר אחריו שובל של זיגזגים שחרצו נעליו בקרע, מימין לשמאל בצורה מזוגזגת… האמת שהוא הרס את האצטדיון אבל בנה לנו לונה פארק. אחת הנמלות אמרה בצחוק שהלוואי ויעבור פה עוד מישהו ויתן יריקה רצינית ויהיה לנו גם אגם מלאכותי. צחקנו כולנו. היריקות שלהם זה משהו נורא. כל אחד ממש טובענית ומסוכנת, אמא שלי לא מרשה לי לעבור ליד כאלה יריקות, היא אומרת שזה לא טוב לבריאות, במיוחד עם האיש שירק את זה הוא מעשן, אנחנו נמות. רציתי לספר לכם עוד דבר, אבל רגע… אני מרגישה שמתחיל להחשיך… מתקרב לכאן ענן ענק… מה זה אמלא… יווו אני לא רואה שום דבר, הכל שחור… אין אור… אין לי אוויר… אמלא מחניק לי… איזה רעש, אייי, אני לא מצליחה לכתוב כמעט… הכל יוצא לי מטושטש בטח… אני מרגישה את המוות מול עיני… אולי זה בני האדם המפחידים… אמלאאאא לאאאאא… המשך יבוא… (???)
ב``ה (הנה משהו שהבטחתי וכתבתי) ביום האתמול צעדתי בשבילי ביתי, על הקרקע מצאתי חפץ לבן קטנטן. הבחנתי כי בחזיתו היו פרושות אלפי נקודות שחורות מזעריות ומוזרות. החלטתי לטול את החפץ למעבדה עם זכוכית מגדלת המגדילה את הכתב פי מאות אלפים. לנגד עיני נפרשה תמונה מדהימה מ``יומנה של נמלה``. התאריך היה מטושטש אבל המסר היה ברור. להלן קטעים נבחרים מתוך המגילה שמצאתי בכתב נמלים עתיק: מיומנה של נמלה: כל החברים שלי יצאו למסע. הם אוספים חומר לקראת החורף. אתם יודעים החורף אצלנו נורא קשה, כל טיפת ענקית של גשם ממלאת לנו ממש ברכה שלימה, כל המשפחה שלי מצליחה להתקלח מטיפה אחת של גשם. אז הם הלכו לאסוף כמה חומרים שנוכל לבנות מחסה שיחמם אותנו בחורף, בינתיים נשארתי לבד והחלטתי לרשום לעצמי קצת, מצאתי פקק ענק בצבע לבן של בקבוק שתיה, שלוש שעות לקח לי לטפס עליו כדי שאוכל לכתוב שם משהו, אבל הצלחתי, והנה אני כותבת לכם קצת הגיגים. פעם, כשאחות של סבתא ביקרה אצלנו במחילה, התיישבנו כל המשפחה מסביבה והיא סיפרה לנו זיכרונות מתוקים מהילדות שלה, היא הייתה גיבורה הנמלה שושנה, אבל השיא שלה היה בסיפור כל כך מדהים, היא סיפרה לנו איך היא ניצלה פעם מהדברים הענקים האלה, בני האדם המפחידים. (יווו אף פעם לא ראיתי כזה בן אדם, בטח זה נורא מפחיד). אנחנו היינו ממש מסוקרנים והנמלה שושנה הישישה ניצלה את זה עד תום. היא תיארה לנו את הרגעים שכמעט נמחצה למוות תחת המכשירים הענקים האלה של בני האדם (נעלים?) אני אנסה לשחזר את המילים של שושנה: ``אוי נמלים קטנות וחמודות, מה אומר לכן, זה היה רגע מאד מפחיד. חמש דקות לפני שהוא הוריד את הרגל של לקרקע כבר לא ראיתי את השמש, צל שחור וכבד כיסה את כל היקום. שום דבר לא היה נראה באופק, רק צל, שחור וכבד. פתאום שומעים בום אדיר כזה, ואז הרגל שלו צונחת על הריצפה, ואז עוד בום, ויש רעידת אדמה נוראית, פתאום הרגשתי את זה, זה היה משב רוח בתנופה אדירה, ואז חשתי את מגע המוות מול עיני. זה קרה כל כך מהר, שלא נותר לי אפילו זמן לחשוב, וכבר הייתי לכודה בין הזיגזגים של הנעל הענקית שלו. אני רק זוכרת שניסתי להתרוצץ שם אבל הכל היה סגור מכל הכיוונים, מימין ומשמאל חומות שחורות ובצורות. וגם אויר לנשימה, לא היה לי. אוי זה נורא… נורא… כעבור זמן שנדמה לי כנצח, נחשפו בפני השמים, ראיתי את השמש וחשתי את ראותי מתמלאים שוב באויר צח ונקי. ניצלתי מהמוות, יותר נכון חוויתי את מחציתו, אוי קינדרעלך זה היה נורא. שלא תעברו את זה לעולם``. כך אחות של סבתא. שושנה. אני כותבת את זה, כי אני כל כך מפחדת מזה, אני כותבת לכם עכשיו ופשוט רועדת מעצם המחשבה שפעם אצטרך לעבור חוויה דומה, ואולי אפילו למות. נדהמת מעצם המחשבה, אני מפסיקה לכתוב, ולוקחת פסק זמן קצר. להתבונן קצת במהות החיים. מה יש לנו בעצם? כל היום עובדות ועובדות. רק לפני שבוע סיימנו לבנות יחד את האצטדיון הראשון של הנמלים בעולם, שלוש שנים עבדנו על זה, כל החבורה ביחד, יצא משהו מדהים , ענק, יצירת מופת בממדים עצומים, ביום האחרון, חצי שעה לפני חנוכת הבית, עבר שם אחד מהאלה… בני האדם המפחידים… הוא דרך (כנראה בטעות) על האצטדיון שלנו והרס הכל. הוא הותיר אחריו שובל של זיגזגים שחרצו נעליו בקרע, מימין לשמאל בצורה מזוגזגת… האמת שהוא הרס את האצטדיון אבל בנה לנו לונה פארק. אחת הנמלות אמרה בצחוק שהלוואי ויעבור פה עוד מישהו ויתן יריקה רצינית ויהיה לנו גם אגם מלאכותי. צחקנו כולנו. היריקות שלהם זה משהו נורא. כל אחד ממש טובענית ומסוכנת, אמא שלי לא מרשה לי לעבור ליד כאלה יריקות, היא אומרת שזה לא טוב לבריאות, במיוחד עם האיש שירק את זה הוא מעשן, אנחנו נמות. רציתי לספר לכם עוד דבר, אבל רגע… אני מרגישה שמתחיל להחשיך… מתקרב לכאן ענן ענק… מה זה אמלא… יווו אני לא רואה שום דבר, הכל שחור… אין אור… אין לי אוויר… אמלא מחניק לי… איזה רעש, אייי, אני לא מצליחה לכתוב כמעט… הכל יוצא לי מטושטש בטח… אני מרגישה את המוות מול עיני… אולי זה בני האדם המפחידים… אמלאאאא לאאאאא… המשך יבוא… (???)
)