מיואשת .. עצובה ...
הי , לא יודעת איך להתחיל אנסה לספר ובקצרה , חייבת לפרוק את אשר על ליבי.
נשואה כבר כמעט 20 שנה +3 .
מאז ומעולם לא הסתדרנו משהו , הרבה מריבות, הפכתי מאדם שמח בטבעי לאדם עצוב ומתוסכל .
למרות שכל השנים מאוד רציתי לאהוב את בעלי, מרגישה שלא ממש נתן לי, כי הרגעים שבהם הוא נחמד מעטים.
בעלי אדם טוב ואכפתי איך יחד עם זאת אדם מאוד עצבני , קטנוני , טיפוס שתמיד יש לו מה להעיר לאחרים אבל לא לגבי עצמו.
במהלך השנים הלכנו ליעוצים שונים , תקופות שקצת עזר אבל בסך הכל שום דבר לא ישתנה.
השינוי שחל מבחינתי זה אצלי, בתקופה מסויימת הלכתי לטיפול בשביל עצמי ופעם ראשונה שהבנתי שכל חיי הייתי עסוקה האם הוא מרוצה ממני והאם אני מספיקה לא, אן יותר נכון למה הואל לא מרוצה כי תמיד היו לו טענות. בעקבות הטיפול מצאתי את עצמי וגם בעקבות מריבה קשה שהיתה ביני לבין בעלי שכתוצאה ממנה החליט לא לדבר איתי חודש ( דרך אגב זה תמיד היה מנהג שלו מאין דרך להעניש לא לדבר איתי ) גרם לי להבין ולהסתכל פעם ראשונה על עצמי ולחשוב אם בכלל טוב לי איתו, והבנתי שלא .
מחשבות של גירושים עלו אצלי, וגם אצלו מדי פעם , רק כשהפעם פחות פחדתי אבל עדיין פוחדת, לבעלי יותר קשה איתי לדעתי, כי בניגוד לעבר שקבלתי הכל מצידו ולא התנגדתי לכלום היום זה פחות ככה , אבל עדיין עוד מצב כזה. בעלי מאוד דומיננטי ואוהב מאוד את השליטה וההתנהגות שלו היא כזאת.
אחד הקשיים שיש לי למשל , אני עובדת כעצמאית מהבית, לא מכניסה הרבה אבל גם משהו, מצד שני אני גם עם הילדים שזה גם הרבה עבודה ....שהטווח גילאים נע בין 4-12 . מכיוון שאני נמצאת בבית אבל עובדת, הוא לא מתייחס לזה ככה, למרות שאני עושה את כל עבודות הבית, אם מישהו מהילדים לכלך הוא ישר צועק עלי , אני מרגישה לפעמים שבשבילו אני פשוט משרתת, ועל זה יש לנו הרבה מריבות . בעבר לא עניתי אבל היום אני לא מסוגלת.
מרגישה עצובה , ללא מוטיבציה לכולם, מיואשת ולא יודעת מה לעשות, הילדים שלי בגילאים שגורשין יכולים לעשות להם ממש נזק, נפשית אני לא בטוחה שאני מספיק חזקה או שיהיו לי את הכוחות גם להכיל את המצוקות שלהם. מצד שני רע לי, כאחת שהגיעה ללא נסיון רב עם גברים אני מרגישה גם שבעלי הפך אותי לנזירה בגיל צעיר, אין ביננו כמעט סקס, לבעלי יש מגבלה פיזית שכתוצאה מכך אנחנו לא שוכבים בכלל, בעבר היה יותר אבל היום בכלל לא, לא נראה לי שזה מפריע בכלל לבעלי, למרות שהוא טיפוס מאוד מיני יודעת שהוא מוצא לעצמו דרכים אחרות כנראה והכוונה סרטים שונים.... אבל מלבד זה אפילו מגע בסיסי ביותר כמעט ואין , ואם קורה פעם בכמה חודשים ואז אני מרגישה שמחה בלב אבל זה מחזיק עד לפעם הבאה שהיא גם עוד הרבה חדושים.
למרות שדברתי איתו המון פעמים על זה , ואחרי שיחות הוא ניסה להיות אחרת, זה החזיק בדיוק יום.
מצטערת שכזה ארוך, מבולבלת, לא יודעת איך להצליח לשמח את עצמי כמו שתמיד הייתי שמחה מהדברים הקטנים, מנסה לשקוע רק בעבודה אבל גם זה לא ממש עוזר.
תודה שהקשבתם
הי , לא יודעת איך להתחיל אנסה לספר ובקצרה , חייבת לפרוק את אשר על ליבי.
נשואה כבר כמעט 20 שנה +3 .
מאז ומעולם לא הסתדרנו משהו , הרבה מריבות, הפכתי מאדם שמח בטבעי לאדם עצוב ומתוסכל .
למרות שכל השנים מאוד רציתי לאהוב את בעלי, מרגישה שלא ממש נתן לי, כי הרגעים שבהם הוא נחמד מעטים.
בעלי אדם טוב ואכפתי איך יחד עם זאת אדם מאוד עצבני , קטנוני , טיפוס שתמיד יש לו מה להעיר לאחרים אבל לא לגבי עצמו.
במהלך השנים הלכנו ליעוצים שונים , תקופות שקצת עזר אבל בסך הכל שום דבר לא ישתנה.
השינוי שחל מבחינתי זה אצלי, בתקופה מסויימת הלכתי לטיפול בשביל עצמי ופעם ראשונה שהבנתי שכל חיי הייתי עסוקה האם הוא מרוצה ממני והאם אני מספיקה לא, אן יותר נכון למה הואל לא מרוצה כי תמיד היו לו טענות. בעקבות הטיפול מצאתי את עצמי וגם בעקבות מריבה קשה שהיתה ביני לבין בעלי שכתוצאה ממנה החליט לא לדבר איתי חודש ( דרך אגב זה תמיד היה מנהג שלו מאין דרך להעניש לא לדבר איתי ) גרם לי להבין ולהסתכל פעם ראשונה על עצמי ולחשוב אם בכלל טוב לי איתו, והבנתי שלא .
מחשבות של גירושים עלו אצלי, וגם אצלו מדי פעם , רק כשהפעם פחות פחדתי אבל עדיין פוחדת, לבעלי יותר קשה איתי לדעתי, כי בניגוד לעבר שקבלתי הכל מצידו ולא התנגדתי לכלום היום זה פחות ככה , אבל עדיין עוד מצב כזה. בעלי מאוד דומיננטי ואוהב מאוד את השליטה וההתנהגות שלו היא כזאת.
אחד הקשיים שיש לי למשל , אני עובדת כעצמאית מהבית, לא מכניסה הרבה אבל גם משהו, מצד שני אני גם עם הילדים שזה גם הרבה עבודה ....שהטווח גילאים נע בין 4-12 . מכיוון שאני נמצאת בבית אבל עובדת, הוא לא מתייחס לזה ככה, למרות שאני עושה את כל עבודות הבית, אם מישהו מהילדים לכלך הוא ישר צועק עלי , אני מרגישה לפעמים שבשבילו אני פשוט משרתת, ועל זה יש לנו הרבה מריבות . בעבר לא עניתי אבל היום אני לא מסוגלת.
מרגישה עצובה , ללא מוטיבציה לכולם, מיואשת ולא יודעת מה לעשות, הילדים שלי בגילאים שגורשין יכולים לעשות להם ממש נזק, נפשית אני לא בטוחה שאני מספיק חזקה או שיהיו לי את הכוחות גם להכיל את המצוקות שלהם. מצד שני רע לי, כאחת שהגיעה ללא נסיון רב עם גברים אני מרגישה גם שבעלי הפך אותי לנזירה בגיל צעיר, אין ביננו כמעט סקס, לבעלי יש מגבלה פיזית שכתוצאה מכך אנחנו לא שוכבים בכלל, בעבר היה יותר אבל היום בכלל לא, לא נראה לי שזה מפריע בכלל לבעלי, למרות שהוא טיפוס מאוד מיני יודעת שהוא מוצא לעצמו דרכים אחרות כנראה והכוונה סרטים שונים.... אבל מלבד זה אפילו מגע בסיסי ביותר כמעט ואין , ואם קורה פעם בכמה חודשים ואז אני מרגישה שמחה בלב אבל זה מחזיק עד לפעם הבאה שהיא גם עוד הרבה חדושים.
למרות שדברתי איתו המון פעמים על זה , ואחרי שיחות הוא ניסה להיות אחרת, זה החזיק בדיוק יום.
מצטערת שכזה ארוך, מבולבלת, לא יודעת איך להצליח לשמח את עצמי כמו שתמיד הייתי שמחה מהדברים הקטנים, מנסה לשקוע רק בעבודה אבל גם זה לא ממש עוזר.
תודה שהקשבתם