מיה ארבטובה
כמעט לכל בן אדם יש את הpassion שלו, יכול להיות שזה נגינה, משחק, כתיבה, שירה או ריקוד. אצלי, עד היום חשבתי שזה ריקוד. בגיל 9 או אפילו 8 וחצי התחלתי לחפש עם אמא מקומות לריקוד, ניסיתי הרבה מקומות ידועים ולא ידועים, נכנסתי לשיעורים וניסיתי ושום דבר לא היה ברמה שאהבתי. רציתי לרקוד דבר אחד בלבד בלט קלאסי,לא רציתי מודרני לא רציתי ג'אז רק בלט קלאסי ברמה טובה. בסוף מצאתי את בת-דור ת"א .. רקדתי שם מגיל 9 עד גיל 11, בכיתה ה' הבנתי שזה משעמם אותי, המוזיקה הרדימה אותי והצעדים לא עניינו אותי. אמרתי למורה תודה ושאני הולכת לחפש משהו אחר, עברתי לג'אז. אהבתי את זה,בערך,התנועות היו דביליות בעייני הצעדים פתטים והמוזיקה די.. ילדותית. אבל הייתי טובה וילדות קטנות העריצו אותי,זה היה לי נחמד ונשארתי בזה שנתיים [בזבוז זמן וכסף אם תשאלו אותי].. אחרי שנתיים החלטתי שזהו,אני רוצה לחזור לרקוד קלאסי שוב. אבל רק ואך אצל אותה מורה שלימדה אותי בילדותי. מצאתי את הסטודיו שלה ועברתי, רקדתי איתה שנה, בחצי שנה הראשונה היא החזירה אותי לכושר ובחצי שנה השניה היא שעממה אותי. בתום אותה שנה עברתי לביכורי העיתים, שם היה לי טוב. כל שעור היה קשה,קידם,חיזק ואהבתי. המורים תמיד נתנו לנו שמות של כריאוגרפים ללכת לראות וכמעט כל חודשיים הלכנו לראות הופעה אחרת תמרות סכום מזערי של כסף. היה מדהים. אבל בכל פעם שיצאתי מההופעה אמרתי לעצמי שני דברים 1. בת זונה, למה היא כ"כ טובה ואני לא? 2. כשאני אגיע לגיל שלה אני אהיה כמוהה! וכנ"ל אמרתי כשראיתי סרטונים של המורה שלי בשיא הקריירה, וכנ"ל כששמעתי שבסדנה שעברתי המורה שלי היא בת 20 ו בכיתה יא' התקבלה לאנסמבל בת שבע. מדכא?מאוד. הייתי בדכאון וקנאה עד .. זה לא נפסק בעצם. היום בשעור, המורה דיברה איתנו הרבה זמן על הpassion והאהבה שלנו לריקוד והיא נתנה לנו בתור דוגמא את זוכת תחרות מיה אורבטובה, לירון קיכלר, אותה במקרה ראיתי מופיעה עם הקטע הקלאסי שלה בינואר בהופעה בשם קלאסיקל.. היא מדהימה.. היא מצליחה להעביר את הרגש שלה על הפנים וזה,זה מדהים. ריקוד הוא באמת הpassion שלה ואפשר לראות את זה. מתי אני אבין מה הpassion והאהבה שלי?
כמעט לכל בן אדם יש את הpassion שלו, יכול להיות שזה נגינה, משחק, כתיבה, שירה או ריקוד. אצלי, עד היום חשבתי שזה ריקוד. בגיל 9 או אפילו 8 וחצי התחלתי לחפש עם אמא מקומות לריקוד, ניסיתי הרבה מקומות ידועים ולא ידועים, נכנסתי לשיעורים וניסיתי ושום דבר לא היה ברמה שאהבתי. רציתי לרקוד דבר אחד בלבד בלט קלאסי,לא רציתי מודרני לא רציתי ג'אז רק בלט קלאסי ברמה טובה. בסוף מצאתי את בת-דור ת"א .. רקדתי שם מגיל 9 עד גיל 11, בכיתה ה' הבנתי שזה משעמם אותי, המוזיקה הרדימה אותי והצעדים לא עניינו אותי. אמרתי למורה תודה ושאני הולכת לחפש משהו אחר, עברתי לג'אז. אהבתי את זה,בערך,התנועות היו דביליות בעייני הצעדים פתטים והמוזיקה די.. ילדותית. אבל הייתי טובה וילדות קטנות העריצו אותי,זה היה לי נחמד ונשארתי בזה שנתיים [בזבוז זמן וכסף אם תשאלו אותי].. אחרי שנתיים החלטתי שזהו,אני רוצה לחזור לרקוד קלאסי שוב. אבל רק ואך אצל אותה מורה שלימדה אותי בילדותי. מצאתי את הסטודיו שלה ועברתי, רקדתי איתה שנה, בחצי שנה הראשונה היא החזירה אותי לכושר ובחצי שנה השניה היא שעממה אותי. בתום אותה שנה עברתי לביכורי העיתים, שם היה לי טוב. כל שעור היה קשה,קידם,חיזק ואהבתי. המורים תמיד נתנו לנו שמות של כריאוגרפים ללכת לראות וכמעט כל חודשיים הלכנו לראות הופעה אחרת תמרות סכום מזערי של כסף. היה מדהים. אבל בכל פעם שיצאתי מההופעה אמרתי לעצמי שני דברים 1. בת זונה, למה היא כ"כ טובה ואני לא? 2. כשאני אגיע לגיל שלה אני אהיה כמוהה! וכנ"ל אמרתי כשראיתי סרטונים של המורה שלי בשיא הקריירה, וכנ"ל כששמעתי שבסדנה שעברתי המורה שלי היא בת 20 ו בכיתה יא' התקבלה לאנסמבל בת שבע. מדכא?מאוד. הייתי בדכאון וקנאה עד .. זה לא נפסק בעצם. היום בשעור, המורה דיברה איתנו הרבה זמן על הpassion והאהבה שלנו לריקוד והיא נתנה לנו בתור דוגמא את זוכת תחרות מיה אורבטובה, לירון קיכלר, אותה במקרה ראיתי מופיעה עם הקטע הקלאסי שלה בינואר בהופעה בשם קלאסיקל.. היא מדהימה.. היא מצליחה להעביר את הרגש שלה על הפנים וזה,זה מדהים. ריקוד הוא באמת הpassion שלה ואפשר לראות את זה. מתי אני אבין מה הpassion והאהבה שלי?
