מידע על אלביס..
מהופעה להופעה הפך אלביס לסוער יותר, ולפרובוקטיבי יותר במושגים של אותה תקופה. נענועי הירכיים שלו, תנועות האגן החדות והשיער המתפרע, גרמו לוויכוחים לא מעטים. הוספת מתופף ללהקה של אלביס הפכה אותה להרכב רוק לכל דבר, למרות שאלביס עדיין קוטלג כאמן קאנטרי. הסינגל האחרון שהוציא אלביס ב"סאן", "I Forgot To Remember To Forget /Mystery Train", הגיע למקום הראשון במצעד הקאנטרי האמריקאי בסוף 1955. אז כבר סומן אלביס כבעל פונטציאל לכוכבות, והוא עורר את עניין חברות התקליטים הגדולות. "קולונל" טום פארקר (שמו האמיתי: אנדריאס ואן-קוויק) לשעבר מנהל קרקס, הפך למנהלו האישי, והצליח לגרום לסאם פיליפס למכור את החוזה של אלביס לחברת התקליטים RCA תמורת 35 אלף דולר, סכום עצום אז, כדי שיוכל להרחיב את הפעילות ב"סאן". פארקר, ששלט בקריירה של אלביס מאז ועד למותו של האמן, היה מקור לשמועות לא פחות מאלביס עצמו. שמועה אחת טוענת שפארקר היה תושב לא חוקי בארה"ב, ואלביס לא הופיע מחוץ לגבולות ארה"ב בשל חששו של פארקר שלא יוכל לחזור איתו ליבשת. עם RCA הפך אלביס לאמן פופ מצליח. הוא גיוון את הרפרטואר שלו, וגם זכה לחשיפה בטלוויזיה. הסינגל הראשון שהוציא שם, "Heartbreak Hotel", הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הארצי, והפך את אלביס לכוכב. גם ההקלטות שבאו אחריו לא אכזבו: "I Want You, I Need You, I Love You" הגיע גם הוא למקום הראשון, והסינגל הכפול,"Hound Dog/Don't Be Cruel", שבר שיאי מכירות של סינגלים באותו זמן. ההצלחה המיידית לא עצרה בגבולות ארה"ב, ואלביס גם הפך לכוכב בינלאומי. אלביס לא הסתפק בהקלטות ובהופעות, ובסוף 1956 כבר יצא סרטו ההוליוודי הראשון, “Love Me Tender". הסרטים בהם כיכב אלביס בשנות ה-50 (ובהם "Jailhouse Rock”) הכילו כולם להיטים בביצועו, שנכתבו עבורו בידי כותבי שירים מקצועיים. צמד הכותבים המפורסם ביותר איתו עבד אלביס היו ג'רי לייבר ומיק סטולר. לאלביס גם צורפה להקת זמרי ליווי, ה-Jordanaires , ששילבו בהרמוניות שלהם מידה שווה של פופ וגוספל. חברי הלהקה המקורית של אלביס , סקוטי מור וביל בלאק, עזבו את ההרכב תוך מספר שנים, ואלביס נע יותר ויותר לכיוון הפופ המסחרי. ב- 1958 גויס אלביס לצבא ארה"ב. שתי שנות שירותו הצבאי אילצו אותו להפסיק להקליט ולהופיע, אבל הפופולריות שלו לא נפגעה. גם בהיעדרו הוזנו המצעדים בשירי אלביס, שהקליט מספיק שירים מבעוד מועד. את שירותו העביר אלביס לרוב בגרמניה, בתפקיד מנהלתי. כשחזר ב- 1960 לארה"ב, חיכה לו מעמד-העל אותו השאיר כשעזב, אבל הוא רצה שינוי. הוא לא חזר להופיע אחרי השחרור מהצבא, ובמקום זאת, התרכז בעשיית סרטים. בנוסף, אלביס לא חזר לבדו, הוא חזר עם אשתו הטרייה, פריסילה בוליו-פרסלי, בתו של קצין צבא אמריקאי שהיה מוצב בגרמניה. היא היתה בת 16. בשנות ה-60 הפכה המוסיקה של אלביס לשמרנית יותר, מסחרית יותר ונוסחתית. הוא זנח לעיתים קרובות את מוסיקת הרוק, שעליה נבנתה הקריירה שלו, והלך אפילו לכיוונים של לחנים אופראיים: הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא “It’s Now Or Never",שהלחן שלו הועתק מהאריה האיטלקית "שמש שלי" (“O Sole Mio”). הוא גם הפסיק להופיע, והתרכז במשך רוב שנות ה-60 במשחק בסרטים, ובהקלטת פסי קול עבורם. בשנים אלו צמחו להקות רוק באנגליה ובארה"ב, עבורן היווה אלביס מודל לחיקוי. הבולטת מבין להקות אלה הייתה הביטלס. אבל להקות אלה, לא רק שהחליפו את אלביס כמוקד ההתרחשות בסצינת הרוק, הן גם הבליטו את חסרונותיו. הוא אמנם נשאר נערץ כאמן מבצע ומופיע, אבל הוא לא כתב את המוסיקה שלו, והשתמש, לרוב, בנגני אולפן. במובן זה, הושפעו הלהקות החדשות מבאדי הולי יותר מאשר מאלביס. ייתכן שהשפעתו ההרסנית של מנהלו, קולונל טום פארקר (שלקח לעצמו 50 אחוז מהרווחים, וניווט את הקריירה שלו לכיוונים הרסניים) והעובדה שאלביס לא היה יוצר, אלא מבצע, גרמו לשחיקת הקריירה שלו. התנתקותו מהרוק, והעובדה שאלביס איבד מחשיבותו עבור הדור החדש, גרמו לו לנקוט מספר צעדים בניסיון להיות עדכני, ואולי בניסיון להיות נאמן לעצמו: בשנת 66' הוא ביצע גרסה לשיר של בוב דילן "Tomorrow Is A Long Time", ובשנים שאחר כך שחרר כמה סינגלים רוקיים, שהוכיחו כי עדיין יש לו מה להציע מבחינה אמנותית. בשנת 1968 שודר ספיישל טלוויזיוני ובו הופעה של אלביס עם כמה מחברי להקתו המקורית. בהופעה זו הוכיח אלביס שלא איבד את היכולת לבצע שירי רוק ובלוז ולתקשר עם קהל חי. הוא חזר להקליט מוסיקה שנשמעה מעודכנת, בשילוב אלמנטים של סול וקצב, והסינגלים שהוציא באותה תקופה החזירו אותו לראש המצעדים. אלביס חזר לבמה, עם סיבובי הופעות קצרים בכל ארה"ב ושהיות ארוכות בלאס וגאס. בסופו של דבר, הפכו ההופעות של אלביס לעוד אחד ממופעי הראווה של לאס וגאס. הוא הפסיק להצטלם לסרטים, והמשיך לייצר תקליטים. במשך מעט יותר משלוש שנים, מ- 1969 עד 1972, הצליח אלביס להגיע מספר פעמים לצמרת מצעד השירים האמריקאי. אלא שמצבו האישי והנפשי של אלביס הידרדר במהלך שנות ה-70, עד למותו ב- 1977. במקביל לראוותנות שליוותה את הופעותיו, השמין אלביס והתמכר לסמים, תרופות וג'אנק פוד. עוד ב-1970, כשהוא מכור לכדורים, קבע פגישה עם הנשיא דאז, ריצ'ארד ניקסון, בה ביקש להפוך, למרבה האירוניה, לשגריר רצון טוב המטיף לנוער נגד סמים. עדי ראייה שהיו במקום ציינו שבא לפגישה כשהוא מסומם לחלוטין, והעניק אקדח לנשיא כשי. ניקסון, שקיווה להגיע לצעירים דרך פרסלי, התעלם ממצבו המעורער ושמח להעניק לו תג משטרתי, מה שאיפשר לאלביס לעבור מארץ לארץ כשהוא נושא נשק וסמים. כצעד נוסף להידרדרות, הוא התגרש מפריסילה, והסתגר רוב הזמן באחוזת "גרייסלנד" שבממפיס, כנראה מפאת פרנויה שממנה סבל. בתקופה זאת התעצמה שליטתו של קולונל פארקר בחייו של אלביס ובכספים שגלגל. הידרדרותו פירנסה אנשים רבים, שכתבו ספרים אודות התקופה האחרונה בחייו. אלביס נמצא חסר הכרה בשירותים בגרייסלנד, ב-16 באוגוסט 1977. נראה שהוא שכב שם מספר שעות עד שחברתו דאז, ג'ינג'ר אלדן, מצאה אותו. הרופא שקבע את מותו הודיע שהוא מת ב"נסיבות טבעיות". לא נודע מה גרם לליבו לפעום באופן בלתי-סדיר, ולמרות שנטל תרופות רבות, לא נמצאו סמים בביתו. סיבת מותו השנויה במחלוקת של אלביס סימן את היווצרותה של כת ממשיכיו, עמם נמנים אספני המזכרות הכפייתיים, חקייני אלביס וכל אותם המאמינים שאלביס עדיין חי ונראה לאחרונה בסופרמרקט באיידהו. אחוזת גרייסלנד וקיברו של אלביס הפכו אתר עלייה לרגל ומוקד תיירות לאומי. בשנת 2002, 25 שנים לאחר מותו, חזר אלביס פרסלי למצעדים, ושבר שוב שיאים. השיר שלו, "A Little Less Conversation", נכנס למצעד הבריטי היישר למקום הראשון לאחר שרמיקס של השיר שולב בקמפיין של חברת נייקי במסגרת המונדיאל. בכך שבר פרסלי את שיאם של הביטלס, בכך שהגיע בפעם ה-18 לפסגת המצעד הבריטי. השיר של הזמר המנוח, במקור מ-1968, זכה לרמיקס של הדי.ג'יי ההולנדי Junkie XL. באופן אירוני, האחראים על עזבונו של פרסלי ביקשו מן הדי.ג'יי לקצר את שמו ל-JXL, כדי לטשטש כל אסוציאציה בין פרסלי לבין המושג "ג'אנקי" (נרקומן).
מהופעה להופעה הפך אלביס לסוער יותר, ולפרובוקטיבי יותר במושגים של אותה תקופה. נענועי הירכיים שלו, תנועות האגן החדות והשיער המתפרע, גרמו לוויכוחים לא מעטים. הוספת מתופף ללהקה של אלביס הפכה אותה להרכב רוק לכל דבר, למרות שאלביס עדיין קוטלג כאמן קאנטרי. הסינגל האחרון שהוציא אלביס ב"סאן", "I Forgot To Remember To Forget /Mystery Train", הגיע למקום הראשון במצעד הקאנטרי האמריקאי בסוף 1955. אז כבר סומן אלביס כבעל פונטציאל לכוכבות, והוא עורר את עניין חברות התקליטים הגדולות. "קולונל" טום פארקר (שמו האמיתי: אנדריאס ואן-קוויק) לשעבר מנהל קרקס, הפך למנהלו האישי, והצליח לגרום לסאם פיליפס למכור את החוזה של אלביס לחברת התקליטים RCA תמורת 35 אלף דולר, סכום עצום אז, כדי שיוכל להרחיב את הפעילות ב"סאן". פארקר, ששלט בקריירה של אלביס מאז ועד למותו של האמן, היה מקור לשמועות לא פחות מאלביס עצמו. שמועה אחת טוענת שפארקר היה תושב לא חוקי בארה"ב, ואלביס לא הופיע מחוץ לגבולות ארה"ב בשל חששו של פארקר שלא יוכל לחזור איתו ליבשת. עם RCA הפך אלביס לאמן פופ מצליח. הוא גיוון את הרפרטואר שלו, וגם זכה לחשיפה בטלוויזיה. הסינגל הראשון שהוציא שם, "Heartbreak Hotel", הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הארצי, והפך את אלביס לכוכב. גם ההקלטות שבאו אחריו לא אכזבו: "I Want You, I Need You, I Love You" הגיע גם הוא למקום הראשון, והסינגל הכפול,"Hound Dog/Don't Be Cruel", שבר שיאי מכירות של סינגלים באותו זמן. ההצלחה המיידית לא עצרה בגבולות ארה"ב, ואלביס גם הפך לכוכב בינלאומי. אלביס לא הסתפק בהקלטות ובהופעות, ובסוף 1956 כבר יצא סרטו ההוליוודי הראשון, “Love Me Tender". הסרטים בהם כיכב אלביס בשנות ה-50 (ובהם "Jailhouse Rock”) הכילו כולם להיטים בביצועו, שנכתבו עבורו בידי כותבי שירים מקצועיים. צמד הכותבים המפורסם ביותר איתו עבד אלביס היו ג'רי לייבר ומיק סטולר. לאלביס גם צורפה להקת זמרי ליווי, ה-Jordanaires , ששילבו בהרמוניות שלהם מידה שווה של פופ וגוספל. חברי הלהקה המקורית של אלביס , סקוטי מור וביל בלאק, עזבו את ההרכב תוך מספר שנים, ואלביס נע יותר ויותר לכיוון הפופ המסחרי. ב- 1958 גויס אלביס לצבא ארה"ב. שתי שנות שירותו הצבאי אילצו אותו להפסיק להקליט ולהופיע, אבל הפופולריות שלו לא נפגעה. גם בהיעדרו הוזנו המצעדים בשירי אלביס, שהקליט מספיק שירים מבעוד מועד. את שירותו העביר אלביס לרוב בגרמניה, בתפקיד מנהלתי. כשחזר ב- 1960 לארה"ב, חיכה לו מעמד-העל אותו השאיר כשעזב, אבל הוא רצה שינוי. הוא לא חזר להופיע אחרי השחרור מהצבא, ובמקום זאת, התרכז בעשיית סרטים. בנוסף, אלביס לא חזר לבדו, הוא חזר עם אשתו הטרייה, פריסילה בוליו-פרסלי, בתו של קצין צבא אמריקאי שהיה מוצב בגרמניה. היא היתה בת 16. בשנות ה-60 הפכה המוסיקה של אלביס לשמרנית יותר, מסחרית יותר ונוסחתית. הוא זנח לעיתים קרובות את מוסיקת הרוק, שעליה נבנתה הקריירה שלו, והלך אפילו לכיוונים של לחנים אופראיים: הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא “It’s Now Or Never",שהלחן שלו הועתק מהאריה האיטלקית "שמש שלי" (“O Sole Mio”). הוא גם הפסיק להופיע, והתרכז במשך רוב שנות ה-60 במשחק בסרטים, ובהקלטת פסי קול עבורם. בשנים אלו צמחו להקות רוק באנגליה ובארה"ב, עבורן היווה אלביס מודל לחיקוי. הבולטת מבין להקות אלה הייתה הביטלס. אבל להקות אלה, לא רק שהחליפו את אלביס כמוקד ההתרחשות בסצינת הרוק, הן גם הבליטו את חסרונותיו. הוא אמנם נשאר נערץ כאמן מבצע ומופיע, אבל הוא לא כתב את המוסיקה שלו, והשתמש, לרוב, בנגני אולפן. במובן זה, הושפעו הלהקות החדשות מבאדי הולי יותר מאשר מאלביס. ייתכן שהשפעתו ההרסנית של מנהלו, קולונל טום פארקר (שלקח לעצמו 50 אחוז מהרווחים, וניווט את הקריירה שלו לכיוונים הרסניים) והעובדה שאלביס לא היה יוצר, אלא מבצע, גרמו לשחיקת הקריירה שלו. התנתקותו מהרוק, והעובדה שאלביס איבד מחשיבותו עבור הדור החדש, גרמו לו לנקוט מספר צעדים בניסיון להיות עדכני, ואולי בניסיון להיות נאמן לעצמו: בשנת 66' הוא ביצע גרסה לשיר של בוב דילן "Tomorrow Is A Long Time", ובשנים שאחר כך שחרר כמה סינגלים רוקיים, שהוכיחו כי עדיין יש לו מה להציע מבחינה אמנותית. בשנת 1968 שודר ספיישל טלוויזיוני ובו הופעה של אלביס עם כמה מחברי להקתו המקורית. בהופעה זו הוכיח אלביס שלא איבד את היכולת לבצע שירי רוק ובלוז ולתקשר עם קהל חי. הוא חזר להקליט מוסיקה שנשמעה מעודכנת, בשילוב אלמנטים של סול וקצב, והסינגלים שהוציא באותה תקופה החזירו אותו לראש המצעדים. אלביס חזר לבמה, עם סיבובי הופעות קצרים בכל ארה"ב ושהיות ארוכות בלאס וגאס. בסופו של דבר, הפכו ההופעות של אלביס לעוד אחד ממופעי הראווה של לאס וגאס. הוא הפסיק להצטלם לסרטים, והמשיך לייצר תקליטים. במשך מעט יותר משלוש שנים, מ- 1969 עד 1972, הצליח אלביס להגיע מספר פעמים לצמרת מצעד השירים האמריקאי. אלא שמצבו האישי והנפשי של אלביס הידרדר במהלך שנות ה-70, עד למותו ב- 1977. במקביל לראוותנות שליוותה את הופעותיו, השמין אלביס והתמכר לסמים, תרופות וג'אנק פוד. עוד ב-1970, כשהוא מכור לכדורים, קבע פגישה עם הנשיא דאז, ריצ'ארד ניקסון, בה ביקש להפוך, למרבה האירוניה, לשגריר רצון טוב המטיף לנוער נגד סמים. עדי ראייה שהיו במקום ציינו שבא לפגישה כשהוא מסומם לחלוטין, והעניק אקדח לנשיא כשי. ניקסון, שקיווה להגיע לצעירים דרך פרסלי, התעלם ממצבו המעורער ושמח להעניק לו תג משטרתי, מה שאיפשר לאלביס לעבור מארץ לארץ כשהוא נושא נשק וסמים. כצעד נוסף להידרדרות, הוא התגרש מפריסילה, והסתגר רוב הזמן באחוזת "גרייסלנד" שבממפיס, כנראה מפאת פרנויה שממנה סבל. בתקופה זאת התעצמה שליטתו של קולונל פארקר בחייו של אלביס ובכספים שגלגל. הידרדרותו פירנסה אנשים רבים, שכתבו ספרים אודות התקופה האחרונה בחייו. אלביס נמצא חסר הכרה בשירותים בגרייסלנד, ב-16 באוגוסט 1977. נראה שהוא שכב שם מספר שעות עד שחברתו דאז, ג'ינג'ר אלדן, מצאה אותו. הרופא שקבע את מותו הודיע שהוא מת ב"נסיבות טבעיות". לא נודע מה גרם לליבו לפעום באופן בלתי-סדיר, ולמרות שנטל תרופות רבות, לא נמצאו סמים בביתו. סיבת מותו השנויה במחלוקת של אלביס סימן את היווצרותה של כת ממשיכיו, עמם נמנים אספני המזכרות הכפייתיים, חקייני אלביס וכל אותם המאמינים שאלביס עדיין חי ונראה לאחרונה בסופרמרקט באיידהו. אחוזת גרייסלנד וקיברו של אלביס הפכו אתר עלייה לרגל ומוקד תיירות לאומי. בשנת 2002, 25 שנים לאחר מותו, חזר אלביס פרסלי למצעדים, ושבר שוב שיאים. השיר שלו, "A Little Less Conversation", נכנס למצעד הבריטי היישר למקום הראשון לאחר שרמיקס של השיר שולב בקמפיין של חברת נייקי במסגרת המונדיאל. בכך שבר פרסלי את שיאם של הביטלס, בכך שהגיע בפעם ה-18 לפסגת המצעד הבריטי. השיר של הזמר המנוח, במקור מ-1968, זכה לרמיקס של הדי.ג'יי ההולנדי Junkie XL. באופן אירוני, האחראים על עזבונו של פרסלי ביקשו מן הדי.ג'יי לקצר את שמו ל-JXL, כדי לטשטש כל אסוציאציה בין פרסלי לבין המושג "ג'אנקי" (נרקומן).