מחשבות...
מחשבות...
הפעם האחרונה שפתחתי כאן הודעה, היתה הודעת ההצטרפות שלי. מאז, קבלתי מחזור אחרי הגרידה. שמחתי וקיוויתי שאולי, אולי הפעם יקרה לי הנספונטני (נס-ספונטני...) אבל מאז אתמול (הביוץ לפי החישוב שלי), שוב דימום חזק, לא ברור. הענין הוא שזה הכניס אותי פתאום למין דכדוך כזה. תפסתי את עצמי אחרי שזירזתי את הילדים לגן ולא הייתי כל כך סבלנית (בלשון המעטה). כל הדרך לגן מיררתי בבכי וניסיתי להבין למה. אם האכזבה מהדימום הזה השפיעה עלי כלכך, מה יהיה בטיפולים? אני כל כך מפחדת לחזור לכל המירוץ הזה. כשאני בטיפולים אני נמצאת כמו בסרט, לא בדיוק אני, רגישה יותר, עצבנית יותר והיום כשאני רואה איך זה משפיע על הילדים, אני מפחדת יותר. אני יודעת שזה לא נכון, אבל כל פעם אחרי שאני מתרגזת (בעיקר כשזה על הילדים), אני מרגישה כאלה רגשי אשם שמובילים למחשבה כזו שאולי פשוט לא מגיע לי... איך אני יכולה לחזור לטיפולים כשהאנרגיות שלי כל כך מדולדלות והחרדות כל כך גדולות? אני מפחדת, פשוט מפחדת מעוד אכזבות. והילדים המדהימים שלי שבהם אני מתנחמת בכל נפילה, רק סובלים מכל התהליך הזה, אז למה אני עושה את זה? אולי כי אני כלכך רוצה עוד תינוק... תודה על הקשבתכן. כשאני מרגישה כך אני יודעת שרק אתן תוכלו להבין. חברותיי ה"רגילות" עם כל אהבתי אליהן לא מסוגלות להבין וכל פעם כשאני מדברת על הטיפולים ומה עובר עלי במהלכם אני מתאכזבת מהתגובה. מאחלת לכולנו סופשבוע נעים, והנה, אני כבר מרגישה יותר טוב. תודה.
מחשבות...
הפעם האחרונה שפתחתי כאן הודעה, היתה הודעת ההצטרפות שלי. מאז, קבלתי מחזור אחרי הגרידה. שמחתי וקיוויתי שאולי, אולי הפעם יקרה לי הנספונטני (נס-ספונטני...) אבל מאז אתמול (הביוץ לפי החישוב שלי), שוב דימום חזק, לא ברור. הענין הוא שזה הכניס אותי פתאום למין דכדוך כזה. תפסתי את עצמי אחרי שזירזתי את הילדים לגן ולא הייתי כל כך סבלנית (בלשון המעטה). כל הדרך לגן מיררתי בבכי וניסיתי להבין למה. אם האכזבה מהדימום הזה השפיעה עלי כלכך, מה יהיה בטיפולים? אני כל כך מפחדת לחזור לכל המירוץ הזה. כשאני בטיפולים אני נמצאת כמו בסרט, לא בדיוק אני, רגישה יותר, עצבנית יותר והיום כשאני רואה איך זה משפיע על הילדים, אני מפחדת יותר. אני יודעת שזה לא נכון, אבל כל פעם אחרי שאני מתרגזת (בעיקר כשזה על הילדים), אני מרגישה כאלה רגשי אשם שמובילים למחשבה כזו שאולי פשוט לא מגיע לי... איך אני יכולה לחזור לטיפולים כשהאנרגיות שלי כל כך מדולדלות והחרדות כל כך גדולות? אני מפחדת, פשוט מפחדת מעוד אכזבות. והילדים המדהימים שלי שבהם אני מתנחמת בכל נפילה, רק סובלים מכל התהליך הזה, אז למה אני עושה את זה? אולי כי אני כלכך רוצה עוד תינוק... תודה על הקשבתכן. כשאני מרגישה כך אני יודעת שרק אתן תוכלו להבין. חברותיי ה"רגילות" עם כל אהבתי אליהן לא מסוגלות להבין וכל פעם כשאני מדברת על הטיפולים ומה עובר עלי במהלכם אני מתאכזבת מהתגובה. מאחלת לכולנו סופשבוע נעים, והנה, אני כבר מרגישה יותר טוב. תודה.
