אמביוולנטיות
New member
מחשבות
בבית, במיטה שלי. חושך בחוץ. לא נרדמת, ורחוקה מלהרדם. כועסת על עצמי. שונאת את עצמי. מייחלת לגמור אחת ולתמיד. למות. לא יכולה לבחור את זה. לא יכולה לעשות את זה. יש אנשים שאני חיה בשבילם. לא יכולה להחליט להוציא את עצמי מהמשחק. אי אפשר, זה לא פייר, זה יהרוג גם אותם. לא יכולה לגרום להם כל כך הרבה כאב. לא יכולה. מקווה לא לקום בבוקר, שיקרה איזה אסון קטן ספציפית בשבילי. ספציפית עלי. ברק שיפגע רק בי. עץ שיפול רק עלי. מכונית שתאבד שליטה. משהו. נמאס לי מהמלחמה היום יומית. נמאס לי מלחיות שנים בתוך בור של כאב. נמאס לי מהקיום שלי. מהגוף שלי. ממני. הולכת לטיפול. מגיעה אליו. יושבת בכיסא. אומרת את המילים. ומנותקת. לא נוכחת. לא מרגישה. שוב ושוב ממשיכה להגיע. מציגה לכולם שאני בשליטה יודעת מה אני עושה. אני בסדר. הכל בסדר. "מחוברת לעצמי" "יודעת מי אני". אני יודעת איך לחייך, איך לייצר אמון, איך להיות פגיעה חלשה וחוששת. אבל הכל מניפולציה שלמה. מניפולציה חולה שהשתכללה עם השנים. שום דבר כבר לא אמיתי אצלי. שום דבר. אין אני. יש רק מחלה. ספירת קלוריות. חישובים. ספורט. חתכים. הרעבה. צמצום. שקרים. לא מצליחה להפריד בין עצמי למחלה. לא מצליחה לצייר קו איפה אני נגמרת ואיפה היא מתחילה. ובעצם היא גם אני... אז מה זה משנה?! ועכשיו אני כותבת פה, ומה בכלל אני רוצה שיקרה....?? לא מחפשת חיבוקים. גם לא מחפשת הבנה. ולא הזדהות. אל תגידו לי שיהיה טוב. אל תגידו שיהיה בסדר. אולי תגידו מה גורם לכם לרצות לחיות? מה גורם לכם לוותר על המחלה? מאיפה יש לכם כוח? מאיפה מתחילים לאהוב ולקבל את עצמנו? מה גורם לכם לקום בבוקר? אפשר גם שתורידו לי סטירה. זה גם בסדר.
בבית, במיטה שלי. חושך בחוץ. לא נרדמת, ורחוקה מלהרדם. כועסת על עצמי. שונאת את עצמי. מייחלת לגמור אחת ולתמיד. למות. לא יכולה לבחור את זה. לא יכולה לעשות את זה. יש אנשים שאני חיה בשבילם. לא יכולה להחליט להוציא את עצמי מהמשחק. אי אפשר, זה לא פייר, זה יהרוג גם אותם. לא יכולה לגרום להם כל כך הרבה כאב. לא יכולה. מקווה לא לקום בבוקר, שיקרה איזה אסון קטן ספציפית בשבילי. ספציפית עלי. ברק שיפגע רק בי. עץ שיפול רק עלי. מכונית שתאבד שליטה. משהו. נמאס לי מהמלחמה היום יומית. נמאס לי מלחיות שנים בתוך בור של כאב. נמאס לי מהקיום שלי. מהגוף שלי. ממני. הולכת לטיפול. מגיעה אליו. יושבת בכיסא. אומרת את המילים. ומנותקת. לא נוכחת. לא מרגישה. שוב ושוב ממשיכה להגיע. מציגה לכולם שאני בשליטה יודעת מה אני עושה. אני בסדר. הכל בסדר. "מחוברת לעצמי" "יודעת מי אני". אני יודעת איך לחייך, איך לייצר אמון, איך להיות פגיעה חלשה וחוששת. אבל הכל מניפולציה שלמה. מניפולציה חולה שהשתכללה עם השנים. שום דבר כבר לא אמיתי אצלי. שום דבר. אין אני. יש רק מחלה. ספירת קלוריות. חישובים. ספורט. חתכים. הרעבה. צמצום. שקרים. לא מצליחה להפריד בין עצמי למחלה. לא מצליחה לצייר קו איפה אני נגמרת ואיפה היא מתחילה. ובעצם היא גם אני... אז מה זה משנה?! ועכשיו אני כותבת פה, ומה בכלל אני רוצה שיקרה....?? לא מחפשת חיבוקים. גם לא מחפשת הבנה. ולא הזדהות. אל תגידו לי שיהיה טוב. אל תגידו שיהיה בסדר. אולי תגידו מה גורם לכם לרצות לחיות? מה גורם לכם לוותר על המחלה? מאיפה יש לכם כוח? מאיפה מתחילים לאהוב ולקבל את עצמנו? מה גורם לכם לקום בבוקר? אפשר גם שתורידו לי סטירה. זה גם בסדר.