זיוה אפשטיין
New member
מחשבות של אחת מה"רוב הדומם"
מחשבות של אחת מה"רוב הדומם" כאחת מהרוב הדומם פעמים כועסים עלי: פעם כאשר אני דוממת בנושאים שבכותרות ופעם שניה שאני אומרת את מה שאני חושבת.... אז לנושא הרחקה של שימי מהאגודה. כאשר אני מסתכלת על התמונה – אני רואה את האגודה ואופייה מולי ולאו דוקא את שימי והתנהגותו. ובכך אני רוצה להתמקד ולא מתוך התעלמות משימי - אלא מתוך הסתייגות מלאה מדברים ששימי עשה כולל האלימות כלפי טייס ראשי שבמקרה זה הייתי גם נוכחת. כוחה של קבוצה מלוכדת כנגד יחיד הוא אדיר. חשבו על חרם שהטלנו על חבר כאשר היינו בבי"ס, חרמים שמטילות חברות דתיות על הפרט שאינו תואם את דרכם, או אולי אפילו על מצבים יותר יום יומיים כאשר אנחנו עומדים בדעת יחיד מול חבורה מלוכדת. לצד זה ישנה גם דינמיקה של חיזוק והתבצרות בעמדות כאשר כל צד מחריף את הדרכים בהם הוא נלחם כנגד הצד השני. הפרט יכול בהחלט ליצור אוירה של אי נוחות בחברה, לתקוף את נציגיה, ולהשפיע על האוירה הרבה מעבר לחלקו היחסי בחבורה. אך כיצד להתמודד עם מצב כזה? האם להרחיק את הפרט או כקבוצה שרוב חבריה מסוגלים להתמודד כמול פרובוקציות, למצוא את הדרך ולקבל אדם זה ולנסות להפוך את התנגדותו לשיתוף. אז השאלה, לדעתי, היא לא האם להרחיק או לא להרחיק, אלא איך לשנות את המצב בכלל, איך ליצור באגודה אוירה כיפיית של חברותא כזו שישנה בעצם במפגשים באתרים ובכנסים. כיצד מחד נוצר המצב של ידידות עמוקה והנאה בנסיעות משותפות, ברחיפה, ומאידך אלימות מילולית בתקשורת האלקטרונית (וגם לא מילולית). הטחת אשמות ופגיעה בחברי הועד ואחרים המתנדבים להפעיל את מוסדות האגודה. אני מאמינה שזה ניתן להעשות וכן, מוכנה גם לחשוב ולפעול בנושא. אז כמו שאומרים פסיכולוגיים: בואו נקח את ההזדמנות כדי לשנות את המצב ולא להשקיע את האנרגיות שלנו להלחם בסימפטומים. ואני חוזרת להיות אחת מה"רוב הדומם" זיוה
מחשבות של אחת מה"רוב הדומם" כאחת מהרוב הדומם פעמים כועסים עלי: פעם כאשר אני דוממת בנושאים שבכותרות ופעם שניה שאני אומרת את מה שאני חושבת.... אז לנושא הרחקה של שימי מהאגודה. כאשר אני מסתכלת על התמונה – אני רואה את האגודה ואופייה מולי ולאו דוקא את שימי והתנהגותו. ובכך אני רוצה להתמקד ולא מתוך התעלמות משימי - אלא מתוך הסתייגות מלאה מדברים ששימי עשה כולל האלימות כלפי טייס ראשי שבמקרה זה הייתי גם נוכחת. כוחה של קבוצה מלוכדת כנגד יחיד הוא אדיר. חשבו על חרם שהטלנו על חבר כאשר היינו בבי"ס, חרמים שמטילות חברות דתיות על הפרט שאינו תואם את דרכם, או אולי אפילו על מצבים יותר יום יומיים כאשר אנחנו עומדים בדעת יחיד מול חבורה מלוכדת. לצד זה ישנה גם דינמיקה של חיזוק והתבצרות בעמדות כאשר כל צד מחריף את הדרכים בהם הוא נלחם כנגד הצד השני. הפרט יכול בהחלט ליצור אוירה של אי נוחות בחברה, לתקוף את נציגיה, ולהשפיע על האוירה הרבה מעבר לחלקו היחסי בחבורה. אך כיצד להתמודד עם מצב כזה? האם להרחיק את הפרט או כקבוצה שרוב חבריה מסוגלים להתמודד כמול פרובוקציות, למצוא את הדרך ולקבל אדם זה ולנסות להפוך את התנגדותו לשיתוף. אז השאלה, לדעתי, היא לא האם להרחיק או לא להרחיק, אלא איך לשנות את המצב בכלל, איך ליצור באגודה אוירה כיפיית של חברותא כזו שישנה בעצם במפגשים באתרים ובכנסים. כיצד מחד נוצר המצב של ידידות עמוקה והנאה בנסיעות משותפות, ברחיפה, ומאידך אלימות מילולית בתקשורת האלקטרונית (וגם לא מילולית). הטחת אשמות ופגיעה בחברי הועד ואחרים המתנדבים להפעיל את מוסדות האגודה. אני מאמינה שזה ניתן להעשות וכן, מוכנה גם לחשוב ולפעול בנושא. אז כמו שאומרים פסיכולוגיים: בואו נקח את ההזדמנות כדי לשנות את המצב ולא להשקיע את האנרגיות שלנו להלחם בסימפטומים. ואני חוזרת להיות אחת מה"רוב הדומם" זיוה