מחשבות על בדידות ותמיכה
לק"י אשמח לקרוא את תגובותיכם לדברים הבאים: יום שבת היה יום למחשבות והגעתי למסקנה קטנה לגבי אולי לעניין הבדידות. "אין יהודי אחד שאינו נתון, בצורה זו או אחרת, בבית כלא. בבדידות." הגר"ש וולבה ב 'עלי שור' , חלק א', מתאר זאת כך: "האדם שפגעה בו מדת הדין,ר"ל, אם במחלה, אם בסבל אחר, והוא נאבק עם סבלו מבלי יכולת להיחלץ ממנו בכוחות עצמו, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. גם הוא יושב בדד ועוד יותר ממה שכואבים לו ייסוריו, כואבת לו בדידותו. כל עוד שהיה חי את חייו יחד עם חבריו ובשווה עמהם, מילאה את לבו שמחת החיים, כי כל נברא מתענג על חיים בצוותא חד, והנה- פגעה בו מידת הדין וריתקה אותו מצוותא זו, והושיבה אותו בדד וגלמוד בייסוריו." "ומפני ידיך בדד ישבתי"...(ירמיה, טו/יז) "כל סבל כפי מתכונתו ומדרגתו, מגלה לפני הסובל תהומות של בדידות". לא תמיד פוגעת מידת הדין בכח גדול. יש, ואדם סובל רק מצמצום יכולתו ברוחניות ובגשמיות ונאבק עם גבוליו הצרים למדי, לפי דעתו. גם זה סבל ורעות רוח ובדידות נוראה. ומכאן עד לסבל התמידי של מי שפגעה בו יד אלוהים בחוזקה ר"ל -אלף אלפי דרגות של בדידות איומה בעולמות של הקרח הנורא. "משכיל לדוד בהיותו במערה, תפילה...הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני,אין דורש לנפשי! הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך...(תהילים קמ"ב). במערה הוא, לבדו, בחושך תת קרקעי, אין מכיר ואין דורש, נפשו במסגר, סגור ומסוגר בכאבו וסבלו באין מוצא ומפלט. והדוחק עצמו לתוך 'מסגר' זה של זולתו, לשאת איתו בעול, להרגיש איתו את הכאב, לסבול איתו יחד, לתת לב להתבונן בצרתו (ולא צורתו)- הרי פרץ את כבלי בדידותו, ונטל אחד משישים מחליו. היש קץ לגודל הישועה שהנושא בעול עם חבירו מושיט לסובל זה ? אבל זה הנושא בעול עצמו, אשר הכין את נפשו להרגיש ממש עם הזולת- בידו המפתח לאוצר החיים, כי רק לו מתגלה צורתו האמיתית של העולם. כי בעומקו של העולם מקננת מידה אדירה של שאת בעול עם כל קשה יום, עם כל צער וכאב: "אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער- שכינה מה לשון אומרת ? קלני מראשי,קלני מזרועי! אם כך המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקין" (סנהדרין מו עמוד א'). השכינה עצמה סובלת על כל מצטער שבעולם. אם צדיק אם רשע, על צער גדול ועל צער קטן. ואם השכינה כך-האדם לא יהא נושא בעול ? בל נחשוב שהמשימה הזאת של דחיקת עצמינו לתוך מסגר זולתינו, קשה היא מדי. לא. אמירת בוקר טוב, או שלום עליכם לבבי, עשויה לשפוך על פניו של הזולת נהרה של אור, ממש כאילו נטלת ממנו בכך יותר מאחד של שישים מחליו. "עמו אנכי בצרה" (תהילים צא פס' טו). לכל פונה אשמח לעזור ולהיות כתף תומכת.
לק"י אשמח לקרוא את תגובותיכם לדברים הבאים: יום שבת היה יום למחשבות והגעתי למסקנה קטנה לגבי אולי לעניין הבדידות. "אין יהודי אחד שאינו נתון, בצורה זו או אחרת, בבית כלא. בבדידות." הגר"ש וולבה ב 'עלי שור' , חלק א', מתאר זאת כך: "האדם שפגעה בו מדת הדין,ר"ל, אם במחלה, אם בסבל אחר, והוא נאבק עם סבלו מבלי יכולת להיחלץ ממנו בכוחות עצמו, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. גם הוא יושב בדד ועוד יותר ממה שכואבים לו ייסוריו, כואבת לו בדידותו. כל עוד שהיה חי את חייו יחד עם חבריו ובשווה עמהם, מילאה את לבו שמחת החיים, כי כל נברא מתענג על חיים בצוותא חד, והנה- פגעה בו מידת הדין וריתקה אותו מצוותא זו, והושיבה אותו בדד וגלמוד בייסוריו." "ומפני ידיך בדד ישבתי"...(ירמיה, טו/יז) "כל סבל כפי מתכונתו ומדרגתו, מגלה לפני הסובל תהומות של בדידות". לא תמיד פוגעת מידת הדין בכח גדול. יש, ואדם סובל רק מצמצום יכולתו ברוחניות ובגשמיות ונאבק עם גבוליו הצרים למדי, לפי דעתו. גם זה סבל ורעות רוח ובדידות נוראה. ומכאן עד לסבל התמידי של מי שפגעה בו יד אלוהים בחוזקה ר"ל -אלף אלפי דרגות של בדידות איומה בעולמות של הקרח הנורא. "משכיל לדוד בהיותו במערה, תפילה...הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני,אין דורש לנפשי! הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך...(תהילים קמ"ב). במערה הוא, לבדו, בחושך תת קרקעי, אין מכיר ואין דורש, נפשו במסגר, סגור ומסוגר בכאבו וסבלו באין מוצא ומפלט. והדוחק עצמו לתוך 'מסגר' זה של זולתו, לשאת איתו בעול, להרגיש איתו את הכאב, לסבול איתו יחד, לתת לב להתבונן בצרתו (ולא צורתו)- הרי פרץ את כבלי בדידותו, ונטל אחד משישים מחליו. היש קץ לגודל הישועה שהנושא בעול עם חבירו מושיט לסובל זה ? אבל זה הנושא בעול עצמו, אשר הכין את נפשו להרגיש ממש עם הזולת- בידו המפתח לאוצר החיים, כי רק לו מתגלה צורתו האמיתית של העולם. כי בעומקו של העולם מקננת מידה אדירה של שאת בעול עם כל קשה יום, עם כל צער וכאב: "אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער- שכינה מה לשון אומרת ? קלני מראשי,קלני מזרועי! אם כך המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקין" (סנהדרין מו עמוד א'). השכינה עצמה סובלת על כל מצטער שבעולם. אם צדיק אם רשע, על צער גדול ועל צער קטן. ואם השכינה כך-האדם לא יהא נושא בעול ? בל נחשוב שהמשימה הזאת של דחיקת עצמינו לתוך מסגר זולתינו, קשה היא מדי. לא. אמירת בוקר טוב, או שלום עליכם לבבי, עשויה לשפוך על פניו של הזולת נהרה של אור, ממש כאילו נטלת ממנו בכך יותר מאחד של שישים מחליו. "עמו אנכי בצרה" (תהילים צא פס' טו). לכל פונה אשמח לעזור ולהיות כתף תומכת.