כיפה וסנדלים
New member
מחשבות לז` באב...
עברה כבר שנה? אני בשוק איך הזמן טס. בשנה האחרונה רצתי על הרים, למדתי להשתמש בנשקים שונים, ולמדתי לחיות עם כאב. ``עבר קציר, כלה קיץ. ואנחנו לא נושענו`` בהפטרה של ט` באב קוראים את זה. לפני שנה לא הבנתי את הכאב שבאמירה הזאת. אודה, האמנתי בכל ליבי שהיו לא תהיה. האמנתי שהלב היהודי ינצח, נשארתי עם חור בלב. הייתי שם, הייתי בכפר דרום ביום העצמאות תשס``ד. הייתי מול הכנסת שבוע, קפוא בגשם בעיר אהלים. הייתי בעצרות הרבות באגם. הייתי בחומש בחוה``מ פסח. הייתי בים ביום העצמאות תשס``ה. הייתי בכפר מיימון. ולפני בדיוק שנה הייתי באופקים. אני משחזר את הזכרון לכתוב את הקטע הזה ואני מדמיין את עצמי נכנס לגוש. והפנייה ימינה לכפר ואח``כ לתל קטיפא, העיקול שמאלה, המעגל. נצר-העברתי פה המון זמן, חיילים בפינה החמה בכניסה לקטיף. גני טל, הפניה לים, המלון, צומת רוני. נוה דקלים. פה אני תמיד נשבר, תמונה אחת ראיתי מהגירוש ואחת אחרי. מורידים את השלט של תחנת הדלק בכניסה לנוה דקלים, וישיבת ההסדר שרופה. ואני מסתכל היום לאחור על השנה שעברתי, קצרה שהיא ארוכה. כמה התלבטתי על יחס למדינה, כמה הזדעזעתי ללבוש את המדים האלה. ופתאום שנה. ואיך מספידים ביום השנה אדם שנפטר? ואיך חבל ארץ שנעקר. ופתאום עולה זיכרון אותו היום, מאז עברתי גיל מצוות לא בכיתי ``בנות בוכות, בנים לא`` חשבתי. עד אותו היום. הייתי טירון שלושה שבועות בצבא, חבר מהעבודה במועצת יש``ע הודיע לי שצה``ל עזב את הגוש סופית, בתי הכנסת עולים באש. הורדתי את חולצת המדים מחשש גזל לבשתי גופיה לבנה, וקרעתי אותה באינסטינקט. הגעתי למטווחים בוכה עם חולצה אזרחית קרועה. מול 5 אנשי סגל נדהמים התיישבתי עם ראש בין הידיים לא מעכל. זהו לא באתי לומר פה איזו אמירה חשובה בעד או נגד. לא באתי לצעוק, למחות או להעיר. רק לבכות, לשתף במחשבות.
עברה כבר שנה? אני בשוק איך הזמן טס. בשנה האחרונה רצתי על הרים, למדתי להשתמש בנשקים שונים, ולמדתי לחיות עם כאב. ``עבר קציר, כלה קיץ. ואנחנו לא נושענו`` בהפטרה של ט` באב קוראים את זה. לפני שנה לא הבנתי את הכאב שבאמירה הזאת. אודה, האמנתי בכל ליבי שהיו לא תהיה. האמנתי שהלב היהודי ינצח, נשארתי עם חור בלב. הייתי שם, הייתי בכפר דרום ביום העצמאות תשס``ד. הייתי מול הכנסת שבוע, קפוא בגשם בעיר אהלים. הייתי בעצרות הרבות באגם. הייתי בחומש בחוה``מ פסח. הייתי בים ביום העצמאות תשס``ה. הייתי בכפר מיימון. ולפני בדיוק שנה הייתי באופקים. אני משחזר את הזכרון לכתוב את הקטע הזה ואני מדמיין את עצמי נכנס לגוש. והפנייה ימינה לכפר ואח``כ לתל קטיפא, העיקול שמאלה, המעגל. נצר-העברתי פה המון זמן, חיילים בפינה החמה בכניסה לקטיף. גני טל, הפניה לים, המלון, צומת רוני. נוה דקלים. פה אני תמיד נשבר, תמונה אחת ראיתי מהגירוש ואחת אחרי. מורידים את השלט של תחנת הדלק בכניסה לנוה דקלים, וישיבת ההסדר שרופה. ואני מסתכל היום לאחור על השנה שעברתי, קצרה שהיא ארוכה. כמה התלבטתי על יחס למדינה, כמה הזדעזעתי ללבוש את המדים האלה. ופתאום שנה. ואיך מספידים ביום השנה אדם שנפטר? ואיך חבל ארץ שנעקר. ופתאום עולה זיכרון אותו היום, מאז עברתי גיל מצוות לא בכיתי ``בנות בוכות, בנים לא`` חשבתי. עד אותו היום. הייתי טירון שלושה שבועות בצבא, חבר מהעבודה במועצת יש``ע הודיע לי שצה``ל עזב את הגוש סופית, בתי הכנסת עולים באש. הורדתי את חולצת המדים מחשש גזל לבשתי גופיה לבנה, וקרעתי אותה באינסטינקט. הגעתי למטווחים בוכה עם חולצה אזרחית קרועה. מול 5 אנשי סגל נדהמים התיישבתי עם ראש בין הידיים לא מעכל. זהו לא באתי לומר פה איזו אמירה חשובה בעד או נגד. לא באתי לצעוק, למחות או להעיר. רק לבכות, לשתף במחשבות.