בודאי שיש מובן, והוא מאוד מאוד פשוט
ליבוביץ ידע לנבא אפילו את חששותיו של ליאור, שמא חס וחלילה מישהו ייחס איזו אמירה חיובית של ליבוביץ על אלהים, והנה בדיוק את אותן מילים שמהן נרתע ליאור כל כך, אבל בדיוק את אותן מילים, אומר ליבוביץ כאן: "ה' הוא נותן התורה...". ובכן, קודם כל נסכים שההיגד שה' הוא נותן התורה מופיע בהגותו של ליבוביץ (ואין זה היגד יחיד ויוצא דופן, כפי שהראיתי פה). ומה משמעותו? זו מבוארת בהמשך אותו משפט "ה' הוא נותן התורה, והאמונה בו היא הכרת האדם בחיוב לקיים את התורה". אם התורה אינה מן השמים, כיצד ייתכן לומר שקבלתה וקיום מצוותיה הן עבודת ה'? נעמי כשר איננה מוחזקת בעיני ברת סמכא בענייני ליבוביץ. גם בעניין הקטן שבעטיו אתה מזכיר אותה, היא טועה בגדול. ליבוביץ מצטט מהמקורות בלי סוף ובכל דבר ועניין, אז מה נאמר, שבשום דבר הוא אינו מביע את דעתו? אדרבה. כשר לא נתנה דעתה להוראה המתודולוגית שמורה ליבוביץ בפתיח למאמרו הגדול והחשוב ביותר "מצוות מעשיות": "לצרכי דיוננו אנו רשאים להדגים את מה שיש בדעתנו להגיד ע"י דברים מתאימים מן המקורות, תוך ידיעה ברורה שהמקורות מכילים גם דברים המבטאים השקפות ודעות אחרות, ואפילו מנוגדות לאלו". מכאן - כל ציטוט של ליבוביץ מן המקורות הוא ביטוי לדעתו של ליבוביץ עצמו. אמנם חמישה חומשי תורה המונחים לפנינו הם חלק מכתבי הקודש של היהדות, כפי שנקבעו בעולמה של התורה שבע"פ. אבל המושג "תורה" בהגותו של ליבוביץ אינו חופף לחמישה חומשי תורה, אלא הוא כולל את התנ"ך כולו יחד עם תורה שבעל פה. כל היצירה הזאת כולה היא גילוי אלוהי. מי שאין בו תודעה דתית, כלומר, מי שאינו מכיר או אינו חש שקיומו הוא קיום לפני ה', יטען שאלו סתם מילים חסרות משמעות. לדידו, זה מובן מאליו שכל היצירה הזאת היא אנושית, שהרי היא כתובה בלשון בני אדם, ואין כאן שום אש שחורה ושום אש לבנה אלא מגילות קלף עשויות מעור של בהמה וכו' וכו'. אבל לדידו של אדם כזה אין גם שום מובן להיגד "עבודת ה", והוא רואה בזה סתם מערכת של טקסים של בני אדם פרימיטיביים השטופים באמונות תפלות. וזה בדיוק מה שקרה לליאור. למה? כי הוא לא מאמין שה' הוא נותן התורה. (ליאור, אל תיקח את זה אישית. זה רק לצורך אילוסטרציה).
ליבוביץ ידע לנבא אפילו את חששותיו של ליאור, שמא חס וחלילה מישהו ייחס איזו אמירה חיובית של ליבוביץ על אלהים, והנה בדיוק את אותן מילים שמהן נרתע ליאור כל כך, אבל בדיוק את אותן מילים, אומר ליבוביץ כאן: "ה' הוא נותן התורה...". ובכן, קודם כל נסכים שההיגד שה' הוא נותן התורה מופיע בהגותו של ליבוביץ (ואין זה היגד יחיד ויוצא דופן, כפי שהראיתי פה). ומה משמעותו? זו מבוארת בהמשך אותו משפט "ה' הוא נותן התורה, והאמונה בו היא הכרת האדם בחיוב לקיים את התורה". אם התורה אינה מן השמים, כיצד ייתכן לומר שקבלתה וקיום מצוותיה הן עבודת ה'? נעמי כשר איננה מוחזקת בעיני ברת סמכא בענייני ליבוביץ. גם בעניין הקטן שבעטיו אתה מזכיר אותה, היא טועה בגדול. ליבוביץ מצטט מהמקורות בלי סוף ובכל דבר ועניין, אז מה נאמר, שבשום דבר הוא אינו מביע את דעתו? אדרבה. כשר לא נתנה דעתה להוראה המתודולוגית שמורה ליבוביץ בפתיח למאמרו הגדול והחשוב ביותר "מצוות מעשיות": "לצרכי דיוננו אנו רשאים להדגים את מה שיש בדעתנו להגיד ע"י דברים מתאימים מן המקורות, תוך ידיעה ברורה שהמקורות מכילים גם דברים המבטאים השקפות ודעות אחרות, ואפילו מנוגדות לאלו". מכאן - כל ציטוט של ליבוביץ מן המקורות הוא ביטוי לדעתו של ליבוביץ עצמו. אמנם חמישה חומשי תורה המונחים לפנינו הם חלק מכתבי הקודש של היהדות, כפי שנקבעו בעולמה של התורה שבע"פ. אבל המושג "תורה" בהגותו של ליבוביץ אינו חופף לחמישה חומשי תורה, אלא הוא כולל את התנ"ך כולו יחד עם תורה שבעל פה. כל היצירה הזאת כולה היא גילוי אלוהי. מי שאין בו תודעה דתית, כלומר, מי שאינו מכיר או אינו חש שקיומו הוא קיום לפני ה', יטען שאלו סתם מילים חסרות משמעות. לדידו, זה מובן מאליו שכל היצירה הזאת היא אנושית, שהרי היא כתובה בלשון בני אדם, ואין כאן שום אש שחורה ושום אש לבנה אלא מגילות קלף עשויות מעור של בהמה וכו' וכו'. אבל לדידו של אדם כזה אין גם שום מובן להיגד "עבודת ה", והוא רואה בזה סתם מערכת של טקסים של בני אדם פרימיטיביים השטופים באמונות תפלות. וזה בדיוק מה שקרה לליאור. למה? כי הוא לא מאמין שה' הוא נותן התורה. (ליאור, אל תיקח את זה אישית. זה רק לצורך אילוסטרציה).