מחשבה פילוסופית ...

הגיגים פילוסופיים ומעשיים

אני חולקת עלייך, שרון, בנקודה של מטרת הטיפול. מבחינתי, הטיפול בא לשרת בראש ובראשונה צורך אישי, רגשי, רוחני, פיזי, הרי כולם מובילים לאותו שלם. הלכת להיבט הרוחני, הרשי לי להשאר שם לרגע. מכיוון שאין כמעט מקריות בחיינו, הרי שאין זה מקרה כלל שבחרנו להוולד להורינו, בסביבה וחברה זו ולא אחרת, ובנקודת הזמן המיוחדת הזו. לילדים שנולדים היום יש תפקיד מסויים בהתפתחות החברה, ולכן אנו רואים מאסות של ילדים מ"סוגים" שונים, בבת אחת בעת זו. תפקידם של ילדים אלה הוא לסייע לחברה להתקדם ולהתפתח. כל קבוצה עושה זאת בדרכה שלה. מה שאני מנסה לעשות, הוא להפוך את תפקידם של הילדים והאנשים הללו ליותר קל, פחות כואב וקשה. מכיוון שהמטרה ברורה לי, אני תומכת בה בדרכי, הן מבחינת השכלת החברה והן מבחינת הקלה לילדים ומשפחותיהם. כשאני נכנסת לחייה של משפחה בכובע של "מטפלת", לעיתים מתחיל תהליך שינוי, שלפעמים נוגע לי לא פחות מאשר למשפחה. האם שמתם לב לכך שבתקופות שונות בחיינו מגיעים סוגי מטופלים שונים? ומכיוון אחר - שרון אומרת שמטרתו של טיפול היא לישר את המטופל לקו הרצוי על ידי החברה. ובכן, על כך מתבססות תעשיות רבות ומשגשגות, הקוסמטיקה והטיפוח, ההרזיה,ההלבשה ועוד... כמטפלים, יש לנו בחירה ואפשרות להכנס לעולמו של המטופל תוך יראת כבוד ותחושת שליחות, ולאפשר לו להוביל אותנו בכיוון שיתמוך יותר מכל במסלול ההתפתחות האישי שלו. גם במערכת החינוך ה"רגיל" ניתן לחולל שינוי, אנו לעיתים לא תומכים בשינוי כזה כשאנו בוחרים להשאר בין כתלי חדר הטיפולים ולא לצאת לחלל הגן או בית הספר, ולשתף את כולם בראיית העולם ובידע שלנו. נוח לנו לתמוך במסגרות "אלטרנטיביות" ולא לעשות לשינוי המסגרות הקיימות. כך גם ברפואה ה"רגילה". לגבי דבריה של נגה בקשר לחשש שהורה הסובל מקושי או אופי דומה לזה של ילדו ייצור עבורו סביבת גרייה לא מספקת, לאור דברי הקודמים אני יכולה לומר שלעיתים תפקידו של הילד הוא להביא עזרה למשפחה כולה, במונחים פסיכולוגים מדובר על "החולה המזוהה", (IP),אנחנו מהוים קטליזטורים זה בחיי זה, וכך גם ביחסי הורים וילדים. אין צורך להתייחס למטפל כ"מתקן", אלא כמביא מתנה. ניתן לפתוח את המתנה, ולהנות מהתוכן, וניתן להשאירה בצד. הבחירה, תמיד, ובכל גיל היא רק של האדם. לא ניתן לכפות טיפול. שינוי אמיתי יכול להתחולל רק כשהאדם מאפשר זאת. שבת שלום שרון
 
אני חושבת שאי- אפשר לא להתפרס ...

הרי הגדרנו את הנושא כפילוסופי ... והמטרה היא להתפלסף, להתפלפל ולהתפלמס אם צריך ... שרון מור תודה לך ממש על ההתייחסות מהמקום הרוחני ... אני חושבת שיש המון במה שאמרת, לא כולנו (לצערינו) מחוברים לצדדים הרוחניים או המהותיים של עצמינו ... לMנטה לצערי אני חשה - כמטפלת אך כנראה יותר מחווית היותי פרט בתוך חברה - שמשהו ב"כלל" נוטה יותר ויותר לבלוע את הפרט ... המון "אבחנות" של מצבים נורמליים כביכול - ושוב אני לא עושה הכללה לכל המקרים שמגיעים לטיפול,ישנם מצבים שאכן פוגעים באיכות חייו של המטופל ובטח בשביעות רצונו ... פעם שלחתי ילדה בת 6 לטיפול קלינאית תקשורת, בגלל שחשבתי שיכולתה לארגון שפה (שהיתה טובה) לא היתה מספיק טובה כדי לשרת את האינטלגנציה שלה (שהיתה מצוינת), חשבתי שאם יהיו לה כלים או אסטרטגיות טובות כבר בגיל 6, היא תוכל לצאת אל העולם - כתה א'- חזקה ובטוחה יותר... לאחר 6 - 8 טיפולים אמרה הקלינאית (שמלכתחילה לא ידעה מה אני רוצה מילדה כל-כך חכמה) שאין לה יותר מה לתת ובמאמר מוסגר, אמרה "אז מקסימום היא תהיה מאלה שלא מדהימים בספרות,ותנך ותפנה למקצועות הריאליים יותר"... אותה ילדה הגיעה לכתה א' והחלה לקרוא ולכתוב, ופתאום הגיעה לאפשרות לנצל את יכולתה הגרפומוטורית והחזותית ויכולת הביטוי שלה קפצה מדרגות כשהיא באה לביטוי בכתב, עדיין בע"פ היא נשמעת מפעם לפעם פחות רהוטה ואולי מעט מסורבלת, אך ברור לכולם שהיא חכמה (ויש בה רגיעה ונעם)ולכן חבריה ומוריה מתאמצים להקשיב לה... ויש עוד המון סיפורים על ילדים מדהימים שבשלב מסוים בהתפתחותם גלשו אל מתחת לנורמה ומיד "עלו" עליהם והחלו לטפל בהם (ובמקביל לטפול הם פשוט התפתחו). אני עדיין מאמינה בסיפור על הילד שבא לעולם עם סל - חלק מהתפוחים אדומים וחלק עדין צהובים (חלקם יבשילו וחלק מסוים ישארו פגים)... וכל ה"מחשבה" הזו היא בעצם הטענה החברתית שלי - הפכנו למן מסננת רחבה וכולנו עוברים בחורים שלה ...אנחנו מקטלגים, משפרים ... ואז אין מקום לאהבה ובטח לא לחמלה שעליה דברה שרון מור... גם אצל הורים, גם אצל מחנכים וגם אצלנו המטפלים... בכל אופן תודה לכולכן על ההתיחסויות מכל הסוגים וה"זרמים" . נגה
 
זה הכיוון שאליו התכוונתי

ושמחתי שבסוף הגענו לשם ... לרגע חשבתי שאולי הבהלתי מישהו ?? אבל העזתם להכנס והנה דיון מעניין ... אז נמשיך ? למה הכל חייב להיות קל יותר, נגיש יותר ... האם חלק מה"גדילה" ו"ההתפתחות" אינו מותנה החווית הקושי , בהעצמה שבפתרון הבעיות ... האם רגישות תחושתית או סרבול מוטורי או לקות למידה, אינה בעיה שבכדי להתמודד עמה אנו צריכים לפתח פן אחר בתפקוד שלנו ... שימו לב שבכל כיוון שהדיון מגיע אליו, עדיין יש מקום מאוד משמעותי למטפל התפקודי, הוא אמור לכוון להיות ה"מצפן". נדמה כאילו במסגרת ה"חברה" התרבות" בה אנו חיים אנו פוסלים את עצמינו מלהנות ממה שיש לנו, כי אנו מסורבלים, כי אנו לא רהוטים מספיק, כי אנו שמנים מדי, או מופנמים מדי ... יש כאן מן התרסה והכיוון ה"טבעי" או הרוחני של "היות אדם" הוא המשמעותי כאן לדעתי ...
 
מחשבה פילוסופית ...

היתה לי שיחה היום עם הגננת של בני על רגישות תחושתית ... בהנחה שהסיפור האישי פחות רלוונטי ... עלתה בי מחשבה שמפעם לפעם עולה ויורדת על תחומי תפקוד שונים (פשוט לשבץ אותם בגוף ה"מחשבה") ומעניין אותי מה אפשר לעשות מהמחשבה הזאת... אז זאת המחשבה ואני משלבת אותה בפרטים על "פלוני" (מכירים שמישהו מספר משהו רציני על חבר שלו מעיר אחרת??) ... בהנחה שיש לי איזה גנטיקה של רגישות טקטילית למשל (או חוסר איזון תחושתי כללי - אני זוכרת דברים מילדות וגם היום קיימים ארועים) והגנים מוכרים לי באנליזה של משפחת המקור (אמא, אחיות), נולדו לי ילדים שמציגים מגיל -0 את אותה רגישות כמו שאני מצליחה לראות בעין מקצועית - אימהית (לא הסטרית ולא מתעלמת מהמצב) - ז"א שהגנטיקה כבר עובדת. בהנחה שאני סביבה לא מגרה לשינוי בגלל הנטיה שלי ל"חוסר איזון" ...והנה השאלות ? מה הצאנס' של ילדים שלהם רקע משפחתי שבהכרח מספק את ה"תכונה" והסביבה שאינה מאפשרת שינוי, לעבור איזשהו שדרוג של מערכת התחושה, התפיסה, המוטוריקה שלהם ? האם לא אלו ה"תכונות" שבעטיין אנשים שונים זה מזה ? בהנחה שמדובר ב"הפרעה שבתוך הנורמה" האם נגזר על כולנו ל"טפל" בעצמנו כדי להיות מווסתים "כמו כולם" ? ואולי ה"קשיים" בתחום זה או אחר יעצבו את ה"סובל" לאורך ילדותו ל"אדם הדגול שיהיה בהתבגרותו" ? ה"מחשבה" הזו מתאימה לכל מצב תפקודי, היא קצת פילוסופית על "טבענו" האנושי ואף הטיפולי .... משהו בי כמטפלת - בן אדם מתחיל לחשוב על ההבדלים ההכרחיים בין בני אדם, מה יצא לנו ככלל אם כולם ידברו אותו דבר, יאהבו את אותם טעמים, אותו רעש, אותה עוצמת מגע, או יהיה קואורדינטיביים להפליא ? אל תתעלמו לי בבקשה ?!
 

Mנטה

New member
נגה אני לא כל כך מבינה למה את

מתכוונת. מה הכיוון שלך ? למה אם אני חושבת שהלקויות הן תוצאה של אופן ההתבוננות החברתית ולא מהוות פתולוגיה לכשעצמן, זה כיוון אחר ? אנא האירי את עיני.
 

נאוה ר

New member
מדובר באיכות חיים ובפגיעה בתפקוד או

מצוקה. אם אין מצוקה ואפשר לארגן את הסביבה לסביבה שמאפשרת תפקוד אז לא צריך לטפל. אבל אם יש פגיעה באיכות החיים, בתפקוד או שיש הרגשה כללית שהילד במצוקה. לא נראה לי להגיד בשם עיקרון של ככה זה האופי, לדון את הילד לחיי אומללות של קושי בעמידה בשינוי או כל מצוקה אחרת שהוא נתקל בה.. עניתי. לא בטוח שזה מה שרצית כתשובה.....
 

Mנטה

New member
אני לא חושבת שאלו בהכרח דברים

"פתולוגיים". כאמור, אם זה מפריע לתפקוד, כלומר אם הילד רוצה לעשות משהו ולא מסוגל ומתבעס בגלל שיש לו רגישות כזאת או אחרת, אני אנסה לעזור לו להיות מסוגל. אבל אני לא חושבת שהכחדת רגישות או משו כזה אלו דברים שאני עושה. או מתכוונת לעשות. ואגב, גם אני סובלת מרגישות יתר לפעמים ולדעתי זה ענין שמושפע מאוד ממצב רגשי, מטמפ', מחברה, מהיום בחודש ומהירח המלא, ובקיצור ממליון דברים. זה סוג של טרמוסטט פנימי אולי אפילו
. אני גם חושבת שחלק מהדברים שאנחנו עובדים עליהם מוגדרים על ידינו כפתולוגיים רק בגלל שהם לא מתאימים לחברה ההישגית שבה אנחנו חיים. כלומר זאת הגדרה חברתית תרבותית ולא "רפואית" גרידא.
 
אול י אתמקד

לצערי בלט בתשובותיכן איזשהו גוון של "בואו נעזור לה" וזה אומר שבכל זאת הצפתי את ה"מחשבה" ברגשות שליוו אותי אתמול ... ואני יכולה להבין את עצמי היום... הקטע הטקטילי כל-כך משליך על התפקוד הרגשי, התקשרות אם- ילד, והאינטימיות ואולי יש משהו שאני מפספסת בגידול ילדי ? הרי בתור אם אני מגיעה מפעם לפעם ל"ידיעה" שאין ביכולתי לפתור כל מצב ולמרות החלום על עולם מושלם, קיימים פעמים שיש להשלים עם מצבים... איך אני יכולה לדעת מה יצא מהתמונה המתקבלת היום לגבי העתיד ... הרי הילדים "מתפתחים" (הם לא "משתפרים" כמו שאנשי חינוך והורים לפעמים יגדירו) ... ואם הגדרנו את המצבים בנורמה ... אז המגמה בסה"כ היא נורמלית ... (שימו לב שלא דיברתי על מקרים פתולוגיים שבאים יחד עם הפרעות רגשיות או פיזיקליות או נוירולוגיות !!!) אז למה לתקוף את הדברים היום ! הרי כולנו גדלנו והפכנו לאנשים בוגרים, עצמאיים ומתפקדים (כל אחד עם ה"סל" שלו). אבל מה שאני בודקת עם עצמי בדרך כלל מביא אותי לחשוב על מה אני מבקשת ממטופלי והוריהם ? איך אפשר לדרוש מאם רגישה טקטילית להתחיל ליזום מגע כדי לספק לילדה את הגריה ? ואם טוב לה ככה בלי מגע - אז ילדה סובל מחוסר גריה ? אני יכולה לדמיין יזימה מכוונת של מגע - אם נלמד אותה איך ? אבל להכניס גם אותה לטיפול תחושתי, כדי שתספק לילד את הגריה המתאימה ? הרי יכול להווצר מצב לא טבעי מהכיוון ההפוך !
 

Mנטה

New member
אני לא מקבלת את החלוקה

לרגשי וגופני. אני חושבת שזה כל כך קשור זה בזה שאין מצב להפריד. וכל השאלות של מה היה קודם הן ביצה ותרנגולת לדעתי. אולי זאת הכללה גסה מדי אבל זה הכיוון. ואני גם לא מקדשת מגע. במילים אחרות, אני חושבת שההסתכלות הנקודתית שמנסה להפריד בין מגע ותחושה לבין כל הדינמיקה המשפחתית, בהגדרה, איננה נכונה. ואם כן מסתכלים על הדינמיקה, אז כמובן הדברים שונים בין משפחה למשפחה ואיפה שלא קיים מגע קיימים דברים אחרים. אחרי ככלות הכל כולנו גדלים עם חסכים ויש לזה אפילו יתרונות מסוימים, אז מזה משנה איזה חסך ספציפי חסר ?
 
זאת אומרת ...!?

שלהשאיר דברים כמו שהם ? האם לזה התכוונת ?, לא הבנתי לאיזו חלוקה התכוונת ?
 

Mנטה

New member
בעיקרון כן.

התכוונתי שהרבה דברים שאנחנו מתייגים תחת הכותרת "פתולוגי" הם לא פתולוגיים רק סגנונות שונים של דברים שאנחנו משום החלטנו שחצו את הקו של הנורמה. יש משפחות שמגע נורא חשוב בהן ויש משפחות שהחלק האינטלקטואלי נורא חשוב בהן לזה יש יתרון וגם לזה. הילד שדיברו אליו המון יגדל חכם וידע להסתגל היטב בחברה ההישגית שלנו והילד שנגעו בו המון אולי יהיה חסין יותר רגשית (סתם סתם, לא התכוונתי...
) אני מנסה להגיד שלו הינו חיים בחברה יותר פתוחה ופחות הישגית, יותר מקבלת ופחות שיפוטית, אז הינו מבינים שעודף או תת רגישות זה לא בהכרח יתרון או חיסרון או פתולוגי או נורמלי אלא סתם עוד תכונה. (ואני רק רוצה לסייג שאני לא מדברת על מקרים שבהם הבן אדם ממש סובל מהעניין הזה, ולהוסיף, שיש גם אנשים שסובלים מעודף אינטלגנציה
)
 

festy

New member
מצד שני

יכול להיות שדוקא האם עם אותה הבעיה תצליח לתת לילד שלה את ההתייחסות המתאימה מתוך הבנתה הפנימית שלה את התחושות . בני היקר אוטוטו בן 7 .כשנולד אמרו לי שהוא מזל אריה ומצפה לי כך וכך .... בנוסף , הוא נולד ג'ינג'י מה שהוסיף לעניין... ואכן הילד מוכיח את שתי העובדות הללו , יחד עם אופי רגיש מאוד . אני מוצאת את עצמי מתלבטת רבות האם טיפול תחושתי היה מסייע לו בוויסות או שעלי לתת לו את המרחב להשתולל ולקבל את מה שמישהי הגדירה כטמפרמנט ולהחליט שאכן מדובר בילד ג'ינג'י ובן מזל אריה ... כמובן שיש לבחון זאת כפי שנאמר כאן , בהתאם להסתגלות התפקודית . דוקא מנהלת ביה"ס שבו לומד אמרה לי שאניח לו ואתן לו להפנים את ביה"ס בקצב שלו וגם אם לא ממש הסתגל עדין ללימודים , זה עוד יגיע . לשמוע דבר כזה ממנהלת זה מאד מעודד . בכל מקרה , קשרתי את המקרה הזה לדיון כאן כי בשנים האחרונות שמתי לב שמה שמפריע לי בהתנהגויות או בהרגלים שלו (ושל ילדי האחרים) אלו דברים או הרגלים תחושתיים שהם "רכשו" ממני ואיני אוהבת . וכשנעשיתי מודעת לכך ניסיתי ( זה לא תמיד הולך ...) להתאפק ובמקום להעיר לילד או להתעצבן עליו , לנסות , מתוך הבנה , להשפיע עליו להתעסק במשהו או שאני מתפנה ומשחקת אתו , אבל זה די קשה , ודורש המון אנרגיה ושימת לב .
 
רגישות, תורשה וסביבה

מכיוון שאני בחופשה קצרה, רק כמה מילים: יש המון היבטים בחיינו שנובעים מהעובדה שאנו דומים להורינו. כמה פעמים אנו נתקלים בהורים(כולל אנו עצמנו), שאומרים "גם אני כזה והסתדרתי לא רע"...בתור סיבה או תירוץ לא לטפל בקושי. מתי משהו הוא תכונת אופי ומתי הוא הופך סיבה לטיפול? מתי שתפקודו של ילד או אדם אינו טוב כפי שהוא יכול להיות, מתי שהרגישות אינה מאפשרת לילד לבטא את מירב הפוטנציאל שלו מתי שהילד או הוריו מבקשים עזרה... אומר רק בכללי, שטיפול לא יהפוך את הילד ללא רגיש, הוא רק יביא את הרגישות למקום שבוא היא נכס ולא מכשלה. להתראות בינתיים, שרון
 
למעלה