מחשבה מהורהרת-

[הקסם שבפשטות]

מחשבה מהורהרת-

רובנו לא רואים טוב. כושלים ביכולתנו להסתכל. יש סביבנו עולם רחב ועשיר. אבל המבט שלנו מאוד ממוקד. מרדף בלתי פוסק אחרי... ואנחנו פשוט יודעים שהכל יהיה בסדר כשנשיג אותו. האופטימיים בינינו חושבים שזה יעשה הכל טוב יותר. העיקר לתפוס את הדבר הזה שמולנו- יעד, מטרה, סיבה ותוצאה, משמעות. זה נמצא לפנינו ואנחנו נגייס את הכל כדי לתפוס אותו. בעיניי רוחי אני רואה אדם שמנסה לתפוס חתיכת נייר. וממש כמו בכל הסרטים, הוא מתקדם לעבר הנייר, והנייר בורח ממנו. באמת ככה אני חיה? אני רוצה להפסיק. לעצור. להסתכל סביבי. לראות את הרקע שמתחלף במהלך המסע. את הדמויות שמופיעות בדרכי. ונעלמות מאחוריי. לאן אני מתקדמת? ממהרת כל כך שמא....? חייבת. לתפוס יעד. להבין משמעות. אבל מתי אני מסתכלת לצדדים? מתי אני מנסה להכיר את עולמי ולא רק לצעוד בו? אני משתנה. הסביבה משתנה. הפתק תמיד נשאר אותו פתק (?). משהו שאני חייבת להשיג לפעמים אני חושבת, מה יהיה כתוב על חתיכת הנייר הזו? מה כל כך חשוב? ואולי... ממש אולי.. אופטימית שכמותי... אם הייתי מתעקבת להסתכל ולהכיר את עולמי... מפסיקה לרדוף ופשוט הולכת. גם לצדדים. אולי הייתי מכירה ומבינה. אולי העולם היה מכיר אותי יותר טוב. אולי.... אולי היו עוזרים לי לתפוס את חתיכת הנייר הזו? ומה היה כתוב בה? הנפש שלי.. ואהבתה למילים רשמה את מחשבתה- תודה שתפסת אותי. כבר התעייפתי" ומתחת מצויירת קריצה מחוייכת. אני חושבת שאני מעדיפה לשבת ולהסתכל עכשיו. גם אני כבר התעייפתי שבוע מופלא ומלא בקסם

 

[סתם אחת מבולבלת]

התעתוע של הנפש

מכירה כל כך מקרוב את המילים שכתבת, את הכמיהה והחלום על משהו שבעיני רוחנו הוא המושלם והנכון, אך מגלה פעמים רבות בדרך, שיש פנים רבות לאותו דבר. ולפעמים אותה מחשבה שיצרנו לעצמנו בדמיון ואליה אנחנו מכוונים את כל הוויתנו, לפעמים הדבר הזה, מגיע באריזה מעט שונה. אריזה שונה, מיד גורמת לנו לחשוב שזה לא הדבר שבקשנו, עוד לפני שבכלל הסרנו את העטיפה, אנו יוצרים בעצמנו את ההתנגדות, המחסןמים, המריבות והלבטים. במקום לחיות חיים של חלום במציאות מדומה שאינה קיימת, למה לא לנסות לחיות את המציאות כפי שהיא עם כל ההתרגשות והפחדים שהיא יוצרת? אצלנו אומרים שהתבוננות זה הכל, אז אם החלטת לשבת ולהסתכל עכשיו אני בטוחה שבמהרה תראי את התמונה האמיתית ממש מולך. שבוע נפלא קסם.

 

[הקסם שבפשטות]

אני זוכה לראות הרבה

 

[סתם אחת מבולבלת]

בואי נקווה

שגם אני אזכה לראות, כרגע מגלה כמה המציאות מתעתעת, והראייה שלי כנראה ממש לא משהו, מתארת לעצמי שזה עוד חלק בדרך...

 

[הקסם שבפשטות]

זה לא קשור לתקווה, זו ידיעה.

כל אדם שרוצה לראות, רואה. ואת כבר רואה המון. הטיפ שלי- תעצמי עיניים לפעמים. והטיפ שלך? יום נפלא

 

[סתם אחת מבולבלת]

תודה קסם

הטיפ שלי הדברים שנותנים לי לראות הכי שקוף ילדים (אוהבת לשחק איתם) או ים והרבה... טיפ נפלא נתת לי! זה בדיוק ככה כשעוצמים את העיניים רואים הכי טוב פנימה.

 

[הקסם שבפשטות]

ועוד משהו שהתחבר לי-

לאה גולדברג כבר השתיקות קלות. האור בהיר. כשאין דרכים אין פחד מגבולות. ואין מה לגלות כשאין מה להסתיר. אני לא יודעת אם לשם לאה כיוונה את מילותיה... אבל לשם אני לקחתי אותן.

 

[פועל סביבתי]

זה גם מה שאנ יחשבתי

 

[סתם אחת מבולבלת]

זה לא ממש חשוב לאן היא כיוונה

מה שחשוב זה לאן מכוון האדם שקורא את זה, מילים נפלאות, תודה רבה התאכזבתי לאחרונה ממילים, אבל מאמינה שהאכזבה היא שתכתוב את המילים הנכונות...

 

[הקסם שבפשטות]

אהבתי את מילות השיר מאוד! רב תודות.. ו-

נעלבתי קצת עבור המילים

הן לא מאכזבות. אולי מי שרשם אותן. אולי הן פשוט לא מילים אמיתיות. הן שקר. אשליה. מילים "בכאילו". אבל מילים לא מאכזבות. הן היחידות שיגידו לך אמת נקיה. השאר יעדנו, יסתירו, יחביאו... המילים נותנות את האמת בפנים. חינם

הן לא מפחדות... חח... המון חיוך

 

[סתם אחת מבולבלת]

מסכימה ואם זאת

המילים מקבלות את המשמעות כשהן עוברות דרך האדם שכותב או אומר אותן, כשאנחנו קוראים, אנחנו יכולים לפעמים לבחור את המשמעות, להרגיש משהו שקיים או שמעורר בנו משהו שהיה קיים. לכן אני לא מתיד מאמינה להן, למרות שמתמכרת אליהן. מאמינה למגע הרבה יותר, כשנוגעים אפשר לראות דרך הידיים ואולי זאת רק אני שחושבת ככה

 

[הקסם שבפשטות]

גם.

מגע שר לנו את המילים הכי כנות

 

[סתם אחת מבולבלת]

עבורי, הרבה יותר ממילים

 

[סתם אחת מבולבלת]

וקסם, זה מה שמתנגן בי היום

אולי תאהבי...

 

[פועל סביבתי]

הבנתי

גם אני התעייפתי תודה

 

[כלעוד]

כתוב יפה, בחיי. רק לדעתי את קצת עדינה

מדי. אנשים לא רק לא מסתכלים, הם לפעמים חצי עיוורים. אני לפחות ככה לפעמים. עד שבאה איזה זפטה ונותנת להם להתעורר. טוב חס ושלום. אני תמיד בעד לשבת ולהסתכל. לפעמים לעצור הכל. וכששולטים בחומר יותר, גם לומדים "לנוח תוך כדי תנועה"(ג'וליה קמרון, "דרך האמן"). הזכרת לי גם משפט מזעזע שקראתי פעם, שכשנמות אז מגירת הניירת בטח לא תהיה ריקה. כאילו, תמיד יהיו חשבונות לשלם, דברים שלא עשינו, וכו'. אבל אולי זה גם חלק מהחיים. רק שיש לתת לו את המקום המסויים שלו, ושלא ישתלט יותר מדי. לא יודעת מאמי. הרהורים...מאחלת שתצליחי במה שלא תעשי, או כן תעשי.