מחר שקילה (ט)

[Sheket Has]

מחר שקילה (ט)

וברור לי ששום תוצאה לא תהיה טובה-
אם ירדתי הרבה, יכריחו אותי להגדיל את התפריט (לא יקרה)
ואם ירדתי מעט, זה רק ידחה זמנית את השלב שבו יגדילו לי את התפריט, רק שאז אני ארגיש בנוסף להכל גם כשלון.
ואם נשארתי אותו דבר או חלילה עליתי- זה כבר יכול לגרום לשנאה העצומה שיש לי לגוף לפרוץ החוצה.
(גם ככה חתכתי ממש לא מזמן אחרי הרבה זמן שלא, וזה מאוד מפתה... מאוד...)

מרגישה עצומה ודוחה
ורק רוצה לחתוך עוד ועוד ועוד

 

[פנטה סטעייל]

מכירה את התחושה

תיהיה חזקה

 

[Sheket Has]

תודה

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אז... אני מניחה שאת כבר אחרי

רוצה לספר איך עבר?

תראי. כשחיים על פי המדד של המשקל, וכל גרם קובע מי את ומה את, באמת קשה מאוד לחיות. הכל מטלטל והסיכוי שתשמחי מכל תוצאה שהיא הוא כמעט אפס. הרי גם ירידה במשקל לא באמת משמחת אף אנורקסית, היא רק מאתגרת לקראת המשך ירידה.
ככה זה כשהמשקל קובע מי את ומה את שווה.
אבל את לא רק משקל, את עוד הרבה דברים-
יש לך גם דברים אחרים להציע לעולם.
אני מקווה שהשנה הזו תהיה בשבילך שנה שבה תעריכי את עצמך בלי שום קשר למראה חיצוני, ושיהיה לך בריאות ושקט.

שנה טובה

 

[Sheket Has]

טריגר

ירדתי. מספיק כדי שיגדילו לי את התפריט.
וכרגע אני לא מתכוונת לעמוד בו. זה לא אפשרי.
לא עכשיו. לא בחג. לא כשאני יודעת שניפגש.
גם ככה זה בלתי נסבל להיות כרגע.

וזה לא שהמשקל מגדיר אותי או קובע הכל. ממש לא. זה כבר מזמן לא העניין. (ואני גם לא אנורקסית. מעולם לא הייתי.)
זה פשוט בלתי נסבל שהגוף קיים.
אני רק רוצה לצמצם את עצמי
עוד ועוד ועוד

וכרגע זה או לאכול פחות או לחתוך.
מעדיפה כרגע לאכול פחות.
עד שיעבור החג הנוראי הזה ואפשר יהיה לחזור לנשום.

 

[Sheket Has]

___

רוצה להעלם

 

[פרפר בתוך אגרוף]

החג עבר.

מניחה שהוא לא היה פשוט,
אבל עכשיו הוא מאחורייך,
וזה הזמן לחשוב איך את עושה את השבוע הזה אחר.
מה את אומרת?

 

[Sheket Has]

השאלה שלך

גורמת לי לעצור ולהבין שאני אמורה עכשיו לחזור לשגרה, לחזור לתפריט (ואפילו להגדיל אותו), שאני לא יכולה להמשיך לצמצם. החג נגמר. נגמרו התירוצים.
אבל זה נראה לי בלתי אפשרי...
אני שונאת את הצמצומים האלה דווקא בגלל שאחריהם גם האכילה הסבירה של קודם נראית לא אפשרית. פתאום אני מפחדת כל כך לאכול כמו קודם כי ברור לי שאני אשמין.
אוף!
איך אני עושה את השבוע הזה אחר?
רוצה להגיד שאני לא עושה אותו אחר...

 

[שישמים אחרים]

רב נגינות יש וצלילים (ט)

אך שיר הערש שידענו
ושנחבא אל הכלים
רק הוא בסוף נשאר אתנו
נשאר ושר, הניחו לי
הניחו לנו לכולנו

- אני הולכת ומגלה שהזכרונות לא באמת מניחים לי אם אני חותכת או צמה או בעצם, מותר להגיד משהו שיכול להתפרש גם בצורה לא אופטימית בעליל? הם פשוט שם, כך או כך. כן - זה, סליחה על הצרפתית, חרא, ולא מגיע לך, ולא מגיע לאף אחת (את אנושית, את אחת מאתנו), ויש הרבה על מה להתאבל - אבל בסוף, צריך להתמודד עם מה שאנחנו יודעות-לא יודעות וצמצום האכילה או פציעה עצמית הם בדיוק הדרכים שמתמודדות עם הדברים על ידי שחזור שלהם, כלומר, גורמות לך לחיות בלופ של פגיעה והרס. אפשר - כדאי - להתמודד עם הדברים בטיפול. אל תכנעי ללופ ההוא, מפתה ככל שיהיה. אנחנו אנושיות. מגיע לנו יותר.

(ושקט, שקט הס).

 

[Sheket Has]

את מכירה (ט)

את הרגעים האלה שכל מה שבא לך זה להרוס את עצמך וזהו? ושום דבר אחר לא מעניין? ההסברים הרציונליים לא נוגעים?
אני מניחה שכן.
אז שם אני עכשיו-
אם זה לא לחתוך, זה לצמצם.
אם זה לא לצמצם זה להאנס.

אולי הייתי צריכה לצפות את זה מראש.
אולי אי אפשר (עדין) אחרת אחרי חג כזה

 

[שישמים אחרים]

אני בדיוק קוראת הקדמה

לספר מאמרים של ויניקוט, ומי שכתבה אותה מתמקדת (לפחות בפסקאות הנוכחיות) באינטואיציה vs. ההסברים הרציונליים, בשפה המקצועית - וחשוב לי להגיד שהדברים שכתבתי לך נכתבו שלא מתוך ידיעה אלא מתוך אמונה. אני מאמינה לך ואני מאמינה בך. אני מכירה את הרגעים בהם ההסברים הרציונליים לא נוגעים, אבל המילים שלי נכתבו גם מלב ומבטן, אמונה ואינטואיציה - ואני מקווה שמשהו בך ירגיש משהו מזה.

וברמה הפרקטית: מה המטפלת אומרת על דרכי התמודדות במצבי חירום כמו אלה? אני מכירה את המצבים בהם אלה האופציות וכל דבר בא על חשבון השני, וגיליתי שבטיפול - או אפילו בהודעה מחוץ לשעות שלו - הפסיכולוגית שלי יודעת להבהיר לי מה האופציות ומה ההשלכות של כל בחירה. היום יש לנו מעין תכנית פעולה למקרים כאלה בדיוק. נראה לי חשוב שגם לך תהיה כזאת וגם שתדברו - לעומקם של הדברים - על המשמעות של לחתוך, לצמצם או להאנס. (יש, אגב, עוד אופציות ששווה לברר/לחשוב עליהן).

 

[Sheket Has]

ההבחנה שלך גורמת לי לחשוב...

אני לא בטוחה אם אני מאמינה שמגיע לי לחיות אחרת או רק יודעת את זה.
ואם אני רק יודעת? ואם האמונה שלי היא שאני דוחה ומגעילה וראויה רק לסבל?
מה אז?

וברמה הפרקטית, אני כותבת לה כשאני במצוקה, אבל זה לא תמיד עובד. לדברים שאני עושה אין השלכות מיידיות על אף אחד חוץ ממני (לא מדובר במעשים מסכני חיים), וכשאני נמצאת במצב הרסני כזה, לראות את ההשלכות שיש למעשים האלה עלי לא תמיד עוזר (כי אני רק רוצה להכאיב לי).
אני חושבת שלפעמים אני 'מדברת' איתה דרך הפגיעה. אומרת לה כמה המצוקה עצומה.
ויש עוד אופציות. נכון. אבל הן נגישות רק כשהצורך להרוס לא הורס גם אותן