בהצלחה לכולם ואנה כנסי רגע
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם הראשונה, 1914-1918, היתה המלחמה הראשונה שהיו מעורבות בה אומות המקיפות חצי מהגלובוס, כלומר – מלחמת עולם מלחמה זו נקראה לרוב המלחמה הגדולה או, לחילופין, המלחמה שתסיים את המלחמות, עד שמלחמת העולם השנייה החלה. זאת למרות שהשם מלחמת העולם הראשונה נטבע כבר ב-1920 על ידי לוטננט-קולונל קורט רפינגטון ב"the first world war 1914-1918”. הסיבות הדיפלומטיות למלחמה הניצוץ שהביא לפרוץ המלחמה הוא רציחתו (28 ביוני, 1914) של היורש לכס המלוכה האוסטרו-הונגרי, פרנץ פרדיננד הארכי-דוכס האוסטרי, בסרייבו בידי גברילו פרינציפ, סטודנט סרבי מבוסניה. אולם למרות שההתנקשות היתה האירוע שהוביל לפרוץ המלחמה, סיבות המלחמה מונחות ביחסים המורכבים של הכוחות האירופאים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. המלחמה בין צרפת לפרוסיה מ1870-71 הביאה עימה לא רק את ביסוסה של האימפריה גרמנית, אלא גם מורשת של טינה בין צרפת לגרמניה, בעקבות הסיפוח הגרמני של אלזס-לוריין. תחת הדרכתו הפוליטית של הקנצלר הראשון שלה, אוטו פון ביסמרק, חיזקה גרמניה את מעמדה באירופה על ידי ברית עם אוסטרו-הונגריה והבנה דיפלומטית עם רוסיה. כניסתו לתפקיד (1881) של הקייזר וילהלם השני הביאה לכס המלכות הגרמני שליט צעיר, נחוש בדעתו לכוון את המדיניות בעצמו, למרות שיפוטו הדיפלומטי הפזיז. בגלל תוצאות הבחירות ב-1890, בהן מפלגות המרכז והשמאל הגיעו להישגים מרשימים, וחלקית בשל חוסר חיבתו לקנצלר, שהדריך את סבו במשך רוב הקריירה שלו, גרם וילהלם להתפטרותו של ביסמרק. חלק ניכר מעבודתו של ביסמרק ירדה לטמיון בשנים שבאו לאחר מכן, מכיוון שוילהלם לא הצליח לחדש את ההסכם עם רוסיה, ועל ידי כך הציג לפני הרפובליקה הצרפתית את ההזדמנות להשלים (1891-94) ברית מלאה עם האימפריה הרוסית. גרוע מכך, וילהלם לקח על עצמו את יצירתו של צי ימי המסוגל לאיים על שליטתה הימית בת המאה שלבריטניה, ובכך עודד את ההבנה הלבבית (Entente Cordiale) האנגלו-צרפתית ב1904 והרחבתה (1907) כך שתכלול גם את רוסיה. היריבות בין הכוחות הורעה מ-1880 על ידי המאבק הקולוניאלי על אפריקה, שהביא חלקים נרחבים מאפריקה ואסיה תחת שלטון אירופאי ברבע המאה הבאה. אפילו ביסמרק, שהיה בעבר הססן לגבי מדיניות אימפריאליסטית, הפך לחסיד רעיון האימפריה שמעבר לים. כך גבר המתח בין אנגליה לגרמניה, כאשר ה"רכישות" הגרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט איימה לפגוע באינטרסים אסטרטגיים ומסחריים של בריטניה. תמיכתו של וילהלם בשחרור מרוקו מצרפת, בת הברית האסטרטגית החדשה של בריטניה, עוררה את משבר טנג'יר (1911), ונוכחות כוחות גרמנים ימיים במרוקו ניסתה את הקואליציה הבריטית-צרפתית פעם נוספת. מרכיב מרכזי בחבית אבק-השריפה הדיפלומטית, שהלכה ונוצרה, היה עלייתן של שאיפות לאומניות חזקות במדינות הבלקן, שקיוו לתמיכה מגרמניה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה. עלייתם של חוגים אנטי-אוסטרים בסרביה בעקבות ההפיכה (1903) תרמה אף היא למשבר נוסף ב-1908 בנושא הסיפוח האוסטרי החד-צדדי של בוסניה-הרצגובינה. תרם לכך גם הלחץ הגרמני על רוסיה (שהיתה חלשה הן בשל תבוסתה מידי יפן ב-1905 והן בשל אי-סדר מהפכני בתוכה פנימה) שגרם לה לוותר באורח משפיל בנושא זה. התאוששותה המהירה של רוסיה לאחר 1909 עוררה בלב השלטונות הגרמנים תמיכה במלחמת מנע בכדי לשבור את ה"כיתור" כביכול של ההסכמה הלבבית, לפני שהחימוש מחדש של רוסיה יוכל להטות את כף המאזניים כנגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה. כבר ב-1913 תכננו צרפת וגרמניה להרחיב את שירות החובה הצבאי, בעוד שבריטניה נכנסה להסכמות ימיות עם צרפת בזמן השנה הקודמת. פריצת המלחמה דאגות האוסטרים באשר לביטחון אזורי גדלו עם כמעט הכפלתם של האזורים הגובלים בסרביה, כתוצאה של מלחמות הבלקן (1912-13). רבים בהנהגה האוסטרית, ביניהם הקיסר פרנץ יוזף וקונרד פון הוצנדורף, היו מודאגים מתסיסת הלאומניות הסרבית בחלקים הדרומיים של האימפריה. עודם רדופים על ידי זיכרונות אודות המערכות רבות ההשראה של הפיימונטים כנגד הפרובינציות האיטלקיות והאוסטריות ב-1859, הם דאגו גם שרוסיה תגבה את סרביה אם זו תספח שטחים סלאביים מאוסטריה, בדיוק כפי שגיבתה צרפת את פיימונט במערכה, שהגיעה לשיאה בקרב על סולפרינו. תחושתם היתה כי מוטב להרוס את סרביה לפני שזו תקבל את ההזדמנות לפתוח מערכה מסוג זה. כמה חברים בממשלה האוסטרית חשו כי מערכה בסרביה תהא המזור המושלם לבעיות הפנימיות של האימפריה. רבים מהם היו מתוסכלים מכוחה של הממשלה ההונגרית באימפריה. ב-1914 היה לממשלה האוסטרו-הונגרית מבנה כפול. לאוסטריה ולהונגריה היו למעשה ממשלות נפרדות תחת מלך אחד. הממשלה האוסטרית החזיקה בשליטה על מדיניות החוץ, אך עדיין היתה תלויה בהונגרים לשם הסכמה על התקציב. ולעיתים קרובות הממשלה ההונגרית, תחת אישטוואן טיסה (István Tisza), סרבה לבקשות תקציב אוסטריות כהגברת ההוצאות הצבאיות. בתקווה לסיים את הסטאטיות הפוליטית שיצר הדבר, קיוו רבים ליצירת פדרציה, או לכל הפחות מלוכה משולשת. הגברת מספר הסלאבים באימפריה נדמתה כפתרון לכך. ההתנקשות בפרנץ פרדיננד ביולי 1914 הביאה עימה את ההזדמנות אותה חיפשו כמה מנהיגים אוסטרים לבוא בחשבון עם הממלכה הסלאבית הקטנה. האוסטרו הונגרים טענו כי הקושרים בסרייבו חומשו על ידי היד השחורה אפופת הצללים, קבוצת לאומנים פאן-סרבית, עם קשרים במעגל מקבלי ההחלטות הסרבי. עם גרמניה המגבה אותה, שלחה אוסטרו-הונגריה, בהשפעתו של שר החוץ לאופולוד פון ברכטולד, לסרביה (23 ביולי, 1914) אולטימטום בן 10 נקודות, שבאופן אפקטיבי לא ניתן היה למלא את דרישותיו. הסרבים התבקשו להסכים לאולטימטום תוך 48 שעות. הממשלה הסרבית הסכימה לכל הדרישות מלבד אחת. למרות זאת ניתקה אוסטרו-הונגריה את קשריה הדיפלומטיים עימה (25 ביולי והכריזה מלחמה (28 ביולי) באמצעות מברק, שנשלח לממשלה הסרבית. הממשלה הרוסית, שתמכה (1909) בעצמאות סרבית בתמורה לתמיכה של הסרבים בסיפוח בוסניה, הניעה את עתודות צבאה ב30 ביולי בעקבות הנפילה הרת הגורל של קווי התקשורת בין וילהלם והצאר ניקולאי השני, שהיה נתון ללחץ אנשי המטה הצבאי להתכונן למלחמה. גרמניה תבעה (31 ביולי שרוסיה תרחיק את כוחותיה, אך הממשלה הרוסית הגיבה בשלילה, מפני ששחרור אנשי המילואים היה הופך את הגיוס מחדש בזמן קצר לבלתי אפשרי. גרמניה הכריזה מלחמה כנגד רוסיה ב-1 באוגוסט, ויומיים לאחר מכן גם כנגד בת בריתה של זו, צרפת. התפרצות הקונפליקט מתוארת לעיתים קרובות כתוצאת הבריתות, שהוקמו בעשורים הקודמים - גרמניה-אוסטריה-איטליה כנגד צרפת ורוסיה, כאשר בריטניה וסרביה תומכות בהן. למעשה, אף אחת מהבריתות לא הופעלה בתחילת ההתפרצות, למרות שגיוס העתודות הרוסי והכרזת המלחמה הגרמנית על צרפת הונעו מפחד שבריתות אלו יופעלו. הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה (4 באוגוסט) נבעה לא מהבנותיה עם צרפת ורוסיה (טכנית, בריטניה לא היתה בברית עם אף אחת ממדינות אלה) אלא כתוצאה מהפלישה הגרמנית לבלגיה, שעל עצמאותה בריטניה הבטיחה לשמור בברית לונדון של 1839, ושעמדה בדרך הגרמנים לפלישה לצרפת. הקרבות הראשונים תוכנית גרמניה (תוכנית שליפן) להתמודדות מול הברית הצרפתית-רוסית כללה הנחתת מכה מוחצת על הצרפתים ואז פניה בכדי להתמודד עם צבאם האיטי יחסית של הרוסים. במקום להתמודד עם צרפת פנים אל פנים, נתפס כנבון יותר לתקוף אותה מהצפון. בכדי לעשות זאת, היה על הצבא הגרמני לצעוד דרך בלגיה. גרמניה ביקשה מעבר חופשי דרך הטריטוריה הבלגית, בהבטחה שבלגיה תהפוך לבת בריתה של גרמניה אם תסכים למעבר זה. כאשר בלגיה סירבה, גרמניה פלשה והחלה בפלישה דרכה בכל זאת, לאחר שפלשה ואבטחה ראשית את לוכסמבורג.
