מחר ה- 1/11/2010 אירוח בפורום

[יואב א10]

כשיש ערפל כדאי להדליק פנס- טיפול.

אכן,לעיתים הסביבה מוכנה לקבל פצע פתוח קטן כ"פציעה"! וקריסת מערכות פנימית שלא נראית כלפי חוץ- מתפרשת כ"כלום" ... הסוגיה שלך רגישה ואני מ בין שמעבר לתחום הזוגי גם הדימוי העצמי שלך זקוק לתמיכה ועידוד גם במקרה שלך כמו של GALIM אני ממליץ על נתיב של תקשורת ושיתוף ואם יש צורך טיפול זוגי יכול מאוד לעזור ואף חיוני מאוד. אני מכיר זוגות שחיי הנישואים שלהם ניצלו בזכות טיפול זוגי.

 

[פיצ 50]

עוד שאלה ברשותך

בני בן ה7 ילד מדהים (טוב אני אמא שלו..) יפה, חכם ועדין נפש..... הוא נולד ושהה בפגיה חודשיים. היה מונשם קיבל חמצן. השתחרר הביתה עם מוניטור בשל הפסקות נשימה, ריפלוקס מאסיבי ומחלת ריאות (קיבל טיפול תרופתי) אחרי 3 שבועות בבית הוא חזר לבי"ח לטיפול נמרץ בשל בעיות נשימה. בשלוש השנים הראשונות לחייו הוא נכנס ויצא מאשפוזים בעיקר בשל בעיית ריאות, וגסטרו עבר אין ספור מיונים, בדיקות קשות ופולשניות, דיקורים בגב בשל חשד (פעמיים) לדלקת קרום המוח ועוד שלל בעיות וסיבוכים. בנוסף ביקורים במרפאות חוץ ומעקבי שיגרה.... הוא עבר 3 ניתוחים, ומחלה כיליתית בגיל שנתיים וחצי וקיבל טיפול להורדת לחץ דם!! השתלב במסגרת גן רק בגיל שנתיים לפני כן הרופאים לא הרשו לו. עד היום הפגות ניכרת בו, עדיין יש לו מחלת ריאות, בעיה קשה באף בשל הטובוס שהוכנס לו (צינור הנשמה) יש לו היצרות של צינורות האף והוא מדדם קשה, ולא מצליח לנשום מהאף כי הוא סתום לו. הוא מרכיב משקפיים מגיל 4. יש לו בעיה במוטוריקה גסה ועדינה, וחולשה של חגורת כתפיים.הפרעת קשב (מטופל בקונצרטה) כמובן שהוא מקבל ריפוי בעיסוק,.שנתיים של רכיבת סוסים טיפולית, שנה שעברה הוא הלך לתרפיה במים,השנה התחיל תרפיה באומנות. בקיצור התיק שלו הרפואי גדול ועדיין לא פירטתי הרבה. לי כאמא למרות שהזמן עובר יש תחושה שאני מגוננת יתר על המידה, קשה לי לשחרר והוא מצידו מודע לכל הבעיות ונראה לי שמנצל את המצב לטובתו.... לשמחתי יש לו ביטחון עצמי, אבל ככול שעובר הזמן הפחד שלו מרופאים גדל וא"א ללכת איתו לרופא או בדיקת דם בלי בכיות מה עושים?? איך אפשר לנסות לעזור לו? הייתי רוצה שלא ישארו לו משקעים שיהיה לו ראש בריא....... הייתי רוצה שלמרות מה שהוא עבר שהוא יבין שהוא ילד רגיל............... שוב תודה................

 

[יואב א10]

רחמים וחינוך בד"כ לא הולכים יחד.

ישנם כאן 2 סוגיות שאני שומע בדברייך: 1.סוגיה אחת היא הצורך שלך לגונן על הילד והחשש מפני ההשלכות- אני ( והתיאוריה האדלריאנית כמובן) סבור שלעולם אין לא לחנך ולא להתייחס לילד מתוך רחמים,זה לא משרת את המטרה החינוכית שלנו,לגונן על הילד זה הוא צורך שלנו,לא של הילד: הילד ישמח לאפשרות של קבלת עצמאות,לקיחת אחריות ונשיאה בתוצאות . הצרכים האלו שלו הם אמורים להיות המטרה החינוכית שלנו. כל מה שילדך יכול לעשות בכוחות עצמו-עלייך לאפשר לו כדי שאכן יהיה עצמאי ואחראי. 2.סוגיה 2 היא הפחד של בנך מטיפול רפואי- גם זו פוביה שדורשת טיפול התנהגותי קוגניטיבי שיוביל את הילד לטיפול הרפואי ממנו הוא חושש באופן הדרגתי ומתוך סדרי עדיפויות ובחירה מתוך אפשרויות הניתנות במציאות. אני מאמין שבמקרה זה כדאי לשתף את הילד ככל האפשר ולתת לו להתמודד גם עם הבחירה . אם ההחלטות ( גם המורכבות והקשות ) יבואו ממנו,הוא ימצא את הדרך להתגבר על הפחד ולהתמודד עם המציאות.

 

[קריןעדי]

שאלה ליואב

שלום יואב, קצת על עצמי...בת כמעט 39, עולה ותיקה מצרפת, ללא משפחה בארץ, גרושה, אמא ל-3 ילדים (בני 16,9 ו-6), עובדת מהבית בתרגומים וחולת אנדו' כבר 4 שנים. אני בעיקר מרגישה תקועה מאז שיש לי כאבים כרונים, ב-4 שנים האחרונות. אני מרגישה שאני לא האמא שהייתי רוצה להיות לילדים שלי שצריכים להתמודד עם הגירושין ועזיבת אבא שלהם מהבית (שנה). הגרוש שלי השאיר לי חובות ואני נמצאת במצב כלכלי מאוד קשה. אני חייבת להגדיל את ההכנסות שלי אבל שוב מרגישה תקועה כי הגוף שלי לא מסוגל. הכאבים כל פעם מחזירים אותי למציאות, מציאות שאני לא אוהבת... ניסיתי כל מיני שיטות טיפול, מהרפואה הקונבנציונלית וגם מהרפואה המשלימה אבל אין הטבה ואני עייפה מלהרגיש כמו קשישה בגיל שלי...אני מסתכלת על החברות שלי בקנאה מול האנרגיות שלהן, הן טורפות את העולם ! וככה הייתי לפני המחלה... הייתי גם רוצה לעזור לעצמי מול כל הפוביות והחרדות שיש לי...רוב הפוביות שלי קשורות למוות, פחד שיקרה משהו לילדים שלי, פוביה ממחלות, קשה לי להתמודד עם המחלות של הילדים שלי (שלכל ילדים יש) במיוחד כשמדובר בכאבי בטן, פחד מטיסות, פחד מרופא שיניים (עד כדי אי קבלת טיפול), פחד מהקאות ועוד... אני מחפשת עזרה כי הכי קשה לי זה להתמודד לבד מול המחלה, בלי בן זוג, בלי משפחה ולהרגיש שבעצם הילדים שלי זקוקים לי ואני תמיד צריכה לתפקד למענם... אשמח אם תוכל לעזור לי. תודה מראש ! קרין

 

[יואב א10]

הבחירה להסתכל על הצד המואר

קארין יקירתי שלום אני שומע את התסכול בדברייך ואת העייפות ,אין ספק שלחיות עם מחלת האנדו וההשלכות שלה ויחד עם זה להמשיך במירוץ החיים לבד,ללא תמיכה ,כולל טיפול ב 3 ילדים,זה בהחלט לא קל. אבל את יודעת? אני רוצה לעודד אותך שטוב שאת חיה היום בתקופה בה תחום הרפואה מתקדם ונותן מענה לרוב המחלות. לפני מס שנים ייתכן שלא היה מי שידאג לילדייך... 1.אנדו- עובדה קיימת,לא יכולים להדביר אותה,נותר לנו להתמודד איתה ביומיום,כל יום בפני עצמו,ללא דמיונות שווא על העתיד וכמו כן גם ללא ציפיות,פשוט לחיות. לאדם יכולות הרבה מעבר למה שמדמיין לעצמו ואם תתאמצי תגלי עד כמה עצומות היכולות שלך...זה יתן לך כוח לטפל בילדים ויחד עם זאת אין ספק שאת צריכה לטפל בעצמך ולעשות מה שטוב לך. חברתי הטובה חולה בטרשת נפוצה ואתמול אמרה לי: אני חזקה ואמיצה,המחלה לא תנצח אותי – אני אנצח אותה וזה עניין של זמן. יוצאת כל בוקר לעבודה,מטפלת בשני ילדי ,צוחקת עם הכאב ולא מסתכלת על המחר.. 2.הסוגיה השניה קשורה לפוביות( פחדים)- ניתן לטפל בזה עי אימון התנהגותי –קוגניטיבי שיודע לטפל בנושא הפוביות או מטפל שעוסק בנפגעי טראומה( נושא שאני חוקר ועוסק בו רבות ). אני חש שאת שרויה בתסכול מסויים ופחד וזה בהחלט לא חייב להיות כך! אני יודע שאת יכולה להיות משוחררת ולראות את החיים באור חיובי ,האמיני לי קארין-זה אפשרי

 

[קריןעדי]

עוד שאלה ליואב

בפתיח רשום ככה "לכל אחד מאיתנו יש חלומות, שאיפות או רצונות בלתי ממומשים. אני מאמין ביכולת של כל אחד לקחת אחריות על מציאות חייו וליצור שינוי, הבחירה הינה בידינו בלבד". אני מתחברת למשפט הזה אבל יש פחד שעוצר אותי, בלי שום קשר לחששות שיש בגלל האנדו' והמגבלות שהוא גורם. האם אני יכולה לעשות שינוי שלא רק קשור אליי ? אם אני למשל מחליטה על שינוי של מקום האם אני צריכה קודם לחשוב על ילדיי ? הילדים שלי הם כל עולמי אבל הם לא ישארו איתי לנצח. מצד שני, טוב להם איפה שאנחנו וקשה לי לחשוב על שינוי לכל המשפחה. אם הייתי לבד אני לא הייתי מהססת לשנות הרבה דברים, כולל לעבור מקום (הרי עשיתי את זה כשעליתי לארץ לבד). מה דעתך בנושא ? כי יש לי חלומות, שאיפות ורצונות בלתי ממומשים, שלא תמיד מתאימים למה שהילדים רוצים...האיזון שלהם בחיים מאוד השתנה בעקבות הגירושין וקשה לי לדמיין עוד שינוים... תודה מראש על תשובתך.

 

[יואב א10]

אימא טובה היא קודם כל אדם מוגשם

שלום לך ראשית אני רוצה לומר לך שדרך המשפטים הספורים שכתבת ,התרשמתי שאת אדם עם נתינה ורגישות גדולה לסביבה,אך קודם כל- אימא" ביג מאמא" שמעריכה את התפקיד שקיבלת ועושה אותו במסירות ודאגה גדולה. ילדייך זכו לפני שאענה אפנה אלייך שאלה:" מהם הערכים העיקריים שהיית רוצה להעניק לילדייך? כשאת מדמיינת אותם גדלים וגאה ככ במי שהם הפכו להיות,מי הם,מה המאפיינים שלהם? •תני לי לנחש:היית רוצה שילדייך יהיו עצמאים,מגשימים את עצמם בתחום האישי והמקצועי ,יודעים לבקש מהאחר את שמגיע להם תוך נתינה ותרומה הדדית.. האם היום את בסגנון חייך מהווה עבורם מודל לעצמאות,לזכות של כל אדם להגשמה אישית, לדעת לבקש גם לעצמך? האם הויתורים העצומים שאת עושה לאורך השנים שגובים מחיר של חוסר התפתחות אישית,חוסר הגשמה( לדברייך),האתגר הכוח והאומץ לשנות,לממש ...איפה כל הערכים שאת האמנת בהם בצעירותך שהביאו אותך להישגים? האם הילדים לקחו ממך אותם? לא,הם לא. את לקחת מעצמך. כאן נכנסת הבחירה שלך. גירושים הם דבר מורכב ולא קל,אך ניתן גם למנף את הלמידה והניסיון שצברת בחייך ( כולל ניסיון הנישואים והגירושין) ולהגשים את עצמך,לשנות,להעיז ,להנות. הרי אימא שמחה ומוגשמת היא מודל לילדים שבמהרה יהיו בני אדם שמחים ומאושרים. אני מודע לעובדה שזהו תהליך שדורש עבודה עצמית ושינוי הרגלי חשיבה. תהליכי אימון אישי ומודעות יכולים לתמוך בך ולקדם אותך בפעולות קטנות ומדידות אל הגשמת המטרות בדרך אל החזון שלך. ו..כן,זה אפשרי

 

[קריןעדי]

תודה

יואב, מה שכתבת לי גרם לי לדמוע... ברור שאקרא את זה שוב ואחשוב על זה לעומק...מאוד התחברתי למה שכתבת אז שוב תודה !

 

[זק המקורית]

תודה ליואב

ברצוני להודות ליואב על שהסכים להתארח אצלנו בפורום...למרות הקושי לתת יעוץ על גבי הרשת....בוודאי כשמדובר בנושא רגיש ומורכב כמו שלנו. תודה לבנות על שיתוף הפעולה. ושוב תודה רבה ליואב על הקדשת הזמן והתשובות.

 

[זק המקורית]

לילה טוב../images/Emo140.gif

 

[יואב א10]

תודה לכולכן ולילה טוב

בנות פורום יקרות היה לי הכבוד להתארח הערב בפורום שלכם ,להכיר סיפורים מאחורי השמות ולהיחשף לסיפורי חיים של כמה גיבורות אמיתיות.. אני חושב שדרושה התמודדות מאתגרת בהחלט מול מחלת האנדו שכרוכה ביציאה למסע חיים חדש ואני "מוריד את הכובע" על החוזק והיכולת שלכן לעמוד במסע הזה ולהוביל. אני מקווה שיכולתי להאיר מעט סוגיות הערב לגבי עולם היחסים והתקשורת שלנו עם המעגלים הסובבים אותנו ע"מ לשמר תחושה חברתית בריאה ומקדמת. יחד עם זאת אני יודע שתחום היעוץ והאימון בתחומים אלו דורש תהליך ולא בר פתרונות מידיים כמו תחומים אחרים בהם עצה יכולה לעשות הבדל ושינוי מיידי. אני מזמין כל אחת מכן לפנות אלי בכל עת לפרטים המצוינים מטה שוב תודה לז'ק היקרה שאירחה אותי בפורום בברכת בריאות והמשך שבוע טוב

 

[annabell Lee]

../images/Emo51.gif../images/Emo70.gif

 

[galim29]

תודה מקרב ה- ../images/Emo23.gif

השכלתי ונתרמתי.

מקווה לראות אותך פה שוב.

 

[פיצ 50]

ים של תודות לזק המקסימה וליואב היקר../images/Emo51.gif

זק- שוב על היוזמה.....הביצוע והמחשבה שאת משקיעה כדי שלנו יהיה יותר כלים לחיות חיים טובים יותר... יואב- תודה על התשובות, על הזמן היקר, אני אישית לוקחת את עצמי ומיישמת לחיות את הווה כי מה שהיה היה..... אז המון תודות לכם!!!!

 

[annabell Lee]

טוב..שאלות תמיד יש לי../images/Emo9.gif.

אחת בעיניינו ואחת לא. קודם כל פחדים...כמובן שלי..מרופאים... עברתי 8-9 פתיחות בטן..המון טיפולים כירורגיים קשים..סיבה טובה לפחד. אבל...תמיד תמיד פחדתי מרופאיים, באופן משתק. תמיד סיפרו לי שהברחתי קב' שלמה של ילדים, מבית חולים מסוים, אחרי שהמסכן רק רצה לבדוק לי את הגרון...זה יכול לצייר את התמונה. לצערי, עד היום, מראה של חלוק לבן יכול לגרום לי להגיע למצב כמעט של עילפון..במקררה הטוב..במקרה היותר גרוע..אני מתחילה לבכות נואשות..ופשוט הולכת. כל זה בכל מצב של טיפול שיינים הכי פשוט..כל בדיקה בעקבות שפעת..בעלי נאלץ ללכת איתי לכל רופא, וממש להחזיק אותי שם בכח..אחרת פשוט לא אלך...יש לי עבר ארוך של דלקות ריאות בעקבות הסתבכויות וסירוב ללכת לרופא..חייבת ללמוד שיטה של לא להתעלף אצל רופאים..דרך להתמודד עם כל ביקור רופא הכי קטן.. שאלה שנייה...גיל ההתבגרות: בן ה-15 שלי הגיע בשעה טובה, לגיל המעצבן. מילד טוב, ממש טוב..הפך לפסיכופת..עצבני, הכל מכעיס אותו, נלחם עם האחים הקטנים שלו..וכו' וכו' וכו'.. ביני לבים בעלי יש ויכוח על הנושא. הוא טוען שאנו צריכים לתפוס ממנו מרחק, ולהעמיד אותו במקום מדי פעם. הוא טוען שאני מעולם לא הייתי ילד בגיל ההתבגרות ולא מבינה את הזעם שיש בו כרגע...בייחוד נגד ההרוים שלו. הוא חושב שאם אנו רוצים לשמור איתו על קשרים עתידיים בריאים..אנו צריכים לתת לו כמה שיותר מרווח מאיתנו. אני לא מסכימה. אני חושבת שלמרות שלא הייתי ילד בגיל התתבגרות ולא מבינה את ה"זעם" שלו...גיל ההתבגרות לא צריך להיות תירוץ להתפרקות מסיבית של רגשות שלילים....בייחוד כלפי אחיו הקטנים. אני מציינית שמבחינת לימודית למשל, אנו לא נותנים לו לזלזל. אנו גרים בארה"ב, ושיטת החינוך בבתי הספר כאן מאוד לוחצת, הם שמים דגש מאוד חזק על מצויינות, וזלזול בלימודים מאוד לא מקובל... אז מה עושים? מעמידים אותו במקום או משחררים את החבל? מניחה שיש איזה דרך ביניים..אבל אני באמת לא יודעת אם זה תהליך טיבעי שהוא עובר-כמו שבעלי טוען..מעין בדיקת גבולות..וצריך לתת לזה לעבור..או כן להעמיד אותו במקום בכל פעם שהוא "שוכח את עצמו". מציינת שוב שבמהותו, הוא ממש ילד טוב, מאלו שעוזרים בבית ומשקיעים בהורים ובקרבה עם המשפחה..הוא מאוד אוהב להתפנק..בא לספר לי את הסודות שלו (שהוא רגוע כמובן)...ומשחק עם האחים הקטנים שלו, כאשר הוא רגוע.

 

[יואב א10]

התמודדות עם פחדים מטיפול רפואי

התיאור שלך הוא של התנהגות הנובעת מפוביות ( פחדים)שבד"כ מטופלות עי טיפול אימון התנהגותי קוגניטיבי . זהו תהליך הדרגתי של חשיפה והתמודדות עם המציאות הבלתי רצויה. אני ממליץ לך לפנות למאמן מוסמך שעוסק בתחום פסיכותרפיה ממוקדת טראומה או פסיכולוג שעוסק בתחום דומה

 

[annabell Lee]

תודה על התשובה.

 

[יואב א10]

גיל ההתבגרות

ראשית אני שם לב שיש דיאלוג פתוח לגבי החינוך בינך לבין בן זוגך וזה חשוב ובסדר בהחלט שאתם לא תמיד מסכימים,זה טבעי. לגופו של עניין:שלב גיל ההתבגרות הוא נושא מורכב וכדאי להרחיב את הגעת עליו. ממולץ להשתתף בקבוצת הדרכה להורים מתבגרים או יעוץ. אנ י ממליץ על פניה לשלוחת מכון אדלר ( בוודאי יש גם בארה"ב) או בהרצליה מס הטלפון: 09-9727900 או אם תהי מעוניינת אמליץ לך ישירות על מס מטפלות לפי איזור מגורייך בארץ.

 

[annabell Lee]

תודה יואב..אני לא גרה בארץ אז

מטפלות בארץ זה לא רלוונטי..אבל אשמח לפרטים באם יש שלוחה אצלנו. תודה.

 

[יואב א10]

אדלר בארה"ב ועוד כמה מילים על גיל ההתבגרות...

לגבי שלוחות מכון אדלר בארה"ב-אני מליץ לך לחפש פשוט באינטרנט, כי לי אין מידע מוסמךומפורט.. לגבי גיל ההתבגרות של בנך: הורים למתבגר אינם הורים לילד,ז"א מה שנכון היה לגבי בנך כשהיה ילד -אינו תמיד נכון כאשר הוא מתבגר כי הכללים משתנים. המתבגר זקוק למרד בהורים כי רק כך יכול לעשות את ההפרדה ולבדוק את עצמו כאישיות בפני עצמה: יש דברים שלא ניתן לאפשר לילד וכדאי לאפשר לו כמתבגר, הגבולות משתנים. חשוב להבין את צרכי המתבגר ולאפשר לו להביע את רגשותיו,להתחשב בהם ולהכיל אותם גם אם זה לא עונה על צפיות ההורים. זה עדיין לא אומר שלא צריך להציב גבולות ,אך יש לבחור את הגבולות החשובים באמת והמשמעותיים בכל מחיר מוגם אז לעשות זאת באסרטיביות נעימה והחלטיות שקטה.