מבולבל ומחפש אמת
New member
מחפש תשובה
טוב אז הרבה זמן לא כתבתי , אין לי מושג גם מי יענה לי אבל מניסיון העבר אני יודע שכדאי להוציא קצת החוצה. עברה שנה מאז שנפתחתי בפניי כמה אנשים וסיפרתי להם על משיכתי לבנים. באיזה שהוא שלב לא רציתי להתעסק בזה יותר ופשוט החלטתי לוותר על כל רעיון להיות עם אישה , אפילו עכשיו שאני כותב אין לי מושג ויכול להיות שיתאים לי להקים בית עם אישה. השאלה שלי היא האם אולי ניתן לחיות לבד ?? ככה סתם , בלי לסבול , ומבלי להתרגש יותר מדיי מהעובדה שאין לי בן /בת זוג לחיים. יש לי חברים טובים שאני יודע שיתמכו בי בעתיד ואף פעם לא יצא לי לאהוב מישהו שאהב אותי בחזרה(ואני יודע ,אף פעם לא נתתי למשהו כזה לקרות , לא סיפרתי לאף אחד מהגברים שאהבתי שאני אוהב אותם ואף פעם לא ניגש אליי מישהו כי גם אני לא מחוץ לארון ). כמובן שכבר מהילדות וגם בבגרות שכבתי עם גברים ועברתי על האיסור אך לא היתה אהבה בדבר , אפילו שנאתי הכל ותיעבתי את עצמי על כך שלא יכולתי להתגבר על יצריי, כיום אני פשוט מתאפק . נמאס לי מהאמפתיה של הרבנים שמתחילים להתעורר , זה לא בשבילי , כבר מזמן אני לא מייחס חשיבות ל"רב" שלא מדבר לעניין ובכוונתו רק להחזיר בתשובה את כולם ולפי דעתי הוא עצמו לא מבין ומחפש את המשמעות של קיומינו בעולם על הצד האלוקי ולא רק ההלכתי . אני גם לא מטיל ספק בתורה הקדושה ובאיסור. מצטער שאני ככה חופר , אבל אולי עדיף לא לספר לעוד אנשים ,להורים שעדיין לא סיפרתי להם , ופשוט להתעלם מכל מי ששואל "מתי אתה מתחתן? וכו'" . לא נראה לי שכל אחד חייב להתחתן , אולי פשוט עדיף להשקיע בלתת לזולת ולא לצפות לקבל משהו. לאחיינים ואחייניות שלי אני מעניק הכל אבל יכול להיות שילדים משלי זה לא הכיוון בוא אני צריך ללכת? סתם ככה מעניין אותי אם מישהו חש כך בעבר והתקדם לעבר משהו טוב או רע , אני אשמח לשמוע. ואני מקווה שיענה רק מי שנמצא או היה נמצא באותן הדילמות ולא מי שהכל וורוד אצלו , אני מחפש תשובה לעניין . האם כדאי להמשיך ולהיאבק את המאבק הבלתי אפשרי על חיים נורמליים או שהגיע הזמן להרפות ולהתמקד בחיים תורניים ,לימודיים ומשוחררים , כי אין לי את הכוחות להרגיש שוב את המחנק. כל טוב לכולם .
טוב אז הרבה זמן לא כתבתי , אין לי מושג גם מי יענה לי אבל מניסיון העבר אני יודע שכדאי להוציא קצת החוצה. עברה שנה מאז שנפתחתי בפניי כמה אנשים וסיפרתי להם על משיכתי לבנים. באיזה שהוא שלב לא רציתי להתעסק בזה יותר ופשוט החלטתי לוותר על כל רעיון להיות עם אישה , אפילו עכשיו שאני כותב אין לי מושג ויכול להיות שיתאים לי להקים בית עם אישה. השאלה שלי היא האם אולי ניתן לחיות לבד ?? ככה סתם , בלי לסבול , ומבלי להתרגש יותר מדיי מהעובדה שאין לי בן /בת זוג לחיים. יש לי חברים טובים שאני יודע שיתמכו בי בעתיד ואף פעם לא יצא לי לאהוב מישהו שאהב אותי בחזרה(ואני יודע ,אף פעם לא נתתי למשהו כזה לקרות , לא סיפרתי לאף אחד מהגברים שאהבתי שאני אוהב אותם ואף פעם לא ניגש אליי מישהו כי גם אני לא מחוץ לארון ). כמובן שכבר מהילדות וגם בבגרות שכבתי עם גברים ועברתי על האיסור אך לא היתה אהבה בדבר , אפילו שנאתי הכל ותיעבתי את עצמי על כך שלא יכולתי להתגבר על יצריי, כיום אני פשוט מתאפק . נמאס לי מהאמפתיה של הרבנים שמתחילים להתעורר , זה לא בשבילי , כבר מזמן אני לא מייחס חשיבות ל"רב" שלא מדבר לעניין ובכוונתו רק להחזיר בתשובה את כולם ולפי דעתי הוא עצמו לא מבין ומחפש את המשמעות של קיומינו בעולם על הצד האלוקי ולא רק ההלכתי . אני גם לא מטיל ספק בתורה הקדושה ובאיסור. מצטער שאני ככה חופר , אבל אולי עדיף לא לספר לעוד אנשים ,להורים שעדיין לא סיפרתי להם , ופשוט להתעלם מכל מי ששואל "מתי אתה מתחתן? וכו'" . לא נראה לי שכל אחד חייב להתחתן , אולי פשוט עדיף להשקיע בלתת לזולת ולא לצפות לקבל משהו. לאחיינים ואחייניות שלי אני מעניק הכל אבל יכול להיות שילדים משלי זה לא הכיוון בוא אני צריך ללכת? סתם ככה מעניין אותי אם מישהו חש כך בעבר והתקדם לעבר משהו טוב או רע , אני אשמח לשמוע. ואני מקווה שיענה רק מי שנמצא או היה נמצא באותן הדילמות ולא מי שהכל וורוד אצלו , אני מחפש תשובה לעניין . האם כדאי להמשיך ולהיאבק את המאבק הבלתי אפשרי על חיים נורמליים או שהגיע הזמן להרפות ולהתמקד בחיים תורניים ,לימודיים ומשוחררים , כי אין לי את הכוחות להרגיש שוב את המחנק. כל טוב לכולם .
