מחפש עוזרת
כן, חשבתי שאין לי מה לעשות בפורום הזה... אני כבר הייתי היכן שאתם דורכים עכשיו בכל שביל, בכל סימטה חשוכה או מוארת. כבר בכיתי, וכאבתי, התמודדתי והמשכתי התרגשתי שוב מגבר חדש, רציתי, קיוויתי התאכזבתי עד שניצחתי. אתם לא יכולים לחדש לי, ואתם לא במצב של להקשיב לי, ולמה בעצם שתקשיבו לי? גם אני לא הקשבתי. ובכל זאת דמט, ממשיכה להציץ עליכם כאילו ורוצה להאיר לכם או לתת לכם את התורה מבטיחה שאם הצקתי, לא אנסה שוב. יודעים מה? אני מרגישה אותכם, אני כמעט אפילו אוהבת אותכם ובא לי לבכות, שאני קוראת אותכם, ואתם מחזירים אותי לאותם שבילים וסימאות חשוכות יותר או פחות ואני מתה לצעוק לכם, לא לכתוב, ואני רוצה כל כך להסביר ולא להקליד ואני משתדלת לשים את האותיות בסדר הנכון שאולי מישהו, מישהו, יקרא אותי ויחשוב על כמה מילים שאולי בכל זאת ייצאו בסדר המתאים. הגירושין שלי היו מכוערים ככל שאפשר להיות, בלשון המעטה. אלימות מילולית, קצת רסלינג, ממש בושה למין האנושי, אני הייתי אז...איך אסביר לך? האישה שלך! זאת שנילחמה על שטויות ושיחקה משחקי דווקא זאת שניתקה לך את טלפונים אחרי שהכניסה לך, זאת שאתה כמעט שונא זאת שאתה מוכן להילחם מולה ולהראות לה מי אתה, כמובן שהאשמתי אותך, על שאתה מצליח להוציא ממני את כל החרא שבי עובדה שאני נחמדה עם המשפחה, השכנים והחברים. ואז החלטתי שהמקום ההוא מכוער לי ומעייף שאת כל האנרגיה שלי אני מוציאה על שלום אמת. כמובן שלא שיתפתי אותו במחשבות, התעקשתי לא לנתק את הטלפון ולהקשיב עד הסוף. ואפילו לתת לו לקלל ולצעוק, וכל שביקש אמרתי אמן, נישארתי נאמנה להחלטה שלי למרות שחודשיים לא הרגשתי בשינוי אבל זה הגיע...לאט אבל בטוח, גם הוא היה כבר יותר רגוע ואני הייתי מחייכת לי בסתר על תכנית שעובדת לה הפלא ופלא. יום אחד גם קיבל SMS שאני מתנצלת על שפגעתי והכאבתי (לא באמת ידעתי על מה, אבל ידעתי שהוא פגוע ונסער) התרכזתי רק בטוב שבו, שיבחתי את DADY בבית בכל הזדמנות בפני הילדים אז לא תאמינו, אנחנו היום חברים טובים. הוא בא להחזיר את הילדים ואפילו יושב בנעימים עם בעלי. כדאי, פשוט כדאי, לשים סוף למלחמות, אף אחד לא יוצא מרווח כמו שווינסטון כבר אמר. לא מוסיף לנו, לא לכבוד לא לאגו ולא להורות שבנו. אז חפרתי קצת, אז מה?
אבירם קראתי אותך היכן שהו....נגע בטירוף
כן, חשבתי שאין לי מה לעשות בפורום הזה... אני כבר הייתי היכן שאתם דורכים עכשיו בכל שביל, בכל סימטה חשוכה או מוארת. כבר בכיתי, וכאבתי, התמודדתי והמשכתי התרגשתי שוב מגבר חדש, רציתי, קיוויתי התאכזבתי עד שניצחתי. אתם לא יכולים לחדש לי, ואתם לא במצב של להקשיב לי, ולמה בעצם שתקשיבו לי? גם אני לא הקשבתי. ובכל זאת דמט, ממשיכה להציץ עליכם כאילו ורוצה להאיר לכם או לתת לכם את התורה מבטיחה שאם הצקתי, לא אנסה שוב. יודעים מה? אני מרגישה אותכם, אני כמעט אפילו אוהבת אותכם ובא לי לבכות, שאני קוראת אותכם, ואתם מחזירים אותי לאותם שבילים וסימאות חשוכות יותר או פחות ואני מתה לצעוק לכם, לא לכתוב, ואני רוצה כל כך להסביר ולא להקליד ואני משתדלת לשים את האותיות בסדר הנכון שאולי מישהו, מישהו, יקרא אותי ויחשוב על כמה מילים שאולי בכל זאת ייצאו בסדר המתאים. הגירושין שלי היו מכוערים ככל שאפשר להיות, בלשון המעטה. אלימות מילולית, קצת רסלינג, ממש בושה למין האנושי, אני הייתי אז...איך אסביר לך? האישה שלך! זאת שנילחמה על שטויות ושיחקה משחקי דווקא זאת שניתקה לך את טלפונים אחרי שהכניסה לך, זאת שאתה כמעט שונא זאת שאתה מוכן להילחם מולה ולהראות לה מי אתה, כמובן שהאשמתי אותך, על שאתה מצליח להוציא ממני את כל החרא שבי עובדה שאני נחמדה עם המשפחה, השכנים והחברים. ואז החלטתי שהמקום ההוא מכוער לי ומעייף שאת כל האנרגיה שלי אני מוציאה על שלום אמת. כמובן שלא שיתפתי אותו במחשבות, התעקשתי לא לנתק את הטלפון ולהקשיב עד הסוף. ואפילו לתת לו לקלל ולצעוק, וכל שביקש אמרתי אמן, נישארתי נאמנה להחלטה שלי למרות שחודשיים לא הרגשתי בשינוי אבל זה הגיע...לאט אבל בטוח, גם הוא היה כבר יותר רגוע ואני הייתי מחייכת לי בסתר על תכנית שעובדת לה הפלא ופלא. יום אחד גם קיבל SMS שאני מתנצלת על שפגעתי והכאבתי (לא באמת ידעתי על מה, אבל ידעתי שהוא פגוע ונסער) התרכזתי רק בטוב שבו, שיבחתי את DADY בבית בכל הזדמנות בפני הילדים אז לא תאמינו, אנחנו היום חברים טובים. הוא בא להחזיר את הילדים ואפילו יושב בנעימים עם בעלי. כדאי, פשוט כדאי, לשים סוף למלחמות, אף אחד לא יוצא מרווח כמו שווינסטון כבר אמר. לא מוסיף לנו, לא לכבוד לא לאגו ולא להורות שבנו. אז חפרתי קצת, אז מה?
