מחפשת עיצה...

למונצלו

New member
מחפשת עיצה...

שלום לכם (הי פלגיה) אמא לשני ילדים- אלעד בן שבע שהתחיל כיתה א ויונתן בן שלושה חודשים. יש לנו בעיה עם אלעד- בעיית גבולות בעיית משמעת בעיית בואו נעשה הכל הפוך ממה שמבקשים ממני. זו לא בעיה חדשה, אבל עכשיו עם תינוק בבית היא מציקה לנו כהורים יותר וגם לאישיות הנבנית של אלעד היא לא עושה שרות טוב. חשוב לי להדגיש ששזה קורה רק בבית ולא במסגרות חינוך כאלו ואחרות שם לא יאמינו שהילד הממושמע הנבון והשקט הזה יכול להוציא מפיו קללות כמו בן זונה מנייק דרק, שהוא כמובן לא יודע את משמעותן רק שהן מילים אסורות שיש למחוק אותן. תגובה של קללה , צרחות, דיבור תינוקי בחצי עברית חצי אנגלית מומצאת מכה ממנו אלינו (ויש לו כוח שהוא לא יודע להעריך אותו)ובזמן האחרון אפילו רגרסיה לנשיכות כשדוקא בגיל הנשיכות הוא לא נשך - בקיצור כל מה שראיתי אצל גיסתי וילדיה, ויראתי מפניו- בא אלי לפרצוף בביתי שלי. זה יכול להיות משחק מחשב שלא מצליח ואז- הוא מקלל את המחשב ודופק על המסך, זה יכול להיות כל דבר שתבקש ממנו לעשות ולא בא לו- אז הוא יתחיל במשחק ההרגזות וההפכים-יש שעות שאם אני אגיד שזה ערב הוא יתעקש שזה בוקר או אם אני אגיד מקלחת עכשיו הוא יצמד למיטה שלנו ולטלוויזיה. אני חייבת לציין שהוא בשום אופן לא סובל מחוסר תשומת לב, שזו היתה התגובה האוטומטית שלי לסי]פור כזה- עד לפני כמה חודשים הוא היה ילד יחיד מפונק, אפשר לומר שהבית התנהל וממשיך להתנהל סביבו, אני במודע, מתייחסת לעבודה כמקור פרנסה ולא קריירה והילדים הם המרכז, גם חומרית וגם רגשית- הוא מוצף בקיצור- ילד יחיד עד גיל מאוחר, מלך הבית- אבל ההתנהגויות האלו היו גם כשהיה לבד ללא אח. עכשיו יונתן- הוא ילד טוב\, לא בכיין יותר מידי ואחר הצהריים אני משתדלת שהטיפול בו לא יבוא על חשבון אלעד. זאת אומרת- מאכילה, מנקה, אמבטיה אבל לא יותר מעדי משחקים. אני יכולה לתרץ את ההתנהגות שלו בהמון תרוצים שכל אחד מהם צודק אבל הוא לא הסיבה להתנהגות, הוא מחזק אותה (חודש של מלחמה מחוץ לבית, חופש משוגע והעדר שיגרה, אח קטן שכמה שהוא חיכה לו- בכל זאת אמא ואבא כבר לא רק שלו, כיתה א והמעבר הזה השהיה עם בני הדודים שדרך התנהגות לא טובה דוקא משיגים דברים ועוד ועוד אבל אני מרגישה שאני מפספסת את הפואנטה. אנחנו מבחינתנו- לא מוותרים כשמופיעה התנהגות כזו- קללת במחשב- המחשב נסגר עד מחר בבוקר, אתה רוצה עוד חמש דקות טלוויזיה ואז להתקלח? תבקש עם הפה יפה תקבל תבקש בעזרת הרבצות, קללות צווחות- הטלוויזיה נסגרת ואתה הולך למקלחת עכשיו- בקיצור- התנהגות רעה גורמת לך להפסיד. היו גם נסיונות של לוחות חייכנים על התנהגות טובה שכשהלוח פעיל- זה עובד, כשנגמר הלוח - לאט לאט הסימפטומים מופיעים שוב ועם כל הכבוד- אני מאמינה שהוא צריך להפנים שזו התנהגות שלא מקובלת עלינו ושהוא נפגע ממנה ולא שחיים בצל איזה לוח חייכנים ..... בקיצור אני מאמינה שהשינוי צריך לבוא ממנו- רק שבנתיים בעלי ואני משתגעים פה. חייבת לציין שיש ימים שלמים וכמובן גם שעות שלמות שהוא נופת צופים, ילד מקסים שכיף להיות איתו אבל כמו בשיר של לאה גולדברג- לפתע נכנס בי הילד הרע אז הילד הרע לעיתים משתלט עליו ואחר כך הוא מצטער, אבל הוא לא מצליח לשלוט בזה- איך לעזור לו לשלוט בזה ואיך לעזור לנו? תודה על הסבלנות דלית
 

noa_f

New member
מממ... לא קל

עקרונית, אני חושבת שאתם עושים נכון ושזה פשוט עניין של זמן. מה שכן, לא חושבת שאחרי הצהריים את צריכה להזניח את התינוק, לעומת זאת, הייתי מנסה לקבוע עם סבתא או ביביסיטר שתשמור על הקטן פעם בשבוע ולתת לגדול קצת "זמן אמא" לבד, בלי התינוק. גם "זמן סבתא" עם סבא או סבתא (או אבא?) זה טוב: לעשות דברים "של גדולים", ללכת לבית קפה לאכול גלידה וכו'. ואם ממש קשה לכם ואתם מאוד רוצים תמיכה, אפשר להתייעץ עם בעל מקצוע (או לשלוח את הילד אליו לכמה פגישות, או לטיפול משפחתי), או קורס הורות (אפילו אם זה רק עבור קבוצת תמיכה עבורכם).
 

למונצלו

New member
אם הייתי שומעת את הסיפור ממישהי אחר

אני מנסה ככה לחשוב מה הייתי מייעצת- יכול להיות שהעיצה הכי טובה שהיתה לי זה להפסיק לתת לו לנהל את הבית ולהתחיל לנהל את הבית בעצמך.... וזה בעיקר אני כי בעלי בא מאוחר בדרך כלל ומספיק למקלחות ארוחות ערב אבל לא לבידור אחר צהריים. כלומר- לא מה אתה רוצה לעשות אלא היום עושים א ב ג ולא תבחר בין אפשרויות אלא זה מה יש. ובתוך זה משתלב גם הטיפול והפינוק לאח הקטן. בנוסף- הייתי ממליצה שיתחיל ללכת לחברים ולהזמין חברים חדשים מבית הספר אלינו. הוא לא ילד ביישן אלא חברתי ומתחבר בקלות אבל יוצר קשרי קוויקי כאלו- חבר היה אצלו פעם אחת- זהו, הוא מיצה את החבר הזה ועובר הלאה וזה במקרה הטוב. בדרך כלל- היה בגן ובצהרון ואחר הצהריים חוג או בבית. עכשיו- בית ספר חדש, ילדים לא מוכרים- והתלבטות שלי אם כן מועדונית כשאני בחופשת לידה, או לא מועדונית ובקיצור- הרבה שעות שלו נטו בלי ילדים אחרים מסביב - ולכן נראה לי חשוב שיתחיל לפתח חברויות ארוכות טווח ולא חד פעמיות כאלו. אבל זה אני כאמא רואה ולא גננות שמספרות שהוא ילד אהוב ומקובל....
 

noa_f

New member
הכל נכון. אבל עם כל מקל צריך לבוא

גם גזר. אפשר לתת לו לקבוע - יום בשבוע. או למשל, לתת לו לבחור חוג (מבין כמה שנראים לך - לא סתם באויר). ולהעלות את כמות שעות החברים שלו - זה תמיד טוב. להזמין אליכם בהתחלה, לעודד אותו להזמין ("את מי אתה רוצה להזמין היום?"). מכמה סיבות זה טוב: 1. הוא לא עסוק כל הזמן איתך ובלראות שאת גם עם התינוק. 2. כשיש חבר, הם לפעמים מתנהגים יותר יפה... 3. הוא צריך למצוא לעצמו עיסוקים והנאות שלא תלויות בכם. שהם "שלו". גם חוגים עושים אותו הדבר.
 

לאה_מ

New member
תשובה אינטואיטיבית

אני הייתי עושה אבחון בכיוון של הפרעות קשב וריכוז. לא יודעת למה זה מה שעולה לי כשאני קוראת את ההודעה שלך. אולי תתייעצי כאן בתפוז בפורום של ADHD, ותשאלי אם משהו ממה שאת מתארת נשמע להם מוכר. אני חושבת שהכיוון שלי נובע מהאמירות שלך שמרמזות על משהו שהוא כביכול מעבר לשליטתו של אלעד. זה מאד מכמיר לב, שילד היה רוצה לנהוג אחרת, ולא יכול. מעבר לזה - את אומרת שהוא לא סובל מבעיה של מחסור בתשומת לב, אבל התיאור שלך זועק לכיוון ההפוך - את אומרת שהבית התנהל סביבו (נשמע שזה עד עכשיו כך במידה מסויימת), שהוא במרכז גם חומרית וגם רגשית, שהוא מלך הבית... כל האמירות האלה מרמזות על מקום לא נכון, בעיני. נפלא לתת לילד הרבה תשומת לב, אבל יחסים מבוססים על כבוד הדדי, וכבוד הדדי זה משהו דו סטרי, ולא משהו חד סטרי - אי אפשר לתת למישהו יחס שמבטל את האחרים, ולצפות לקבל ממנו כבוד. יכול להיות שיש איזו בעיה בגישה הבסיסית שלכם, ובגלל זה שיטת העונשים/הצבת הגבולות שלכם, לא עובדת - כי לא ברור לו משהו מאד יסודי בנושא מערכת היחסים - לאבא ולאמא ולתינוק יש זכויות לכבוד בדיוק כמו שלו יש - וזה משהו שצריך לבוא מכם, אבל ממקום מאד מאד עמוק אצלכם, של הבנה, הכלה, דוגמה אישית וחינוך. אני מקווה שמה שאני אומרת עושה לך שכל, כי אני מרגישה שאני מתקשה להסביר את עצמי.
 

למונצלו

New member
א וב

לגבי קשב וריכוז- חשבתי על זה אבל אני לא קונה את זה- אלו התנהגויות שהוא בפרוש מרשה לעצמו רק בבית. כלומר- שולט עליהם שליטה טוטאלית- כלומר- משתמש בהן כשמשרתות אותו- אבל- אם הוא "נענש" בגלל ההתנהגות הזו, איך בדיוק זה משרת אותו??? בגלל זה הזכרתי את נושא תשומת הלב- כי כשאתה ילד רע אתה מקבל תשומת לב- אבל לא חסרה לו תשומת לב ולכן הוא לא עושה עושה את זה בשביל זה. אני לא מצליחה להבין בשביל מה כן???? מה שכן- ברור לי שההתפתחות השכלית שלו מקדימה את ההתפתחות הרגשית שלו. ובנושא השני- יש בדבריך הרבה אני בעיקר ביטלתי את עצמי ונתתי לו להכתיב מה איך כמה ולמה במקום לי. אני עובדת על זה אבל זה מהפך קשה מאוד תפיסתית קודם כל, סביבתית (כי כמה נוח שאני תמיד עם הילדים ואין לי דברים חשובים יותר ואולי גם לא לגיטימי בעיני הסביבה שיהיו לי כאלו... ובינינו- זה משקף חלקית גם את מה שאני חושבת...מזעזע, נכון?). כן מנסה לבסס את היחסים על כבוד הדדי- אל תעשה לי מה שאתה לא רוצה שאעשה לך. ועדיין- את מדברת על שינוי גישה וזה קשה....
 

לאה_מ

New member
יכול להיות שיש קשר בין שני הדברים

שחלק מהסיבה שקל לו בחוץ וקשה לו בבית היא שבחוץ הגבולות מוגדרים ובבית לא - בבית אפשר לטפס על אמא כמה שרוצים. בחוץ צריך לתת כבוד לזולת. עדיין לא הייתי פוסלת לחלוטין את הנושא של קשב וריכוז, אם כי את צודקת, שהייתי מתמקדת בנושא השני. אם הפתרון הוא בתוכך - אולי את זקוקה לעזרה עבורך - לא יודעת אם זה שיחות יעוץ או איזו סדנה או טיפול בדמיון מודרך או תרפיה באמנות כלשהי, אבל לפי מה שאת אומרת, הייתי מנסה לבסס קודם כל את תחושת הערך שלך (אגב, זו גם דרך מאד טובה להקנות לילדים תחושת ערך, ואולי זה כיוון שיכול לעזור לך). כבוד הדדי זה לא מתחיל ונגמר ב"אל תעשה לי מה שאתה לא רוצה שאעשה לך", אלא, בעיני, זה פונקציה של הבנה של שני הצדדים (אבל קודם כל של ההורה, אחרת הוא לא יכול ללמד את זה את הילד), שלשניכם מגיע, שיש ערך לשניכם, ששניכם חשובים, שהרצונות שלכם חשובים. אם את חושבת שרק הרצונות שלו חשובים - לא פלא שגם הוא חושב כך. ולגבי הסביבה - הסביבה משקפת את מה שאת מקרינה. אם תקריני תחושה של ערך עצמי ושל הבנה של זכויותיך - גם הסביבה לא תחשוב שזה לא לגיטימי. תחשבי על זה - הרי אותה סביבה מקיפה אנשים נוספים - איך זה שלהם מותר ולך אסור??? אני חושבת שמאד לגיטימי שיהיו לך דברים חשובים - זה לא תמיד מדרג. אני חושבת שבחיים שלי הילדים הם הדבר החשוב ביותר, אבל יש עוד דברים שחשובים לי - אני לא מבטלת את עצמי בפני הילדים. העובדה שאני יודעת את זה גורמת גם לילדים לדעת את זה. באופן מאד ראשוני, אינטואיטיבי. זה לא שאני צריכה להסביר להם את זה. ואפילו שאצלכם כבר התקבע אולי מצב אחר - בכל זאת אני די בטוחה, שכשאת תשקמי את תחושת הערך שלך, את תחושת העצמי שלך - זה יחלחל גם לילד ויגרום לשינוי בהתנהגות שלו, אפילו בלי שתצטרכי להלחם על זה.
 

למונצלו

New member
טוב, יצא פה משהו שלא התכוונתי והוא

גם לא נכון. תחושת ערך עצמי- יש לי וזו לא הבעיה. ועדיין- בעיני- קפה בבית קפה לא שקול בחשיבותו לבילוי אחר צהרים עם אלעד, בטח בזמן שאני עובדת ויש לי אותו נטו לשלוש שעות בערך בכל יום. כשיש לי דברים באמת חשובים, כמו לימודים או תיזה שכתבתי- אני יודעת לעשות את הבלנס ביני לבינו. מה שאני מנסה להגיד הוא שאם אני בוחרת להיות איתו זה מתוך בחירה ולא מתוך ערך עצמי חסר... כן יש לי בעיה של להתפס בעיני הסביבה כאמא טובה מספיק (בעיקר אמא שלי שהיתה אשת קריירה והיום שופטת אותיי במשפטים כמו- את לא עם הילד מספיק, תני לו יותר תשומת לב וכו'). אני חייבת גם להסביר- אחרי היוולדו אלעד היה מאושפז הרבה זמן וסחב איחור התפתחותי שפתי ורגשי בערך שלוש וחצי שנים עד שהדביק את בני גילו, כל זה גרם לכך שאני קיבלתי פרופורציות בחיים, והעמדתי אותו בראש סדר העדיפויות. אולי היום אני משלמת על זה מחיר, ואותו הייתי רוצה לפרוע, אבל לא הייתי עושה אחרת.
 

לאה_מ

New member
או קיי, הבנתי אותך טוב יותר

(וסליחה על הטעות קודם). אני מאד מבינה את הדילמות שאת מתחבטת בהן. בכל זאת - גם אני חושבת שבילוי אחרה"צ עם הילדים חשוב יותר מישיבה בבית קפה. אבל אני גם חושבת שמגיע לי זמן לעצמי (וזה לא אומר שהזמן הזה חייב להיות בבית קפה או חייב להיות בדיוק בשעה מסויימת). אני חושבת שמאד חשוב שאני אהיה זמינה לילדים, גם אם לפעמים הזמינות שלי היא באמת זמינות, ולא ממש הקדשת מלוא תשומת הלב להם. אני חושבת שילד (להבדיל מתינוק או פעוט) יכול לאפשר גם לאמא לשתות קפה אחרה"צ ולהרגע קצת (אפשר כמובן לשוחח איתה בזמן הזה, אפשר למצוא דרכים לעשות את זה לזמן של ביחד, אבל שיהיה ברור שזה זמן רגיעה ומנוחה של האם). הבחירה להיות עם הילד היא נהדרת בעיני, ואני מחזקת אותך בעניין הזה גם בהתמודדות עם בקורת שאת מקבלת מהסביבה. יחד עם זאת, קראי שוב את ההודעה שלך ותגידי לי אם לא נראה לך שעולה ממנה תחושה של איזה חוסר איזון - ואני לא מתכוונת לבילוי שלך בבתי קפה, אלא לתחושה שלך שמגיע לך כבוד בדיוק כמו שאת נותנת.
 

למונצלו

New member
טוב. נעשה סדר

כן יש חוסר איזון. אני מניחה שבגלל שהוא היה ילד יחיד המון זמן רצינו לפצות אותו גם על זה ונהייתי מין צוות הווי ובידור- שזה רוב הזמן כיף לי אבל החופש הגדול האחרון עם הבריחה מהבית ושהיה בתנאים פיזיים טובים אבל לא בבית בערך חודש המאיסה את זה עלי. הוא גם יודע להעסיק את עצמו לבד, יכול לשחק בחדר או במחשב, לצפות בטלוויזיה לצייר - כלומר הוא לא עלוקה על הצוואר ויש לי את הזמן שלי לנשום. זה שאני גאונה ושבע שנים לא היתה פה בייביסיטר- זו דפיקות שלי ולא של הילד. אי לכך אני מלמדת אותו בזמן האחרון איזון וכבוד - למשל עכשיו אמא במחשב, תמתין שאסיים ואל תפריע, ואז יהיה תורך ועוד כאלה. פשוט אתמול היה נורא. אני מהתרגשות לקראת כתה א לא ישנתי טוב בלילה, ובבוקר הטקס ואחר כך התינוק ומרבע לשתיים עשרה שניהם ביחד - היה קשה ומתיש ונראה לי שקצת החמרתי עם אלעד בדברי כאן. זה לא שהוא לא עושה את כל מה שתואר, אלא שמרבית הזמן הוא ילד טוב אבל כשמגיעות ההתנהגויות האלו אני ובעלי פשוט חסרי אונים וכוחות מולם- מי רוצה להאבק בשמונה בערב על מקלחת? למי יש כוח לחנך כשכל מה שהוא רוצה זה לבהות קצת במסך הקטן, לדבר אחד עם השני וללכת לישון? או- מי יכול לחנך כשתינוק תלוי לו על הציצי וילד גדול מקלל את המחשב??? מה שאני מנסה לומר- שאני מנסה להבין מאיפה ההתנהגויות האלו נובעות ומחפשת דרך שאוכל להסכים לה תאורטית ולבצע אותה מעשית כדי שזה יקרה....
 

לאה_מ

New member
אז תחליטי מה חשוב לך מאד ומה לא

כל כך. לי, למשל, לא אכפת שמדי פעם יוותרו על מקלחת. בעיקר אם יש רווח משני שלי בצורת ערב שקט. מצד שני, אני לא סובלת קללות בבית. אני משערת שהנושא של מה נסבל ומה לא הוא אישי לחלוטין. אולי אצלך זה אחרת. אבל ברגע שזה מאד ברור לך, הוא מבין את זה בלי שתסבירי לו יותר מדי. אני חושבת שכשמתפשרים על הדברים הפחות חשובים, מקבלים שלוות נפש שמאפשרת לך להתמקד בדברים שחשובים לך באמת.
 

פלגיה

New member
שלום דלית

טוב לראות אותך, פה ואני מקווה שתישארי. את מתארת ילד בן שבע שבחודשים האחרונים כל העולם שלו השתנה, ולא תמיד לטובה. היה לכם הריון לא פשוט (לא כתבת, אבל אני יודעת
) גם אם נדמה לכם שהוא לא יודע הכל, וגם אם הוא באמת לא ממש יודע הכל, הרי הוא מרגיש ממש הכל. היתה לידת אח. לא האח שהוא קיווה שישחק איתו כדורגל. סתם תינוק בכיין ומיילל. בנוסף - הוא כבר לא הנסיך של המשפחה. יש עוד אחד שמתייחסים אליו ומתפעלים ממנו. לזה תוסיפי את המלחמה שמהווה ערעור לביטחון האישי, כאשר הבית הפיזי מותקף, פשוטו כמשמעו (וילד בן 7 מבין את זה טוב מאוד) את עזיבת הבית ומעבר לקרובי משפחה, שזה שינוי משמעותי, וביחד עם החופש והיעדר השיגרה- יכול לשגע גם אדם רגוע ביותר. ותוסיפי את כיתה א', שזה המעבר הכי משמעותי שילד יכול לעבור בחיים שלו (אולי חוץ מהגיוס לצבא). אולי כל אחד מאלה בפני עצמו הוא לא סיבה, אבל הכל-הכל ביחד מהווה חבילה שגם למבוגר לא קל להתמודד איתה, קל וחומר לילד שכל כולו בן שבע. משפט שלך שמאוד בלט לי הוא "כל מה שראיתי אצל גיסתי וילדיה, ויראתי מפניו- בא אלי לפרצוף בביתי שלי". זה רומז לי שיותר ממה שאת מגיבה להתנהגויות הספציפיות של אלעד, את אולי כבר מייחסת להן התנהגויות קשות בהרבה שראית אצל אחיינייך, או שאת חוששת מזה. חשש כזה עלול לגרום שהתגובה שלך אליו תהיה תגובה רגשית מדי ונסחפת מדי. יש ספר שכתבה בוני האריס והוא נקרא "כשהילדים עולים לנו על העצבים". אין בספר הזה יותר מדי דברים, כי הןא חוזר שוב ושוב על רעיון פשוט. אם ילד עושה משהו - קורה שאנחנו כועסים. אם הוא "מעלה לנו את הסעיף" או "מקפיץ לנו את הפיוז", אז כנראה הוא משקף לנו משהו אצלינו. כלומר הבעיה היא בהורה ולא בילד. זאת גם הסיבה שהרבה פעמים טיפול פסיכולוגי או ייעוץ מכל סוג שהוא עוזר. לא כי המטפל כזה טוב, אלא כי הוא מנותק רגשית. ההתנהגות של הילד לא כואבת לו במישור האישי, ולכן הוא פנוי יותר לטפל. וזה סוג של הפרדה שנראה לי שחשוב שתעשי. יש אלעד, והרגשות של אלעד, ויש דלית שהיא אמא שלו, ואוהבת אותו, ומבינה אותו. אבל לכל אחד יש את הרגשותיו הוא. אם הוא מתעצבן על משחק מחשב - זה לא משהו נגדך. הוא מעוצבן, ומותר לו לפעמים להיות מעוצבן. אם את מתעצבנת בגלל העצבנות שלו - אז נוצר כאן מעגל של עצבנות הדדית שמזין את עצמו. גם כשהוא רוצה עוד חמש דקות טלויזיה, זה לא אישי נגדך, וגם כשהוא אומר ההפך זה לא נגדך. אל תיכנסי למלכודת של היסחפות לתוך מערבולת הרגשות שלו. אלה הרגשות שלו. זכותו לחוש אותם, ומה שהוא צריך יותר מהכל אלה הורים חזקים שיוכלו להכיל את הרגשות הללו, מבלי להיגרר אחריהם. יש לי כמה טיפים שיוכלו לעזור (ואולי אתם כבר עושים - אז זה נהדר): בנוגע לעוד חמש דקות טלוויזיה: אל תגיעי לכך שהוא צריך לבקש. תתכננו את הזמן מראש ("אלעד, בעוד חמש דקות התוכנית מסתיימת, ואז מקלחת וארוחת ערב"). זה גם יכול להשתלב עם למידה של השעון, ותכנון מורחב של לוח זמנים. מקלל במחשב - להפסיק את המשחק. אבל לא כסנקציה, לא כעונש, לא כ"התנסות טבעית בתוצאות מעשיו", אלא כפיתרון. האיש שלי תמיד אומר לילדים במקרה כזה "אם המשחק מעצבן אותך, אז אולי כדאי שנחפש תעסוקה אחרת". לדעתי זה כלל לחיים - אם יש משהו מעצבן שעושים, ולא חייבים לעשות אותו - אז לא חייבים. מפסיקים. חייכנים ומדבקות - לפעמים עוזרים, לפעמים לא. אבל תמיד צריך להגדיר בצורה ספציפית ומדוייקת מה מזכה במדבקה. סתם "מתנהג יפה" או "לא משתולל". צריך לומר בדיוק "שיחק במחשב בלי לקלל". בנוסף כשרוצים להקטין התנהגות לא רצויה (כמו קללות) צריך להיות מוכנים לכך שקשה להפסיק לחלוטין. גם "פחות" - זה התקדמות. גם "אתמול קיללת חמש פעמים, והיום רק פעמיים" - זה דבר ראוי לשבח. הערה לגבי "קורה רק בבית ולא במסגרות אחרות". אפשר לומר, כמו מה שלאה אמרה, שזה סימן שבחוץ הגבולות ברורים, ובבית לא כל כך. אפשר גם, וזה החלק החמקמק בעניין, לתת הסבר אחר. ילד שחושש מתגובות הסביבה, יכול להיות ילד למופת בחוץ, אבל לצבור הרבה תיסכולים, ולפרוק אותם רק במקום שבו הוא מרגיש שמותר לו. איזה תסכולים? מה שאמרת בנוגע לנשיכות ובנוגע לכוח שלו שהוא לא יודע להעריך, בצירוף מה שנראה לי כסף תסכול נמוך, מצלצל לי כמו ילד עם בעיה כלשני בוויסות התחושה. אבל זה דבר שאני אומרת בזהירות, כי אני לא מומחית בנושא, רק אמא לילד שהיו לו בעיות כאלה. מה עוד? (לא להאמין, אחרי כך האורך, יש לי עוד) ממליצה לך מאוד-מאוד-מאוד על הספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" של אלן פייבר ואיילין מייזליש. כל הנושא של הספר הוא שיפור דרכי התקשורת בין הורים וילדיהם, והוא מקנה כלים שימושיים רבים. מה שטוב בו זה המגוון, והעובדה שזאת לא תורה אחת שלימה שצריך ליישם כגוף אחד, אלא כל אחד יכול לקחת מה שמתאים לו ולאישיותו. ובהצלחה.
 

ליאת +

New member
אין שיטה אחת

קודם כל אולי כמה מילות הרגעה- הבן שלך רגיל מאוד. אולי יש ילדים חביבים ממנו, אבל אני רואה את הבן שלי, אני רואה חברים שלו- ואצל כולם ברמות מסויימות יש מין פתיל קצר, נטיה לבכי ולרוגזנות כשמשהו לא מצליח, חוסר יכולת להתגבר על תסכול ועוד. לא כולם ילדים בכורים אגב, ככה שלא מדובר בהכרח בכשל של ההורים אלא גם בשלב התפתחותי של הילדים ושמתי לב שזה נפוץ יותר אצל בנים (מסויימים) מאשר אצל בנות. אצלכם נוסף גם עניין הולדת האח, בגיל יחסית מאוחר (כלומר- אחרי שהיה לא מעט שנים ילד יחיד). זה מאוד מאוד משפיע. אני כיום- שנתיים אחרי לידת האחות הקטנה עוד רק מגלה עד כמה זה "פגע" בבן הבכור שלי (בן שש). כשהקטנה נולדה אני חשבתי שאני מפצה אותו בהשקעת זמן, בכך שבשל ההבדל הגדול בינהם (4 שנים) לא נגזל ממנו שום דבר ועוד ועוד. אבל ככך שחולף הזמן אני מבינה שאצל חלק מהילדים הולדת אח קטן נחווית ממש כמו בגידה. וזה לא קל. וכשזה מגיע יחד עם השילוב של הדברים הראשונים שציינתי- אז בכלל קשה להם, כי הם נכנסים למלכוד שבו הם הרעים, הפרועים והשובבים וקשה לצאת מזה. דבר אחרון- ציינת שאת מנסה שיטות התנהגותיות (עונשים וכו') וזה נחוץ אבל האם את גם מדברת איתו? ככל שהבן שלי גדל אני מגלה עד כמה השיחות איתו (והוא ממש לא דברן גדול) הופכות להיות משמעותיות בינינו. אני לא מתכוונת לשיחות של שעות... אלא יותר לרגעים שבהם אני משתפת אותו במה שהרגשתי- בזמן של רגיעה אני למשל יכולה להגיד לו עד כמה היה לי לא נעים קודם כשרבנו. לעיתים משפט או שנים, בעיקר כאלה שבהם את מבטאת את הרגשות שלך מוציאים מהם דברים מענינים. אני גם מספרת לו על הילדות שלי, בעיקר סיפורים שבהם קורה משהו דומה למה שהוא עובר- איך פחדתי להשאר לבד עם הביביסיטר. איך הייתיה רבה עם אח שלי. איך אמא שלי הרגיזה אותי... אני חושבת שהכיוון העיקרי הוא ללמד אותם מעט לבטא רגשות ובכך להפחית את הצורך בביטויים התנהגותיים שליליים כמו מכות והתפרעות. גיל שבע זה גיל מצויין לכך.
 
שלום לך. אכן המצב לא קל, אבל נראה

לי שהפתרונות שלכם הם נכונים וזה רק עניין של זמן עד שיופנמו. אם את רואה שלוח החייכנים עובד, תמשיכי בכך, עד שיפנים. ההתנהגות הרצויה תבוא ממנו בזמן המתאים לו ולא תמיד זה בדיוק מתי שאתם מצפים לזה, לכן תתמידו בעיצוב ההתנהגות עד שתראו שהעניינים נרגעים. מה קשה בחינוך? הסבלנות וההתמדה אבל אלו הדברים הדרושים ביותר.
 
עוד עניין אפשרי

את אומרת שבבי"ס (ואולי גם קודם בגן) הוא "מלאך". יכול להיות שבזמן הבי"ס הוא שומר דברים בבטן ואז מוציא את הכל בבית (כי שם הוא מרגיש בטוח)? אולי גם את הכיוון הזה כדאי לבדוק.
 
יש חוק פשוט שאתם עובדים לפיו

פחות או יותר . למה פחות או יותר? הנה החוק קודם: להתעלם מהתנהגויות שליליות . לשבח מעשים טובים. אז נכון שהוא מפסיד כשהוא צורח ומקלל אבל הוא גם גורם לכם לשבש את דינמיקת המשפחה וליצירת אוירה לא נעימה. ככה הוא בכל זאת מצליח להשיג תשומת לב. אם מתעלמים-אין לו קהל.
 
למעלה