מחפשת עיצה

[דניאלה441]

מחפשת עיצה

שלום עד כה הייתי קוראת פסיבית כאן בפורום. אני דניאלה בת 28 , אמא של יובל בת שנה ושלושה חודשים, ויש לי בעיה שאשמח למשוע את התיחסותכם אליה יובל פיתחה בחודשיים האחרונים התנהגות בכיינית היסטרית בתנאים מסוימים. זה קורה בדרך כלל מחוץ לבית בביקורים , אצל רופאת הילדים למשל היא מתחילה לבכות ברגע שאנחנו מגיעות לחדש ההמתנה ולא מפסיקה עד שאנחנו הולכות משם, ויש עוד סיטואציית דומות במקומות אחרים. גם חלק מאנשים זרים שמגיעים הביתה ( כמו טכנאי מכונת כביסה שהיגיע שבוע שעבר ) גורמים לאותה תגובה. לא כל אדם זר שמגיע הביתה גורם לתגובה הנ"ל , וגם לא ביקור בכל מקום זר, לעיתים כן ולעיתים לא וקשה לי לזהות מתי כן ומתי לא. אבל גם במקומות שהיא אינה ניכנסת להיסטריה היא יותר "דבק" ויללנית ממה שהיתה בעבר. ( הכוונה שיש אצלינוא ורחים או שאנחנו מבקרים במקום מחוץ לבית ) בדרך כלל יובל היא ילדה מאוד מאושרת, חייכנית, מפותחת יפה ( עם מטפלת בבית ועדיין לא הולכת לגן ) יודעת להגיד כ 12-13 מילים, לחקות חיות , אוהבת מאוד ספרים וצעצועים, ובלי שום בעיה התפתחותית שאני יכולה לזהות. אני מאוד מודאגת באשר להתנהגות הזו. ואשמח לשמוע כל עיצה. תודה מראש דניאלה

 

[תּמר]

נשמעת ילדה חכמה ביותר

מכירה כבר את המרפאה, ויודעת שבסוף ההמתנה יש רופאה שהיא לא אוהבת חוששת מאנשים זרים, מתביישת. נשמע לי שאלו תכונות טובות מאוד, וגם טבעיות. אפשר לעזור לה, ע"י כך שלא עוזבים אותה כשיש אנשים זרים - כדי לתת לה ביטחון. סביר להניח שאחרי כמה זמן היא תפשיר.

 

[דניאלה441]

אף פעם לא עזבנו

אותה עם מישהו זר. היא נישארת איתי או עם אבא שלה, או עם המטפלת שנימצאת איתה מגיל 12 שבועות.

 

[תּמר]

לא לזה התכוונתי.

כוונתי, להיות לידה, שהיא תרגיש שאתם כל הזמן איתה כשיש עוד אנשים. לתת לה את הביטחון בנוכחותכם. אני מניחה שכך אתם עושים, ומציעה להמשיך בכך.

 

[niritcat]

יש ילדים שבסביבות גיל שנה עוברים

משבר של חרדת נטישה. זה טבעי לחלוטין. גם אצלנו זאת היתה תקופה שבה בתי פתאום היתה צריכה הרבה יותר על הידיים ולא רצתה שאני אצא מחוץ לטווח ראייה שלה. אין דרך ל"הילחם" בזה. כדאי לזרום איתה כמה שניתן - "להידבק" אליה, לנסות להרגיע אותה, ולקבל ולהכיר בזה שהיא חשה פחד אמיתי ולא "סתם" מייללת. ולדעת שזה יעבור

 

[תיקי א]

נראה לי שזה שילוב גיל ואופי

לא יודעת ממה זה נובע, אבל הבת שלי (1.8) גם כזאת. עד גיל שמונה-עשרה חודשים נהגה להסתכל על אנשים, לחייך אליהם וממש לתפוס את תשומת ליבם (בתקווה שיתפעלו מגומות החן שלה) והחל מגיל זה, הפכה לחששנית אקסטרה. היא לא מוכנה לקחת שום דבר שיושיט לה אדם זר (ולו הסוכריה הכי נחשקת), נצמדת אלינו בכניסה למקומות שאינה מכירה או שמבקרת בהם לעיתים רחוקות, לא רק שלא מנסה לתפוס תשומת לב, אלא מתכנסת בעצמה וממש נחרדת כאשר ה"דודים" ברחוב מתפעלים ממנה. בשבוע שעבר לקחתי טרמפ, אישה מבוגרת, והילדה החלה לצרוח איך שנכנסה לאוטו. במסיבת חנוכה בגן ישבה קפואה ולא הרשתה גם לי להשתתף והסצינות בקופת החולים ממש סיוט. ותאמיני לי אין לי מושג מה הבעיה ואני גם לא חושבת שיש בעיה, זה שילוב של גיל ואופי וזה יעבור. אצל הגדול שלי זה עבר לחלוטין.

 

[תּמר]

לפי הספרים, בגיל 8 חודשים מתחילה

חרדת הנטישה. לא כולם עוברים את זה, ולא כולם באותה עוצמה.

ל-niritcat שהזכירה לי את זה (הגיל, הגיל

)

 

[מספרת הסיפורים 22]

ובסביבות גיל שנה וחודשיים- חרדת

זרים.התנהגות ילדותית, טבעית ובריאה התואמת את גילה מבחינת שלבי ההתפתחות. עלייך להכיל את רגשותיה- לחבק, לעודד, להסביר, והעיקר לישאר רגועה ושלווה עד כמה שניתן. היא מביטה בתגובותייך, ולפיהןעושה הערכת מצב. לכן קבלי התנהגות טבעית זו באהבה והבנה(ובשום- אופן אל תשיתי ליבך למצקצקי לשון, ולמה יגידו השכנים- את בסדר והיא בסדר). בהצלחה!!