מחפשת עזרה...
אני ובעלי נשואים כבר כמעט חמש שנים, יש לנו שני ילדים קטנים (4 ו 1.8) והרבה בעיות. התחתנו מאוד צעירים אני הייתי בת 21 ובעלי 23 הסיבה לחתונה המהירה היתה בטני שתפחה למרות שהתוכנית היתה להתחתן מתישהו בעתיד.... מזה כשנה אנחנו גרים אצל ההורים שלי, במטרה לחסוך כסף ולקנות בית לעצמנו, לי טוב פה וגם לו היה טוב עד לא מזמן. היה לנו טוב עד המריבה שממנה אנחנו לא מצליחים למצוא שוב את המסלול. בעלי אדם מאוד חברותי שתמיד מוקף בחברים ואני לאומתו בקושי שומרת על קשר עם חברה אחת. רבנו על שטויות ממש והכי גרוע זה שזה היה בנוכחות גיסי, הורי, שני אחי וילדינו, מריבה שכללה קללות מיצידו שהשאירו אותי המומה, בכי מצידי ומצד הילדים ודברים שנאמרו שלא היו צריכים להאמר. הורי לקחו קשה את העובדה שבעלי שתמיד היה בן בית בביתם צעק וקילל אותי בנוכחותם (החל מטיפשה ועד זונה). לאחר כיומיים של נתק נפגשנו לשיחה בנוכחות גוף מפשר - אבא שלו ששנינו רצינו את עצתו ישבנו שלושתינו בחדר ושנינו דברנו בפתיחות כמו שלא היתה בנינו שנים היה נדמה לי שהכל הולך להיות בסדר ושכדאי שנפנה לטיפול אצל יועץ מקצועי אבל בעלי התעקש שהוא אינו רוצה להמשיך לגור אצל הורי ורוצה לותר על רכישת בית ולשכור דירה באופן מידי. אני מבינה שקשה לו עם המגורים אצלם ושהפרטיות חשובה לו מאוד ובוודאי לא נעים לו מהם בדיאבד אחרי ההתנהגות שלו והצורה שהוא דיבר אבל לא הייתי מוכנה לותר על החלום שלי שכבר היה כמעט ממשי עבורי. לבסוף אחרי התפשרות (בעלי רצה לעזוב מיד ואני הסכמתי לעבור מבית הורי לבית שיהיה שלנו) החלטנו לקנות דירה אחרת מזו שרצינו במקור , אני הסכמתי לעבור לישוב שבו הוריו גרים כדי להיות יותר קרובה לחבריו, הוא עדיין חוזר לבית הורי בלילות ובלילות שישי ישנים קבוע אצל הוריו. שבועיים אחרי המקרה בעלי יצא למילואים שבמהלכם הוא נעדר מהבית שלושה שבועות רצוף, אני חשבתי שדווקא המרחק יביא געגועים וגיליתי שלא כך קרה. גיליתי שלא התגעגעתי אליו שהיה לי טוב בלעדיו, שסוף סוף אני לא צריכה ללכת על קליפות ביצים כדי לרצות מישהו ושמשהו כנראה ממש דפוק בנינו. עמוק בתוך ליבי אני מאוד אוהבת אותו אבל אני פשוט לא מצליחה להוציא את זה החוצה, אני מסתכלת על האיש הזה שישן לידי בלילה ולא מוצאת בו את ההוא שהתחתנתי איתו, הוא לא מרגש אותי, הוא נראה כמו עותק בלוי שלו, ללא שמחת חיים. הפעמים היחידות שהוא נראה לי מאושר זה בבית הוריו ובכך אני תולה תקווה שאולי בעקבות המעבר הדברים ישתנו והוא יחזור לחייך ולחיות (יש עוד כשבועיים-שלושה) . אבל אני מפחדת שהכל זה רק אשליה אחת גדולה ושהמעבר ישפר את המצב רק זמנית ואז כל הדברים יצוצו שוב. אז, אחרי המריבה בשיחה עם חמי בעלי אמר שאנחנו לא מדברים יותר ושאפילו לזרים הוא מספר יותר מאשר לי, ניסיתי ליזום שיחות, על עבודה להתענין יותר והוא בקושי משתף פעולה. אני לא מצליחה להתגבר על ההרגשה שהוא נתן לי, הרגשה שאני ומשפחתי נחותים ממנו ומהוריו, שאני הורה פחות טוב ואוהב ממנו. בכל שיחה שלנו ולו הסתמית ביותר אני מרגישה מתח. לחמתי נמאס לארח אותנו בכל שבת ומאז השבת הראשונה היא נותנת לי הרגשה של לא רצויה בביתה ולכן היום בתירוץ שאני לא מרגישה טוב ניסיתי לשכנע אותו שנחזור לישון פה אחרי ארוחת ערב והוא סירב אז כמחדל הצעתי שרק אני יחזור והוא הסכים להחזיר אותי (אולי קיווה שלבסוף אשאר) בסוף לא נסעתי, אמרתי שחבל על הטרחה רק בשבילי. אני לא יודעת מה לעשות, נאכלת מבפנים ולא משתפת אף אחד בתחושותי. אולי מישהוא כאן יוכל להמליץ לי על יועץ נישואים מוצלח ברחובות... שתהיה שבת טובה. אישתו של....
אני ובעלי נשואים כבר כמעט חמש שנים, יש לנו שני ילדים קטנים (4 ו 1.8) והרבה בעיות. התחתנו מאוד צעירים אני הייתי בת 21 ובעלי 23 הסיבה לחתונה המהירה היתה בטני שתפחה למרות שהתוכנית היתה להתחתן מתישהו בעתיד.... מזה כשנה אנחנו גרים אצל ההורים שלי, במטרה לחסוך כסף ולקנות בית לעצמנו, לי טוב פה וגם לו היה טוב עד לא מזמן. היה לנו טוב עד המריבה שממנה אנחנו לא מצליחים למצוא שוב את המסלול. בעלי אדם מאוד חברותי שתמיד מוקף בחברים ואני לאומתו בקושי שומרת על קשר עם חברה אחת. רבנו על שטויות ממש והכי גרוע זה שזה היה בנוכחות גיסי, הורי, שני אחי וילדינו, מריבה שכללה קללות מיצידו שהשאירו אותי המומה, בכי מצידי ומצד הילדים ודברים שנאמרו שלא היו צריכים להאמר. הורי לקחו קשה את העובדה שבעלי שתמיד היה בן בית בביתם צעק וקילל אותי בנוכחותם (החל מטיפשה ועד זונה). לאחר כיומיים של נתק נפגשנו לשיחה בנוכחות גוף מפשר - אבא שלו ששנינו רצינו את עצתו ישבנו שלושתינו בחדר ושנינו דברנו בפתיחות כמו שלא היתה בנינו שנים היה נדמה לי שהכל הולך להיות בסדר ושכדאי שנפנה לטיפול אצל יועץ מקצועי אבל בעלי התעקש שהוא אינו רוצה להמשיך לגור אצל הורי ורוצה לותר על רכישת בית ולשכור דירה באופן מידי. אני מבינה שקשה לו עם המגורים אצלם ושהפרטיות חשובה לו מאוד ובוודאי לא נעים לו מהם בדיאבד אחרי ההתנהגות שלו והצורה שהוא דיבר אבל לא הייתי מוכנה לותר על החלום שלי שכבר היה כמעט ממשי עבורי. לבסוף אחרי התפשרות (בעלי רצה לעזוב מיד ואני הסכמתי לעבור מבית הורי לבית שיהיה שלנו) החלטנו לקנות דירה אחרת מזו שרצינו במקור , אני הסכמתי לעבור לישוב שבו הוריו גרים כדי להיות יותר קרובה לחבריו, הוא עדיין חוזר לבית הורי בלילות ובלילות שישי ישנים קבוע אצל הוריו. שבועיים אחרי המקרה בעלי יצא למילואים שבמהלכם הוא נעדר מהבית שלושה שבועות רצוף, אני חשבתי שדווקא המרחק יביא געגועים וגיליתי שלא כך קרה. גיליתי שלא התגעגעתי אליו שהיה לי טוב בלעדיו, שסוף סוף אני לא צריכה ללכת על קליפות ביצים כדי לרצות מישהו ושמשהו כנראה ממש דפוק בנינו. עמוק בתוך ליבי אני מאוד אוהבת אותו אבל אני פשוט לא מצליחה להוציא את זה החוצה, אני מסתכלת על האיש הזה שישן לידי בלילה ולא מוצאת בו את ההוא שהתחתנתי איתו, הוא לא מרגש אותי, הוא נראה כמו עותק בלוי שלו, ללא שמחת חיים. הפעמים היחידות שהוא נראה לי מאושר זה בבית הוריו ובכך אני תולה תקווה שאולי בעקבות המעבר הדברים ישתנו והוא יחזור לחייך ולחיות (יש עוד כשבועיים-שלושה) . אבל אני מפחדת שהכל זה רק אשליה אחת גדולה ושהמעבר ישפר את המצב רק זמנית ואז כל הדברים יצוצו שוב. אז, אחרי המריבה בשיחה עם חמי בעלי אמר שאנחנו לא מדברים יותר ושאפילו לזרים הוא מספר יותר מאשר לי, ניסיתי ליזום שיחות, על עבודה להתענין יותר והוא בקושי משתף פעולה. אני לא מצליחה להתגבר על ההרגשה שהוא נתן לי, הרגשה שאני ומשפחתי נחותים ממנו ומהוריו, שאני הורה פחות טוב ואוהב ממנו. בכל שיחה שלנו ולו הסתמית ביותר אני מרגישה מתח. לחמתי נמאס לארח אותנו בכל שבת ומאז השבת הראשונה היא נותנת לי הרגשה של לא רצויה בביתה ולכן היום בתירוץ שאני לא מרגישה טוב ניסיתי לשכנע אותו שנחזור לישון פה אחרי ארוחת ערב והוא סירב אז כמחדל הצעתי שרק אני יחזור והוא הסכים להחזיר אותי (אולי קיווה שלבסוף אשאר) בסוף לא נסעתי, אמרתי שחבל על הטרחה רק בשבילי. אני לא יודעת מה לעשות, נאכלת מבפנים ולא משתפת אף אחד בתחושותי. אולי מישהוא כאן יוכל להמליץ לי על יועץ נישואים מוצלח ברחובות... שתהיה שבת טובה. אישתו של....
