מחפשת...משהו מהלב

[קוקולה13]

מחפשת...משהו מהלב

אני קצת רגשי....אבל חייבת לומר את שעל ליבי בתקופה האחרונה. יש לי חברה טובה מאוד שילדה בשבוע 40 18 יום אחרי תינוק מתוק שאף נכחתי בלידה.. החברה היתה כצפוי בענייניה של ילד ראשון ואני בענייני הפגייה. בכלל, התחושה הזאת שאף אחד לא מבין, שמי שלא עבר ועובר את זה לא מבין על מה מדובר...לכן לא שיתפתי יותר מידי. נתתי פרטים של משקל ובריאות וזהו. בלי תחושות, בלי נפש, כמו מכונה. היחידי שאיתו פרקתי עול היה בעלי היקר. היום, כאשר ברוך השם הכל בסדר ואנחנו חודשים אחרי אני מרגישה שיש בתוכי מעין בועה, בלון, מועקה של כל נושא הפגות, שכוללים את התקופה של האשפוז קודם ללידה (חודש וחצי כשהגדולה שלי בבית בלעדיי), כוללים פחדים שנדחקו לטובת האופטימיות, כוללים עצבות שהוסרה לטובת חיוכים. מרגישה שבעצם חברה שלי לא יודעת כלום, אין לה מושג מה עבר עליי ומה עובר עליי היום. ו...כן, זה בראש ובלב, זה לא נשכח ונעזב מאחור. אמרתי לה וכתבתי לה שיש הרבה שהיא לא יודעת ומפריע לי שהיא לא שואלת...והיא פשוט קראה, הקשיבה אבל בחרה כנראה לא לשאול...עדיין. אני רוצה לומר שאני מרגישה פטתית אבל אני מרגישה שאנ ימחפשת חברים חדשים, כאלו שמבינים אפילו בלי שאומר את שעל ליבי. מחפשת חברים כאלו שלא אצטרך להסביר שוב ושוב למה הילה מתפתחת ככה או אחרת. יכול להיות שאני נוראית אבל אני מחפשת חברים חדשים, או שעליי לומר חברים נוספים להתקרב אליהם. מקווה שאני לא נשמעת רע ומגוחכת ושתבינו אותי כי נפתחתי הפעם מעבר למה שחשבתי ...ובכל זאת אני כאן ויש כאלו שמכירים או מזהים אותי....מקווה שלא עשיתי מעצמי צחוק... מה שבטוח- זה ישר מהלב אליכם.

 

[אורן של איה ויולי]

לא עשית צחוק....

לצערי- מעט מאוד חברם שרדו איתי את תקופת הפגייה. מעבר לנישואין וילדים- הפער שנפער בגלל הפגייה לא היה ניתן לגישור...

 

[רותיתאומים]

כמוני כמוך....

בדיוק חשבתי שהחודש היו שני ימי הולדת של "חברים לשעבר"....מאז שנודע להם על הלידה ועד היום, כבר עברו 8 חודשים, הם לא הרימו טלפון אפילו פעם אחת!!! "בילינו" חודשיים בפגיה ומאז אנו כמעט חצי שנה בבית ו"לא היה להם זמן"!!! אז כן, אין ספק שגם אני מצאתי לי חברים חדשים. את צודקת במאת האחוזים והרגשות שלך מובנים ונכונים. רותי

 

[קוקולה13]

תודה על כל התמיכה!!!

אנחנו לא ממש הצלחנו ליצור קשרים בפגייה...רק זוג אחד שפה ושם נפגשים. לא נותקו קשרים עם חברים אבל אני מרגישה שגם היום עדיין, מחשבות וחששות נשארים אצלי, אפילו כשאמרתי משהו לחברה על התחושה שלי לגבי הכנסת הילה למשפחתון השנה משום שהיא בכל זאת קטנה לגילה אז היא פסלה על הסף את מה שאניאומרת ואמרה שלדעתה אני צריכה להפסיק להסתכל עליה כעל משהו "אחר" מילדים אחרים. נעלבתי קצת, לא התווכחתי... בכל מקרה, אני עדיין מחפשת את החרים החדשים שיבינו קצת יותר, יקבלו ויתנו הרגשה נעימה ואפילו שיהיה לי המקום לדבר על הדברים...

 

[טלי של האור והנס]

מבינה מאוד אותך../images/Emo24.gif

אני גם מרגישה שמי שלא עבר את החוויות לא יבין. לא איבדתי חברים בתקופת הפגיה, תמיד שאלו איך הילד ומה קורה אבל לעומק התחושות של סכנת חיים , ואי ודעות אם בבוקר תמצאי את הילד חי או מת. אף אחד לא הבין ולא יכולתי לשתף. אני רואה את זה גם כמו זוג שנלחם להכנס להריון, מי שלא עבר זאת בעצמו לא יכול להבין ולתמוך באמת. וטבעי שמחפשים חברים או ידידים שמבינים אותך וגם עברו דרך דומה. אני בטוחה שפה תמצאי חברים חדשים נוספים.

 

[רינתפ]

../images/Emo24.gif את ממש לא פטתית, אצלי המצב זהה

אני חושבת שהדבר הכי קשה שהיה לי שכשתחררנו הביתה היה להיפרד מההורים בפגיה. יצא שגיבשנו קבוצה של 5 משפחות נוצר קשר בין הבעלים ונוצר קשר חם בנינו האמהות בעיקר בשיחות "חדר החליבה"

והן חסרו לי מאוד בימים הראשונים בבית. אנחנו כב רשלושה שבועות בבית ולפחות פעם בשבוע אני משוחחת עם הבנות. וגם אני הבנתי שאלו הן החברות החדשות שלי כי אני לא צריכה להסביר להן הן יודעות. בנוסף זוג חברים שהפך להיות חברים מאוד טובים שלי ושל בעלי הם זוג שהבחורה שכבה לידי בשמירת ההריון. שלושה שבועות שכבנו אחת ליד השניה, והיום אנחנו חברות טובות נראה כאילו הינו כל החיים יחד. לעומת זאת שתי חברות טובות שלי "החברות הכי טובות" כבר לא ממש חברות שלי, הן בקושי התקשרו כשהיתי בשמירת הריון ולא בראו לבקר אפיךו פעם אחת, אחרי שילדתי הן כל הזמן שאלו אם אפשר לבוא לבקר, עד שממש כעסתי ואמרתי שאני לא מקבל ביקורים, הבת שלי בפגיה ולי אין כוח לחייך ולארח כשאני רוצה וצריכה להיות בפגיה. ככה זה בחיים, יש דברים שכבר לא מתאימים לתפקופה בה אנחנו נמצאים וזה אומר גם חברים. יש לך אותנו כאן, אנחנו נהיה החברים הוירטואלים שלך

שבת שלום

 

[תמנענבר]

מבינה אותך מאוד

גם לי יש חברה שילדה שולשה שבועות אחרי. ילדה חמודה ומתוקה בשבוע 39. שבוע אחרי הלידה שלה פרצה המלחמה. היא נסעה למשפחתה במרכז ואני נשארתי כמובן בצפון עם הילדים שלי. אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים שהיא התקשרה אלי לשאול מה שלום הילדים או מה שלומי.( לעומתה חברה אחרת שאחותה עברה את מה שאני עברתי התקשרה כל יום.) זה מאוד פגע בי שהיא לא התקשרה. אבל אני בחרתי לא לדבר על זה איתה במישרין אלא סיפרתי לה על החברה השניה שהתקשרה כל יום וכמה היא היתה בסדר. כיום היא כל הזמן מבררת מה שלום הילדים ואיך הם מרגישים. כנראה שעשיתי לה קצת יסורי מצפון. אבל אני לא שכחתי לרגע את זה שהיא לא התקשרה ואנחנו כבר לא באותו הקשר שהינו לפני כן. אני לא יכולה לשכוח וקשה לי מאוד לסלוח. אז ככה שאני ממש מבינה אותך. ואת ממש לא נשמעת רע או מגוכחת. מנסיון שלי אני יכולה להמליץ לך זה לדבר איתה מאופן ישיר ולא במכתב. אני מאוד מצטערת שלא פתחתי את זה מול החברה אז כשזה היה רלוונטי. בכל אופן אני מקווה שאת מרגישה קצת יותר טוב.

 

[miti29]

כל כך מבינה אותך!../images/Emo24.gif

אני נאלצתי לוותר על חברות עמוקה עם חברה טובה. שבוע שעבר היה לה יומולדת ופשוט כאב לי הלב על כך שאנחנו לא בקשר אבל כשנזכרתי בחוסר רגישות שלה בתקופת הפגיה פשוט ידעתי שאין למה להתגעגע. גם לי יש חברות שילדו בתקופה האחרונה והן מספרות דברים על התינוקות שלהן שאני פשוט לא יכולה לשמוע כבר: "הוא שוקל "רק" 4 קילו..." "עברו כבר 6 שבועות והוא לא מחייך.." ועוד כל מיני משפטים שצובטים.. רק הורי פגים יבינו ..אין מה לעשות..פשוט לא לצפות להבנה.. גם קשה כל הזמן לחזור על ההסברים למה אני לא מביאה אותו לאירועים, ולמה אנחנו עושים כל הזמן בדיקות ומחפשים רוםאים מומחים ולא מסתפקים בקופ"ח ולמה לא יילך לפעוטון בקרוב ולמה ולמה ולמה.. אם את זקוקה לאוזן ולתמיכה תרגישי חופשי לשלוח מסרים...

 

[קרסיקולה]

../images/Emo24.gif אנחנו רק שלושה שבועות בפגיה

וכבר יש תחושה של בועה. תחושה שכולם "הולכים על ביצים" אם לא נעלמו.. אני, בחרתי פשוט להגיד - ביקשתי שלא ילכו על ביצים ואם קשה להם, שיתמודדו או שיעזבו. אני פשוט לא יכולה לדאוג כרגע גם לרגשותיהם של אחרים. ואת החברה הטובה שהתקשרה שבוע אחרי הלידה ( כי היא היתה עסוקה לפני.. ) כדי לשאול אם יש כבר תאריך לברית, ( כאילו רבאק.. ילדתי בשבוע 27.. מתי נראה לך שתיהיה הברית???) שלחתי לעזאזל עם ברכה ופרחים. ואלה שבחרו להעלם - שיעלמו. אז גם אם אני ממש טריה בעסק, אני מבינה את מה שאת מרגישה ושולחת לך באמת מכל הלב חיבוק לעידוד.

 

[קוקולה13]

תודה תודה תודה

עכשיו אני מרגישה הרבה יותר נוח לשלוח מסרים, "לדבר" אישית עם כל אחת מכן, להתחבר יותר, להתקרב.... תודה על ההבנה ו...אני מרגישה קצת יותר טוב

 

[אחת ושניים]

../images/Emo24.gifאפשר להבין

אנחנו מותנים מגיל צעיר לחשוב ש"חברות אמיתית זה לנצח", ושאם יש לנו חבר/ה עם כל התכונות הנכונות שאנחנו אוהבים, הרי שהחברות הזו אמורה לשרוד באש ובמים. מציאות החיים מוכיחה אחרת. קורה לא פעם שגם חברויות אמיצות, אמיתיות וארוכות-שנים נכנעות לנסיבות החיים. זה קורה בעיקר כשאחד הצדדים עובר חוויה קיצונית ומטלטלת במיוחד, והצד השני פשוט לא נמצא, ולא מסוגל להמצא - שם איתו. זה כואב אבל זה קורה. הכי טבעי בעולם להתחבר לאנשים שחוו חוויה דומה לשלך. לי קרה תהליך הפוך משלך - ידידה טובה מהעבודה הפכה לחברה מהחשובות בחיי כאשר ילדתי פגים. עד אז מאוד חיבבתי והערכתי אותה, אבל היינו רק בגדר ידידות בעבודה שלא נפגשות אחריה... והלידה הפכה אותה למשהו אחר לגמרי עבורי. היא ילדה את תאומיה בשבוע 28 שבע שנים לפני, וכשאני ילדתי היא ממש עברה איתי את כל הפגיה - היא זיהתה צפצופי מוניטורים אדומים או צהובים בטלפון, הכירה מצבים רפואיים של פגים (דוקטוס), תרופות (אינדומד), היא דיברה איתי כל יום ורק היא הבינה איך הרגשתי כששמעה בשידור חי בטלפון שהתאומים מועברים באינקובטורים שלהם עכשיו מטיפול נמרץ לחדר 1. נראה לי הגיוני שתרצי עכשיו להתחבר להורים שעברו חוויה דומה לשלך, כי רק איתם תוכלי לעבד את החוויה הזו, לפרק גושי צער ואשמה שתקועים לך בנשמה, ולהתרפא. ולגבי החברה - אני לא מכירה אותה ולכן לא יכולה להסביר את התנהגותה, אבל יש הרבה אפשרויות - אולי לא נעים לה, אולי היא מרגישה מעין אשמה שחווית הלידה שלה כה שונה לטובה משלך, אולי היא כמוך, מתוסכלת מחוסר היכולת שלכן לחלוק חוויות מרכזיות בחייכן כרגע, ואולי משהו אחר. מה שלא יהיה - בשורה התחתונה כרגע, ברור שנסיבות החיים חזקות יותר מהחברות שלכן. ייתכן שזה זמני, ושבעתיד, כשהילדים של שתיכן יהיו טיפה גדולים יותר, בריאים

ובערך באותו גיל - שוב תמצאו קרקע משותפת לחברות. הנסיון האישי שלי מראה שלפעמים קשה לחזור למה שהיה פעם, כי נותרו משקעים. אבל מי יודע? בינתיים, את צריכה לדאוג לעצמך - להחלים.

 

[פץ ולולי]

../images/Emo24.gifטבעי מאוד להרגיש ככה

גם אני כמעט כבר לא בקשר עם חברה שהיתה חברת נפש כל השנים. היא לא פרגנה לי עוד מהתקופה שניסיתי להכנס להריון וניסיתי לשתף אותה בלבטים ובפחדים, לא היתה לצידי לאורך ההירון וגם בתקופת הפגייה בקושי טרחה לשלוח סמס לשאול מה שלומנו. כמובן שגם אחרי שחזרנו הביתה היא היחידה שלא מצאה זמן לראות אותנו במשל חודשים ארוכים (והיא גרה מרחק 10 דק' הליכה ממני!). עכשיו שגם היא מצפה לילד פתאום היא נזכרה שאני קיימת. למען האמת, זה כב רטיפה מאוחר. לא אומרת שכבר לא נהיה בקשר, אבל אני כבר לא מחשיבה אותה כחברה טובה כי היא לא היתה שם ברגעים הקשים. אבל רציתי גם להוסיף שאפילו בלי כל קשר לפגייה, התמונה אחרי הלידה משתנה כי מרכז החיים שלנו משתנה והילדים עומדים בראש מעיינינו ומי שלא באותו שלב בחיים קצת קשה לו להסתדר עם זה לפעמים, ויש קשרים שהם לא חזקים מספיק לשרוד את התקופה הזאת. ולכן זה טבעי לרצות לחפש חברים חדשים שיהיו באותו שלב, באותה חוויה והתקשורת איתם תהיה קלה יותר בלי צורך להסביר כל דבר.

 

[nitsanal]

../images/Emo24.gif כל כך מובן ומוכר

עד היום קשה לי עם זוג חברים שדווקא היו "בסדר"ובאו לבקר אותי בבית אחרי הלידה כשהילדים היו בפגיה, אךבמקום להתעניין בשלומי ובשלומם החליטו להראות תמונות מהטיול שבדיוק חזרו ממנו בחו"ל כאילו זה הדבר החשוב ביותר כרגע בעולם.... אני הבנתי (בדיוק כמוך) שרוב האנשים (שלא עברו פגיה) לא מסוגלים להבין ולפעמים מעדיפים להתעלם מאשר להרגיש נבוכים, הם לא יודעים מה לשאול ואיך - זו בהחלט תקופת מבחן לחברויות גם לותיקות והחזקות ביותר..