איכשהו הייתי נזכרת... ומיד שוכחת שוב
שאני מצליחה "למצוא" שקט רק כשאני מפסיקה לחפש אחריו..
הייתי מחליטה שנמאס לי ואני לומדת לחיות את חיי בלי השקט הזה...
כי נמאס לי ו
הוא ישר בא....
ואני חושבת שכל עוד תחושי שיש אפשרות לחזור או לעשות משהו...
השקט יגיע יותר לאט... לא?
איכשהו אצלי.. תמיד אמרתי שאני מעדיפה בקטעים האלה כן או לא...
ה"אולי" משגע אותי...
השקט הזה עם הלילה הזה...
לפעמים... בלילות של פרידה...
במיוחד בליל שישי... הדקירות היו כבדות מנשוא..
והתחושה הזו... שהשקט הזה.. במקום לחבק ולאהוב הוא שורט אותך..
עמוק ובדיוק במקום הכי רגיש....
מוכרת כל כך...
לא יודעת אם זה מנחם ה"צרת רבים" הזו...
והלוואי שהיה לי שקט לתת.... הייתי מחלקת חינם
יש לנו יותר מדי רעש....
אני בטוחה שהבוקר היה כבר יותר שקט...
ככה מגיע עם האור....
שולחת חיבוק שקט (?)
ומה שכתבת הזכיר לי שיר שכתבתי פעם....
אז יום... שבוע... מלא בשקט
וקסם כמובן
אני צריכה לתת קצת
למילים ללטף את גופי הרועד
ואולי זו בכלל אני שמבקשת
ללטף את האותיות שבתוכי
לבלוע דמעה
ולישון
זה הזמן למחוק קצת
חלומות
אלו שרקמתי לכבודי בכל לילה
אלו שציירתי בראשי
לכבודנו ידעתי אותם
ואני צריכה לתת קצת
לנשימותיי לטייל על גופי
לבקש ממבטי להסתכל רק עלי
לשחרר חיוך
ולישון
זה הזמן למחוק קצת
חלומות
לעשות סדר בכל המגרות
להחזיר את גופי לקצב הנכון
לעמוד לבד מול העולם
לנשום אויר
ולשחרר
כי אני צריכה לתת קצת
ללב לצייר את דמותי
להחזיק בידי הרועדת
ולמחוק אותך
