מחסור במשאבים?
שלום לכולכם! לפני כשבוע צפיתי בטלוויזיה בכתבה, שהראתה לנו מה שכבר כולנו ידענו ממילא. קיימים בישראל אנשים שהגיעו עד פת לחם, ונאלצים הם לחטט בשאריות בפחי האשפה או לקחת ירקות רקובים למחצה שמשאירים להם בעלי בסטות בשוק. מעודי לא סבלתי חרפת רעב, אולם הצפיה בכתבה הציפה אותי בשאלות רבות, שעליהן חשבתי ביני לבין עצמי בשבוע האחרון. ראשית לכל, אנו דנים כאן במודעות פנימית שלנו, ומנסים לחתור ולהבין את נבכי נפשינו. ברם, אנשים שכל ישותם מכוונת להביא מעט מזון לבני ביתם, כיצד יפנו זמן נפשי לעשות כן? כלכלן בשם מאסלו בנה פירמידת צרכים של המין האנושי. בתחתית הפירמידה הופיעו המזון וקורת הגג, ורק בקצה הפירמידה הופיעה ההגשמה העצמית. אנו חייבים להודות לאלוהים אשר נתן לנו את האפשרות לחקור ולנסות להבין את עצמינו, או במילים אחרות, הביא אותנו כבר עכשיו לקצה הפירמידה! מעבר לכך- אנו חייבים לשאול את עצמינו- האם באמת האלוהים, כשברא את העולם, את בעלי החיים ואת האדם, התכוון שהללו יסבלו חרפת רעב? האם לא קיימים מספיק משאבים בעולם הזה, על מנת שכל האנושות לא תרעב ללחם? בוודאי שקיימים. המביט במבט-על על עולמינו יראה שמשאבים בסיסים כמו חיטה, מים, ירקות ופירות מצויים בו בשפע. תפקידנו הוא לחלק אותם שווה בשווה בין כל בני האדם, כך שכולם יתרוממו במעלה הפירמידה. רק שיקולים פוליטים וכלכליים, הסובבים סביב המונחים "כח" ו"כסף" מונעים מבני האדם לחלק את המשאבים ולחלוק בהם. הם שוכחים, שהללו נוצרו ע"י הקב"ה, ומי שבורך במשאבים אלו, אחד מתפקידיו בחיים הינו לחלוק אותו עם האחר. לא בכדי אנו מצווים על מצוות מעשר (על מנת שנזכור למי בעצם שייכים המשאבים) ובמצוות אחרות שמטרתן לדאוג לקבוצות החלשות באוכלוסיה. אנחנו, בני האדם, קצת שכחנו את תפקידנו כאן! אתם בוודאי שואלים את עצמכם "מה אתה רוצה מאיתנו בעצם?". נכון, קבלת החלטות "בגדול" המתייחסות לעולם כולו, נתונה בידי המנהיגים. ואכן נדרש כאן שיתוף פעולה נרחב. אנחנו יכולים ומחוייבים לפעול "בקטן", איש איש בסביבת חייו שבה הוא גר. בין אם דרך תרומה לבית תמחוי זה או אחר, לעמותות שונות שתפקידן לסייע או אפילו לקבצן המסתובב ברחוב. נכון, יש אנשים שהינם "טרמפיסטים" ומעדיפים לקבץ נדבות על פני לעבוד, אך עלינו לזכור, שמי שהולך לבית תמחוי על מנת לאכול בו ארוחה חמה, מצבו הכלכלי (ובוודאי הנפשי) כה נואש, עד שאין דעתו כלל מכוונת למציאת עבודה. תפקידנו הינו לסייע לו לא לרעוב ללחם עוד, שכן זו זכותו הבסיסית ביותר, ואם המנהיגות שלנו אינה מוצאת פנאי לסייע בדבר כה טריביאלי, מחובתנו בעניין זה לתפוס את מקומה! שבת שלום לכולכם, רודף שלום.
שלום לכולכם! לפני כשבוע צפיתי בטלוויזיה בכתבה, שהראתה לנו מה שכבר כולנו ידענו ממילא. קיימים בישראל אנשים שהגיעו עד פת לחם, ונאלצים הם לחטט בשאריות בפחי האשפה או לקחת ירקות רקובים למחצה שמשאירים להם בעלי בסטות בשוק. מעודי לא סבלתי חרפת רעב, אולם הצפיה בכתבה הציפה אותי בשאלות רבות, שעליהן חשבתי ביני לבין עצמי בשבוע האחרון. ראשית לכל, אנו דנים כאן במודעות פנימית שלנו, ומנסים לחתור ולהבין את נבכי נפשינו. ברם, אנשים שכל ישותם מכוונת להביא מעט מזון לבני ביתם, כיצד יפנו זמן נפשי לעשות כן? כלכלן בשם מאסלו בנה פירמידת צרכים של המין האנושי. בתחתית הפירמידה הופיעו המזון וקורת הגג, ורק בקצה הפירמידה הופיעה ההגשמה העצמית. אנו חייבים להודות לאלוהים אשר נתן לנו את האפשרות לחקור ולנסות להבין את עצמינו, או במילים אחרות, הביא אותנו כבר עכשיו לקצה הפירמידה! מעבר לכך- אנו חייבים לשאול את עצמינו- האם באמת האלוהים, כשברא את העולם, את בעלי החיים ואת האדם, התכוון שהללו יסבלו חרפת רעב? האם לא קיימים מספיק משאבים בעולם הזה, על מנת שכל האנושות לא תרעב ללחם? בוודאי שקיימים. המביט במבט-על על עולמינו יראה שמשאבים בסיסים כמו חיטה, מים, ירקות ופירות מצויים בו בשפע. תפקידנו הוא לחלק אותם שווה בשווה בין כל בני האדם, כך שכולם יתרוממו במעלה הפירמידה. רק שיקולים פוליטים וכלכליים, הסובבים סביב המונחים "כח" ו"כסף" מונעים מבני האדם לחלק את המשאבים ולחלוק בהם. הם שוכחים, שהללו נוצרו ע"י הקב"ה, ומי שבורך במשאבים אלו, אחד מתפקידיו בחיים הינו לחלוק אותו עם האחר. לא בכדי אנו מצווים על מצוות מעשר (על מנת שנזכור למי בעצם שייכים המשאבים) ובמצוות אחרות שמטרתן לדאוג לקבוצות החלשות באוכלוסיה. אנחנו, בני האדם, קצת שכחנו את תפקידנו כאן! אתם בוודאי שואלים את עצמכם "מה אתה רוצה מאיתנו בעצם?". נכון, קבלת החלטות "בגדול" המתייחסות לעולם כולו, נתונה בידי המנהיגים. ואכן נדרש כאן שיתוף פעולה נרחב. אנחנו יכולים ומחוייבים לפעול "בקטן", איש איש בסביבת חייו שבה הוא גר. בין אם דרך תרומה לבית תמחוי זה או אחר, לעמותות שונות שתפקידן לסייע או אפילו לקבצן המסתובב ברחוב. נכון, יש אנשים שהינם "טרמפיסטים" ומעדיפים לקבץ נדבות על פני לעבוד, אך עלינו לזכור, שמי שהולך לבית תמחוי על מנת לאכול בו ארוחה חמה, מצבו הכלכלי (ובוודאי הנפשי) כה נואש, עד שאין דעתו כלל מכוונת למציאת עבודה. תפקידנו הינו לסייע לו לא לרעוב ללחם עוד, שכן זו זכותו הבסיסית ביותר, ואם המנהיגות שלנו אינה מוצאת פנאי לסייע בדבר כה טריביאלי, מחובתנו בעניין זה לתפוס את מקומה! שבת שלום לכולכם, רודף שלום.
