מחסום רגשי
לאחרונה הגעתי להכרה שיש לי בעיה ביצירת והבעת רגשות כלפי הזולת, גם כלפי הקרובים לי ביותר (בני, בעלי). אני מרגישה שאני אכן אוהבת אותם, אבל רק לעתים רחוקות אני מרגישה את הרגש החם הזה עולה וממלא את נשמתי. כאילו יש לי איזה מחסום שעוצר אותי מלהרגיש. כלפי בעלי - האהבה שלי אליו התפתחה בעיקר בעקבות זה שהוא תמך בי והראה כלפי אכפתיות רבה. לא הייתי "מאוהבת" בו אלא יותר הרגשתי תחושות של חרדה בתחילת ההיכרות בינינו, פחד מאיך שהקשר יתפתח.כיום (8 שנים יחד) האהבה הפכה לקשר חברי - אני נהנית מהחיבוק איתו ומהמגע המיני (אין לי בעיות במיניות שלי, להיפך - בשבילי זו דרך להתחבר ולהביע רגש - כמעט הדרך היחידה). כלפי בני זה לקח זמן אפילו רב עד שהרגשתי שאני באמת אוהבת אותו בצורה עמוקה - כ-8 חודשים אחרי הלידה, וגם - ברב הזמן זו מין הרגשה ש-אוקיי, הוא הילד שלי ואני דואגת לו, והוא חי איתי בבית, אבל אני לא "נמסה" עליו. בנוסף - יש לי קושי בהתחברות עם אנשים חדשים - גם נשים - איני מרגישה צורך בהרבה חברות בחיי - שתיים מספיקות לי, וגם זה דורש ממני השקעה עצומה והרבה פעמים אני מרגישה כשאני איתן - שמספיק לי ואני מעדיפה לחזור הביתה - לעשות דברים שאני אוהבת לעשות לבד. מה תוכל לייעץ לי? האם מה שתיארתי כלפי התפתחות של רגש והבעת רגש כלפי אחרים נורמלי או לא? האם מדובר במנגנון בלתי רצוני שקורה לנו אם אנו פוגשים באנשים מסויימים שמעניינים אותנו באופן מיוחד, או שבכל מקרה יש צורך בהשקעה מודעת של משאבים נפשיים ורצון לפיתוח רגש כדי שיווצר קשר?
לאחרונה הגעתי להכרה שיש לי בעיה ביצירת והבעת רגשות כלפי הזולת, גם כלפי הקרובים לי ביותר (בני, בעלי). אני מרגישה שאני אכן אוהבת אותם, אבל רק לעתים רחוקות אני מרגישה את הרגש החם הזה עולה וממלא את נשמתי. כאילו יש לי איזה מחסום שעוצר אותי מלהרגיש. כלפי בעלי - האהבה שלי אליו התפתחה בעיקר בעקבות זה שהוא תמך בי והראה כלפי אכפתיות רבה. לא הייתי "מאוהבת" בו אלא יותר הרגשתי תחושות של חרדה בתחילת ההיכרות בינינו, פחד מאיך שהקשר יתפתח.כיום (8 שנים יחד) האהבה הפכה לקשר חברי - אני נהנית מהחיבוק איתו ומהמגע המיני (אין לי בעיות במיניות שלי, להיפך - בשבילי זו דרך להתחבר ולהביע רגש - כמעט הדרך היחידה). כלפי בני זה לקח זמן אפילו רב עד שהרגשתי שאני באמת אוהבת אותו בצורה עמוקה - כ-8 חודשים אחרי הלידה, וגם - ברב הזמן זו מין הרגשה ש-אוקיי, הוא הילד שלי ואני דואגת לו, והוא חי איתי בבית, אבל אני לא "נמסה" עליו. בנוסף - יש לי קושי בהתחברות עם אנשים חדשים - גם נשים - איני מרגישה צורך בהרבה חברות בחיי - שתיים מספיקות לי, וגם זה דורש ממני השקעה עצומה והרבה פעמים אני מרגישה כשאני איתן - שמספיק לי ואני מעדיפה לחזור הביתה - לעשות דברים שאני אוהבת לעשות לבד. מה תוכל לייעץ לי? האם מה שתיארתי כלפי התפתחות של רגש והבעת רגש כלפי אחרים נורמלי או לא? האם מדובר במנגנון בלתי רצוני שקורה לנו אם אנו פוגשים באנשים מסויימים שמעניינים אותנו באופן מיוחד, או שבכל מקרה יש צורך בהשקעה מודעת של משאבים נפשיים ורצון לפיתוח רגש כדי שיווצר קשר?