מחסום רגשי.

Lolipop1414

New member
מחסום רגשי.

אני מרגישה חסומה רגשית. כאילו הכל עובר לידי, אך שום דבר לא באמת נוגע. אני מנסה לפעמים כן לתת ביטוי גם לפן הרגשי בחיי היום יום ולא רק לפן האינטלקטואלי, אך בכל פעם שניסיתי זאת תוך זמן קצר הוא היווה גורם מעכב - אפילו ללכת לבית הספר (אני בת 15) הפך לדבר קשה מאוד. המצב שנוצר בכל פעם שאני מנסה הוא שאני חשה מוצפת מבחינה רגשית מהר מאוד ואין לי את היכולת או את הזמן להתמודד עם הדברים, אני חייבת להמשיך לתפקד. בנוסף, אני לא מסוגלת לסבול אינטימיות (רגשית) וקרבה אמיתית. יש לי הרבה חברים, אני אדם חברותי ואני מתחברת בקלות לסוגים שונים של אנשים בכל מקום שבו אני נמצאת, אך קשרים שטחיים בלבד. אמנם הם יכולים להיפתח אליי וירגשו כי אנחנו קרובים מאוד, אך עבורי זו ידידות ותו לא. ברגע שארגיש כי המצב הופך לאישי מידי, סביר להניח שפשוט אנתק עצמי משם. (לא בהכרח מבחינה פיסית. אולי פיסית עדיין אהיה שם אבל מבחינה רגשית אני כאילו צופה מהצד, לא נוכחת) . אנסה להסביר את עצמי יותר טוב, לפעמים אני אפילו חוששת שחיבוק מסוים יהיה ארוך מידי, או עם משמעות רגשית עמוקה יותר מאשר דרך להגיד שלום למשל, כי אני פשוט אפרוץ בבכי, ומכאן באופן כמעט אוטומטי, אני מנתקת את עצמי מהחיבוק. אבל אני כן רוצה אותו, מאוד. אני מעניקה המון אהבה לסובבים אותי אבל פשוט לא מסוגלת לקבל אהבה מאחרים. מצד אחד, אינטימיות מכאיבה לי. קרבה מכאיבה לי. אפילו החיבוק הקרוב הזה מכאיב לי. אני מרגישה ממש כמו דקירה פיסית בגוף, וגם הרגשת חנק. אך מצד שני, ההימנעות הזו, שהפכה כבר לאוטומטית, משאירה בי הרגשת בדידות וכאב. וכמה שזה יהיה מוסתר (מעצמי), ואתפקד מצויין בלימודים ובכלל, לאחר זמן מה זה תמיד מכה בי שוב. הכאב העצום הזה חוזר בכל פעם מחדש ומייאש אותי.
איך לשבור את המסום הרגשי? והאם זה בכלל אפשרי וכדאי? תודה רבה מראש.
 
היי. גם אני מפחדת מאינטימיות.

האם ייתכן שכמו אצלי זה נובע אצלך מהיחס של ההורים אלייך? ומהיחסים בין ההורים לבין עצמם?
 
האם אפשר להתגבר על מחסום רגשי? האם כדאי להתגבר על מחסום רגשי

Lolipop1414, שלום רב

את אכן יודעת לגעת ולהפעיל רגש אצל אחרים. אני בטוחה שעוד קוראים הרגישו כמוני שכתיבתך נגעה בהם.
השאלה היא מדוע את כל כך פוחדת כאשר נוגעים בך. פוחדת להרגיש אינטימיות וקרבה.
בהעדר מידע, אני יכולה רק להניח שבעבר נפגעת מאוד מקשר אינטימי כלשהו, ו/או מקשר פיזי כלשהו.
אולי נתערבבו אצלך מגע פיזי ואהבה עם פגיעה פיזית או רגשית.

תינוק נולד עם צורך להרגיש אהוב, מוכל ומוגן.
אצל הרוב הגדול של התינוקות, חיבוק מעניק את אותה תחושה לה הם זקוקים כל כך: הכלה והגנה. תינוק אשר בוכה מסיבה כלשהי, נרגע על פי רוב כאשר מחבקים אותו.
החיבוק נותן לו תחושה שהכל בסדר. יש מי שדואג לו ושומר עליו.
בהמשך הוא לומד לקשר חיבוק לרגש של אהבה.
יש תינוקות שעקב רגישות יתר חושית מגע פיזי אינו נעים להם ולעיתים ממש מכאיב ויוצר רתיעה. במצבים אלה, כאשר ההורים אינם יודעים להגיב כראוי (וזה ממש לא פשוט להגיב כראוי), עלול להיווצר בלבול בין אהבה וקרבה לבין רתיעה וכאב.

עלולות להיות סיבות נוספות, שילד יפתח רתיעה מקרבה פיזית.
לעיתים מכות, או פגיעה אחרת כלשהי.
אותי דין לפחד מאינטימיות רגשית.
אני מניחה שחווית בשלב כלשהו אינטימיות פוגענית. אולי נפתחת ונפגעת. אולי חווית ערבוב בין אהבה לבין פגיעה ברגשותיך.
האם את יודעת לשים את האצבע ממתי התחלת להירתע ממגע פיזי ומאינטימיות רגשית?

ללא קשר לסיבה, בוודאי שכדאי להתגבר על המחסום.
בלעדי זה את לא רק מצמצמת את איכות הקשרים שלך עם אחרים, ואת חיי הנפש שלך, אלא גם "מבזבזת" אנרגיה נפשית בהמנעות, בריחה, הגנה. במקום בקשר חם ומספק עם חברים, בני משפחה, וכמובן זוגיות. ונשארת עם הכאב והבדידות.

אפשר להתגבר על מחסום רגשי. לאט לאט. טיפה ועוד טיפה, להרשות לעצמך קרבה עדינה. עם מי שאת ממש בטוחה בו, או בה. להיווכח שהכל בסדר ולנסות עוד קצת. עם עוד מישהו או מישהי. גם הקרבה - לא בבת אחת. מעט. ועוד מעט.

אבל סביר להניח שזה קשה מדי לעשות לבד, ומאוד כדאי לקבל עזרה מקצועית בענין. את צעירה, וככל שתקדימי, תקצרי את שנות הסבל, ותיפתחי לעולם רגשי שיגרום לך הנאה וסיפוק.

ליווי מקצועי עשוי גם לעזור לך לזהות את תחילת ההירתעות, וגם ללוות אותך צעד אחרי צעד להתגגבר על המחסום.

ב-ה-צ-ל-ח-ה!!!
 

Lolipop1414

New member
הסיבה לרתיעה וטיפול מקצועי.

האמת שאינני יודעת בדיוק מהי הסיבה למחסום. מצד אחד, גם בגילאי הגן והיסודי לא היו לי חברים אמיתיים וקרובים בני גילי, אך הסיבה היחידה לכך הייתה שהיו פערים בנינו והם לא יכלו להכיל ולהבין אותי באופן מלא. אך בגילאים האלה, עד המעבר לחטיבה, אמא שלי הייתה ה"חברה הכי טובה שלי". היא זו שהכילה אותי וידעה עליי הכל. העליה לחטיבה פתחה איתה תקופה קשה. ודווקא בשלב בו הפערים התחילו להצטמצם והייתי יכולה למצוא ילדים בני גילי שבאמת יבינו אותי, לא הייתי פנויה לכך רגשית. וכך בשלב שבו כולם התחילו להתחבר לקבוצות שלהם ולמצוא עצמם, אני סוג של נשארתי מאחור. גם לאמא שלי נהיה יותר ויותר קשה להכיל אותי (ואני לא מאשימה אותה) והקשר שלנו נפגע. הקשר שלי עם אבא שלי מאז ומתמיד היה מתוח ובעייתי, אבל שום דבר חריג יותר מידי. אני לא יודעת לשים את האצבע בדיוק על מתי הרתיעה החזקה התחילה.. טיפול מקצועי מרתיע אותי מאוד, מעבר לקשיים הכרוכים בו, שאיתם אני דווקא רוצה לנסות להתמודד, כל עוד אני קטינה החיסיון הרפואי מאוד מצטמצם. כלומר, אני לא יכולה לשתף את המטפל בהרבה דברים משום שהוא ידווח להורים. אני לא יודעת עד כמה טיפול שכזה יכול להיות אפקטיבי אם גם בו אני צריכה להסתיר.
 
הי לוליפופ

קטונתי מלהשיא עצות אבל רציתי לומר שההודעה שלך מאד רגשה ונגעה בי. העומק שלך, הרגישות, יכולת ההתבוננות - אני בטוחה שכל אלה יעזרו לך בתהליך הצמיחה וההתפתחות.
לגבי הטיפול - אני יכולה רק לשתף אותך שכשהבן שלי נפגש עם פסיכולוגית, היא הבהירה לי לפני כן שתוכל לשתף אותי רק בתכנים שהוא יאשר לה והוא צעיר ממך בהרבה...
אני לא יודעת לומר במדויק מהם הכללים אבל כדאי לברר לעומק, חבל שזה מה שימנע ממך לקבל עזרה.
בהצלחה
 

Lolipop1414

New member
תודה לכן. ולגבי שמירת סודיות

בטיפול עם קטין, השיקול האם לשמור/להפר את האמון נתון לשיקולו של המטפל. אין שום חוק חיצוני ששם גבולות ברורים. לכן, אם דבר מסוים נאמר במהלך הטיפול והמטפל חושב שהדבר מסכן את הקטין או גורם לו נזק (אני לא מדברת על סכנת חיים או נזק מסכן חיים) , ולפי דעתו מעורבות הורית תתרום לעיניין - הוא יכול לדווח להורים על כך. כנראה שהפסיכולוגית של בנך מבינה את החשיבות של הפרטיות, אך מנגד אני מכירה גם מקרים שבהם הפסיכולוג הפר את האמון ודיווח להורים למרות שלא נשקפה סכנת חיים. הבעיה היא שאני לא יכולה לדעת בברור על מה מטפל ידווח ועל מה לא, ואני חוששת מאוד מלהפקיד את הפרטיות שלי ואת היחסים שלי עם אמא שלי בידי שיקולו הסובייקטיבי של המטפל.
 
חסיון רפואי

שלום לך Lolipop141

את אכן נשמעת נבונה ובוגרת לגילך. אם הבנתי נכון זו אחת הסיבות שבעטיה התקשית לפתח קשרים חברתיים בילדות. אליה וקוץ בה. יתכן שעכשיו, כשהפערים הצטמצמו, ואת מעונינת לחזק קשרים, אינך יודעת כיצד. לא התאמנת כילדה.

אז בשורה ראשונה לי אליך - מיומנויות אלה ניתנות לאימון. כשהן נרכשות בגיל המתאים, ואם אין לקות מולדת בתחום - הן נרכשות באופן אוטומטי, תוך כדי התנסות. כשמנסים לרכוש אותן בגיל מבוגר יותר, זה דורש השקעה מכוונת, אימון מכוון. קצת קשה - אבל משתלם מאוד.

הבשורה השניה היא - שאם היה לך קשר טוב עם אימך בילדות, יש לך לאן לחזור לאחר תום התקופה הסוערת של גיל ההתבגרות. אני מאמינה שהיא תחזור להיות עבורך האדם אותו את יכולה לשתף בפתיחות ועליו את יכולה לסמוך, גם אם כרגע זה ממש לא נראה לך.

משמח לשמוע שאת מוכנה להתנסות באתגר הלא פשוט של טיפול רגשי. את צודקת גם שאם תהיי עסוקה בלהסתיר דברים מהמטפל/ת, הטיפול לא יהיה אפקטיבי.

עם זאת, יש לי בשורה שלישית עבורך - גם כלפי מתבגרים חל חוק חסיון רפאי, על פיו רופא, פסיכולוג ועובד סוציאלי, מחויבים לסודיות מקצועית כלפי מתבגרים, ואינם רשאים להעביר מידע להוריהם מבלי אישור מפורש של המטופל, למעט מקרים בהם הם מתרשמים כי הנער או הנערה מסכנים את עצמם או מי מסביבתם. בגילך, את רשאית לקיים אפילו את השיחה הראשונה עם המטפל/ת שלך, מבלי שההורים יפגשו איתו או איתה בכלל, אבל את זקוקה לאישור הוריך בכתב לטיפול. עם זאת, זה לא מקובל ולא מומלץ. המקובל הוא שמתקיימת פגישת היכרות בין ההורים למטפל, לרוב עם המתבגר/ת על מנת לאסוף מידע התפתחותי חינוכי ורפואי רלבנטי ולהגדיר יחד ציפיות ומטרות הטיפול. בהמשך, המפגשים מתקיימים עם המתבגר/ת בלבד, אלא אם יש החלטה משותפת לגבי מפגשים משותפים. מטפלים רבים יבקשו להפגש עם ההורים אחת לתקופה, אולם התכנים שידוברו שם, יסוכמו קודם עם המטופל המתבגר.

בכל מקרה, בפגישה ראשונה עם המטפל/ת חשוב מאוד שתעלי חששות אלה ותגדירו את מסגרת החסיון.

ב-ה-צ-ל-ח-ה !!
 
למעלה