מחלק העיתונים.
בכל בוקר בשעה חמש.שקט בחוץ,חשוך.אני עדיין בצ`ט.כשפתע שומעת את הטוסטוס.בהתחלה הייתי מציצה מהחלון בפחד...פחד מגנבים.אבל היום כבר איני פוחדת יותר.זהו האיש שלנו,מחלק העיתונים.שומעת את הטוסטוס,שומעת את קול זריקת העיתון,הקול הזה שמנפץ את הדממה.הקול הזה שהפחיד אותי בפעם הראשונה,היום כבר מעלה בי חיוך.יש מישהו שער איתי גם כן.מלבד אנשי הצ`ט.יש מישהו שהוא מוחשי לא מוחשי...שמשרה בי בטחון,שומר עליי.גם אם אינו יודע על קיומי-או על עובדת היותי ערה.הוא כל בוקר מלווה אותי האיש המדהים הזה,מחלק העיתונים.מנסה לדמיין את האיש הזה,האם הוא צעיר,האם הוא מבוגר,מה הביא אותו לעבודה שכזאת,עבודה שיש בה רק דממה.מנסה לחשוב על מה הוא חושב...אולי מזמזם לו שיר קטן,ואם כן איזה שיר?,אולי הוא עצוב לו.אולי הוא בודד?,ואיך נראה הוא האיש הזה,מחלק העיתונים.ודואגת לו גם קצת,האם הוא לבוש טוב,האם חובש כובע סקי-שלא יתקרר,מחלק העיתונים שלי.שלא יחלה לו,שלא יותיר אותי לבדי.כי שמחה מציפה את ליבי רק לקול נהימת הטוסטוס שלו,וקול צניחת העיתון על השביל...כמה נפלא זה-איזה צליל נעים יש לקול צניחת העיתון.בלילה בלילה שומעים את הצלילים באופן כל כך מיוחד...ואולי זה כי מחלק העיתונים שלי זורק את העיתון כדי לשלוח לי צליל נחמד,מעין צליל קבוע ביננו,כאילו סימן.אבל כמה מטופש-הרי מחלק העיתונים שלי לא יודע על קיומי...והוא לא יודע כמה תפס הוא חלק חשוב בחיי,כמה מאושרת אני לדעת שהוא כאן,אף אם לדקות ספורות-הוא כבר חלק מחיי. ופתאום מעריכה אני את קריאת העיתון יותר מתמיד,זהו העיתון-מתנה ממחלק העיתונים שלי ששומר עליי...ששולח לי סימנים כל בוקר מחדש...בתת מודע. אלת האהבה.
בכל בוקר בשעה חמש.שקט בחוץ,חשוך.אני עדיין בצ`ט.כשפתע שומעת את הטוסטוס.בהתחלה הייתי מציצה מהחלון בפחד...פחד מגנבים.אבל היום כבר איני פוחדת יותר.זהו האיש שלנו,מחלק העיתונים.שומעת את הטוסטוס,שומעת את קול זריקת העיתון,הקול הזה שמנפץ את הדממה.הקול הזה שהפחיד אותי בפעם הראשונה,היום כבר מעלה בי חיוך.יש מישהו שער איתי גם כן.מלבד אנשי הצ`ט.יש מישהו שהוא מוחשי לא מוחשי...שמשרה בי בטחון,שומר עליי.גם אם אינו יודע על קיומי-או על עובדת היותי ערה.הוא כל בוקר מלווה אותי האיש המדהים הזה,מחלק העיתונים.מנסה לדמיין את האיש הזה,האם הוא צעיר,האם הוא מבוגר,מה הביא אותו לעבודה שכזאת,עבודה שיש בה רק דממה.מנסה לחשוב על מה הוא חושב...אולי מזמזם לו שיר קטן,ואם כן איזה שיר?,אולי הוא עצוב לו.אולי הוא בודד?,ואיך נראה הוא האיש הזה,מחלק העיתונים.ודואגת לו גם קצת,האם הוא לבוש טוב,האם חובש כובע סקי-שלא יתקרר,מחלק העיתונים שלי.שלא יחלה לו,שלא יותיר אותי לבדי.כי שמחה מציפה את ליבי רק לקול נהימת הטוסטוס שלו,וקול צניחת העיתון על השביל...כמה נפלא זה-איזה צליל נעים יש לקול צניחת העיתון.בלילה בלילה שומעים את הצלילים באופן כל כך מיוחד...ואולי זה כי מחלק העיתונים שלי זורק את העיתון כדי לשלוח לי צליל נחמד,מעין צליל קבוע ביננו,כאילו סימן.אבל כמה מטופש-הרי מחלק העיתונים שלי לא יודע על קיומי...והוא לא יודע כמה תפס הוא חלק חשוב בחיי,כמה מאושרת אני לדעת שהוא כאן,אף אם לדקות ספורות-הוא כבר חלק מחיי. ופתאום מעריכה אני את קריאת העיתון יותר מתמיד,זהו העיתון-מתנה ממחלק העיתונים שלי ששומר עליי...ששולח לי סימנים כל בוקר מחדש...בתת מודע. אלת האהבה.