מחלה של חברה

[יוזרית]

מחלה של חברה

שלום, אני חדשה בענייני כתיבה בפורומים, אך מקווה שפניתי למקום הנכון ואוכל לקבל קצת כיוונים ואולי עצה טובה

. אני אמא של נערה מקסימה וצריכה דעות שלכם איך אפשר לעזור לה במצב שנוצר. חברה הכי טובה שלה חלתה בסרטן ועברה ניתוח. לאחר פרק זמן יחסית אופטימי של לאחר ניתוח מוצלח וטיפולים החלה תקופה של חוסר תגובה לטיפול. הכל קורה מאוד מהר לאורך תקופה של 8 חודשים. הבת שלי מאוד תומכת, נפגשת עם חברה כל יום בערב אחרי לימודים ועבודה, הם חברות מאוד קרובות ובתי היא היחידה שמצליחה "להגיע אליה" בתקופה הזו במובן של תמיכה, שיחות נפש וכו'. השבוע חברה ביקשה ללכת איתה לטיפול חדש והרשיתי אף על פי שזה היה על חשבון לימודים ב ב"ס. זה מאוד קשה לה רגשית, ושנה שעברה היא שילמה בתוצאות יותר נמוכות בבגרויות ובביעות בבריאות הקשורות לתשישות. אני מאוד חוששת מתשישות גם פיזית וגם מורלית גם הפעם אך לא יכולה לעסור לה להיפגש עם חברה כל יום בערבים כי אני אוהבת גם את החברה ומבינה את הצורך שלה בתמיכה. חברה של הבת שלי בחורה מקסימה ומשתדלת מאוד לצאת מהמצב ולהיות ברוח טובה. בת שלי משחקת "חזקה" אך היא צריכה את הכוח והיא צריכה גם להתפרק איפשהוא, ומה שקורה זה שאם אני מתחילה לדבר איתה היא הרבה פעמים כועסת ולא רוצה ורק כשהיא מעלה את הנושא לבד אזי אני מדברת איתה. הפסקתי כמעט מייד ליזום את השיחות. אבל זה צץ כל הזמן ביום יום ובתיכנון העתיד שלה - הרי שזה הזמן של בחירת מסלול בצבא ועוד כל מני דברים שלה ואז המחשבות על "למה לתכנן" כש"תיראי אמא מה קורה לחברה שלי עם כל התכנונים שהיו לה " וכל מני דברים כאלה. בקיצור היא עוסקת עכשיו בשאלות קשות ומתמודדת עם כל כך הרבה דברים. אילו אפשרויות לעזור יש לי, מעבר ללספק לה אוכל טוב ולנסות להגיד מילים נכונות בזמן הנכון? על מה ואיך מומלץ או עסור לדבר? חשוב לציין פה מילה "אני" - איך "אני" עוד יכולה לעזור לה, חוץ מלשלוח אותה לטיפול של פסיכולוג מקצועי. שלחתי אותה והיא הלכה פעם אחד "בשבילי" ואמרה שהיא תתמודד לבד. כתבתי קצת מבולגן אך אני מקווה שהבנתם מה מניע אותי לכתוב ואיזה סוג דעות ומחשבות שלכם אני מבקשת. תודה רבה מראש לכל מי שינסה לענות לי ,אשמח לכל מה שתעלו פה בפורום.

 

[גרא.]

יוזרית,חייב לומר לך שיש לך בת נהדרת,דואגת

ונאמנה לחברתה החולה.השתיים חברות קרובות מאד,כאשר בתך היא היחידה שמצליחה להגיע אליה במובן של תמיכה,שיחות נפש,גם הלכה איתה פעם לטיפול,אולי תלך עוד .התחושה שלך כאילו המסירות והאכפתיות הרבה של בתך למצב חברתה,באה על חשבון ירידה בלימודים,ופוגעת בבריאותה על דכי תשישות פיזית ומוראלית.זה יחד עם הסחת הדעות מתכנון העתיד שלה,ועבודה שלה על עצמה,כמו וונטילציה (איוורור) רגשית,התפרקות,וחיי חברה כפי ששאר בני גילה חיים.אין ספק שהיא נכונה.בתך ללא ספק משלמת לפי שעה את מחיר כבד עבור תמיכתה בחברתה,והתמקדותה בבעיותיה.אפשר להבין את זה,אם נזכור שבגיל ההתבגרות,ולא רק, חשיבות החברה האישית הקרובה,עולה לפעמים במידתיות שלה,על הדרישות הלימודיות,האישיות האלמנטריות.החברות היא ערך עליון,במיוחד חברה החולה במחלה קשה כסרטן.זה מה שחשוב כרגע לבתך,לא העיסוק בעצמה בצרכים ובמחויביות שלה לעצמה כתלמידה,כנערה מתבגרת,או העיסוק בעתיד שלה,בצבא ולאחר מכן.את זה היא מראה לך בהתנהגות שלה,את זה היא שקפה בחוסר רצונה לקבל עזרה טיפולית ע"י פסיכולוג,באומרה,אני אתמודד לבד.הקושי שלה ללכת בקו שאת מתווה לה,ורוצה שיקרה,קשור בוודאי גם בתהליך ההתבגרות שהיא נמצאת בו כרגע,בחיפוש כמו שאר המתבגרים את הזהות העצמית שלה,וכפי שנאמר,בהעדפה הברור של החברות על פני פרמטרים חשובים אחרים.מי שיכול להכנס לתמונה,בכדי להניע את בתך לאיזון סביר יותר בין דאגתה לחברתה,לבין שאר חובותיה,ומחויבותיה,היא,יועצת בית הספר,שהיא עשוייה להיות מאד קרובה אליה,ובתוקף תפקידה אמורה להבין את כל הניואנסים היחודיים של הפרשה הזו.יתכן אם יש לה חברות טובות אחרות,ממה שמכונה קבוצת השווים.הן גם יכולות לעזור.מה שחייב להיות מובן שלבתך חשובה מאד בריאותה של חברתה,והיא תתקשה להתנתק ממנה במצב המשברי הזה.גם לא תוכל לסלוח לעצמה,אם היא תרגיש שהתנתקות כזאת,גורמת בין היתר להדרדרות מחלת חברתה.מאד ממליץ לקרוא את ספרו של פרופ' אבנר זיו "התבגרות",שיוכל לעזור לך מעט יותר להבין מה עובר על בתך,ומה אפשר,איך אפשר באם אפשר,לעזור לה.

 

[יוזרית]

תודה על הספר שהמלצת ואנסה להעזר בו בין היתר.

כן הבת שלי נהדרת, בעצם שתיהן בנות שאין הרבה אנשים כאלה בזמן שלנו, והחברות הזאת מיוחדת ויקרה לי מאוד. לא מוצאים בקלות חברות כזו(כמו שקוראים פה בפורום) ותמיד שמחתי בישבילה. אין בכוונתי "לנתק" חברות או קשר ביניהן, אני רק חושבת שהיא צריכה להוריד מעצמה חלק מהדברים הפחות רלונטים, למשל לא לעבוד (פחות לעבוד), אך היא מאוד שואפת לעצמאות ולא רוצה לוותר על שום דבר מהחיים הרגילים שלה והם עכשיו לא כל כך "רגילים". חייבת לציין שהחברה שלה לא מהב"ס ולכן יועצת לא מכירה את הסיפור. חוץ מזה ב"ס לא בדיוק בית חינוך בעיני הבת שלי ומשמש רק כבית חרושת לציונים. אין הרבה מורים שהיא ואוהבת ומעריכה. לספר אחרי הגב שלה אני לא יכולה והיא לא תרצה להיעזר בב"ס. לא מזמן היא סיפרה למחנכת על זה שהיתה עם חברה הכי טובה שלה בטיפול (זה היה פאם ראשונה שהיא פתחה את הפה וספרה על זה שם ואני רואה בזה דווקה סוג של קריאה לעזרא סוף סוף ) ומחנכת רק שאלה אותה האם היא פיספסה אזשהוא מבחן. עצוב. היא באמת ילדה חזקה אבל כמה היא יכולה לעמוד בזה ולהאמין בטוב? או להראות שהיא מאמינה בטוב... בכל אופן תודה שוב על הספר, אנסה אותו כמו שכבר אמרתי.

 

[יעל ניסן]

יוזרית -

אפשר לבקש עזרה מאנשי הטיפול במחלקה, להתייעץ עם העובדת הסוציאלית או הפסיכולוגית שם ולשאול אם יש תמיכה לאנשים שתומכים. יש מחלקות שיש להן את השירות הזה מכיוון שהתומכים הם אנשים מאוד מאוד חשובים בתהליך הטיפולים וההחלמה. כל הכבוד לבת שלך, אך באמת גם היא חייבת ללמוד לשמור על עצמה בתוך התהליך.

 

[יוזרית]

תודה רבה באמת הצעתי לה אך היא אמרה שזה פדיחה

צפוי לא?

 

[MoonMadness]

אני מציע להזכיר לבתך את המשפט הבא:

תומך שטוב לו הוא תומך טוב. ותומך שרע לו... בואי נגיד שהוא תומך הרבה פחות טוב. בקיצור, הזכירי לה שאם היא תתמוך גם בעצמה ותיתן שיעזרו לה מבחוץ - היא תוכל להיות תומכת הרבה יותר טובה בחברתה. כך שכולם ירוויחו מזה.

 

[נדיה ויינשטיין]

אני מאמינה שיש סיבה

לכך שסיפור הזה התגלם בחיי הבת שלך, ודווקא עכשיו.... זו בהחלט חוויה משמעותית בחיים, שמציפה המון שאלות ופחדים, שדרכם אנחנו עשויים לגדול, להתחזק ולהתפתח כבני אדם. ברמה הגבוהה ביותר- נשמתה כנראה רצתה ללמוד את השיעור החשוב על חיים ומוות בשלב הזה בחיים, זה פוגש את כולנו במקומות כאלה ואחרים.. אם את רוצה לתמוך בה באמת , כך שתגלה מינימום התנגדות, אני הייתי מציעה לך שתשאלי אותה שאלות. באמת, מהלב.... אני בטוחה שהמצב הזה מעורר גם אצלך שאלות עומק מהותיות בנוגע לחיים ומוות, ואיך משחקים את כל המשחק החיים הזה, ולמה בכלל, אם בסוף כולנו נמות?... תשאלי אותה איך היא רואה את הדברים, מה זה גורם לה להרגיש? האם חוסר אונים, יאוש, כעס, תסכול?.... מהי מטרת החיים באמת? זו שאלה משמעותית שחשוב להגדיר, במיוחד כאשר מתרחשים ארועים כאלה במציאות הקרובה שלנו. לדעתי, שיחה שתתחיל מהלב, בכנות, עם כל הכאב, (לא דעתך על העניין, אלא שאלות שיעוררו שיתוף מצידה יותר) - יכולה לעזור לכן ליצור קרבה מספקת לתמיכה הדדית. ואולי מתוך כך יגיע גם הרצון לפעול, או שתעלה ההבנה שצריך להתיעץ עם אנשי מקצוע. לדעתי, אם עולים הפחדים המהותיים בהקשר לחיים ומוות ואינם מקבלים תשומת לב או התייחסות תומכת - זה יוצר אפקט "משתק" על בנאדם. בין אם מתוך חששות וחרדות, בין אם מתוך חוסר מוטיבציה וגישה של "מה הטעם?"... חייבים לתת תשומת לב ומקום של לימוד לחוויה הזו, קשה ככל שתהיה. אגב, בטוח שיש קבוצות של אנשים שנפגשים בכדי להתמודד עם אובדן היקרים. גוגל יכול לסייע מאוד, אם תרצו.... בצלחה רבה, חזקו ואמצו.

 

[MoonMadness]

../images/Emo45.gif