מחכים לגודו
צפיתי לאחרונה במחזה המטריד הזה שלא מתקיימת בו כמעט עלילה. על מנת למשוך קהל שלא ירתע מקלאסיקה שולבו בהצגה שלושה קומיקאים ידועים ממחוזות מאוד מזוהים של המדיה - רמי הויברגר, דב נבון ושלמה בראבא. אך רוח הטקסט האפוקליפטי אבסורדי של בקט הולכת רחוק בהרבה מההומור חסר העוקץ של החמישיה ההיא, וכל הצופים שחיכו לאורגיה של צחוק אוכזבו ממש כמו אסטרוגן וולדימיר שחיכו לגודו... בסיום ההצגה נטמעתי בתוך הקהל - חלקו הקטן יצא בהפסקה - לשמוע את התגובות שנעו בין אמירות כמו ה"מלך הוא עירום", לבין התובנה כי מצב הדמויות בהצגה אינו חורג מעבר לבמה. עבורי זו היתה הצגה מיוחדת. על רקע מרבית ההצגות שפוזלות היום לצד הבידורי, "מחכים לגודו" מציגה התמודדות אמיצה מול טקסט קשה מאוד להעברה , אך ברגע "שהמחסום" הסגנוני נפרץ זוכה הצופה לחוויה אקזיסטנציאלית המבטלת משמעות של מקום וזמן כשהתכנים החדים המשולבים בה מולכים כמו חום ע"י מתכת. בסופו של דבר, עלובי החיים שעל הבמה אינם מייצגים את החלכאים והנדכאים, אלא את האנושות האוניברסלית. וכן, הרעיון לשלב שחקנים מוכרים מתחום הבידור מבריק...
צפיתי לאחרונה במחזה המטריד הזה שלא מתקיימת בו כמעט עלילה. על מנת למשוך קהל שלא ירתע מקלאסיקה שולבו בהצגה שלושה קומיקאים ידועים ממחוזות מאוד מזוהים של המדיה - רמי הויברגר, דב נבון ושלמה בראבא. אך רוח הטקסט האפוקליפטי אבסורדי של בקט הולכת רחוק בהרבה מההומור חסר העוקץ של החמישיה ההיא, וכל הצופים שחיכו לאורגיה של צחוק אוכזבו ממש כמו אסטרוגן וולדימיר שחיכו לגודו... בסיום ההצגה נטמעתי בתוך הקהל - חלקו הקטן יצא בהפסקה - לשמוע את התגובות שנעו בין אמירות כמו ה"מלך הוא עירום", לבין התובנה כי מצב הדמויות בהצגה אינו חורג מעבר לבמה. עבורי זו היתה הצגה מיוחדת. על רקע מרבית ההצגות שפוזלות היום לצד הבידורי, "מחכים לגודו" מציגה התמודדות אמיצה מול טקסט קשה מאוד להעברה , אך ברגע "שהמחסום" הסגנוני נפרץ זוכה הצופה לחוויה אקזיסטנציאלית המבטלת משמעות של מקום וזמן כשהתכנים החדים המשולבים בה מולכים כמו חום ע"י מתכת. בסופו של דבר, עלובי החיים שעל הבמה אינם מייצגים את החלכאים והנדכאים, אלא את האנושות האוניברסלית. וכן, הרעיון לשלב שחקנים מוכרים מתחום הבידור מבריק...