מחיר התמימות...
והנה עוד סוף שבוע שבו אני חוזר מן הצבא.. שבו אני נמצא לבדי, בודד, בלי אף חבר או ידיד.. עוד סוף שבו שבוא אני שורף עוד טיפה זמן עוד שיר בשביל קצת הנאה.. עוד הליכה למכולת בשביל שוב לפגוש עוד מישהי שמזכירה עוד קשר שאולי היה יכול להיות ואיננו.. שוב אני יושב לי ונזכר שבחיים אלו עשיתי את כל השגיאות האפשריות.. התחברתי לאנשים הלא נכונים,עשיתי שגיאות חברתיות נוראיות, השקעתי מאמצים רבים בדברים שמלכתכילה לא התאימו לי לשווא, הלכתי למגמה שהכי לא התאימה לי ... למשל כפי שב יא יב השקעתי מאמצים נרחבים להגיע ליחידה מובחרת, סתם כדי בשביל "להוכיח את עצמי" , וללכת לחדר כושר בשביל להתחזק מבחינה פיסית ו"בשביל בחורות" , ואהבתי להשוויץ בשרירים וראיתי ולא הבנתי איך כל החבר'ה מסביב צוחקים עליי כרגיל.. ("תעשה שריר") במקום להשקיע בלימודים רק עשיתי צחוקים והתפרצתי בשעורים, ובעצם לא הבנתי שאני עושה צחוק מעצמי זה הרי כבר הרגל.. ואז הגיע תקופת הצבא שהיתה אחת התקופות הקשות בחיי, הצקות בלי סוף, התעללות נפשית בלתי נפסקת, ואני והקטעי שוק שלי, עוד צחוק עוד לגלוג.. כמו תמיד רק בחזקת אלף.. ואני והתמימות שלי כל חיי תפסו עליי טרמפ כמו איזה פראייר, תמיד ניסיתי להיות נחמד בשביל לקבל משהו ובשביל הערכה ותמיד ירקו לי בפנים.. וכמובן שמבחינת הבנות, מי תרצה לידה איזה "סמרטוט" בלי טיפת אסרטביות וביטחון עצמי... בכל חיי היו לי קשרים מעטים עם המין השני.. וכמו תמיד עשיתי את אותם טעויות ונפלתי שוב.. רב חיי את מספר חברי היה ניתן למנות בקושי על יד אחת.. וככה תמיד "יריתי לעצמי ברגל" בלי טיפת טקט או חוכמת חיים.. תמיד הסתלבטו עליי עוד לפני שהכירו אותי.. תמיד אני בא למקום חדש אם צפייה שאולי "הפעם זה יהייה שונה" אך תמיד התקוות מתבדות.. ואני לקרת השחרור ומסתכל אל העתיד ושואל מה יהייה איתי.. נזכר לפני הצבא איך שרפתי את הזמן מפה לשם ואיך בתאונת דרכים שבה פגעתי בהולכת רגל בגלל רשלנות פושעת וכך עקב שלילה מנעתי מעצמי גם את ההנאה הקטנטנה הזאת של נהיגה.. שוב ירי עצמי ברגל.. ושואל את עצמי איך באזרחות אני אסתדר כאשר כישורי החברתיים נמוכים כלכך, וכל מקום שאני הולך רק מסתלבטים עליי.. במקום לנסות טיפה להבין אותי... ואני כרגיל לוקח ללב ונעלב ומסתגר בטוח עצמי... והרי כמעט בכל עבודה צריך לעבוד עם עוד אנשים.... ואני ובעיות הקשב וריכוז שלי יהייה לי עוד יותר קשה.. ואולי אינני חכם במיוחד, למרות שישנם אנשים שאמרו לי אחרת, אך בנתיים הציונים שלי לא הוכיחו חוכמה יתרה גם שכן השקעתי פחות או יותר... ולי יש גם בעיה באנגלית מה שיעיב גם על הפסיכומטרי, ואיך תמיד אני מבטיח לעצמי כן להשקיע ולנסות לשפר את האנגלית שלי אך כל זה הבטחות שווא, אם מוטיבציה כמו שלי... ואני עוד חשבתי על אוניברסיטה פתוחה... שוב ושוב אני שוקע במחשבות מלאות טינה על אנשים ועל כל הסבל שעברתי בחיי...
והנה עוד סוף שבוע שבו אני חוזר מן הצבא.. שבו אני נמצא לבדי, בודד, בלי אף חבר או ידיד.. עוד סוף שבו שבוא אני שורף עוד טיפה זמן עוד שיר בשביל קצת הנאה.. עוד הליכה למכולת בשביל שוב לפגוש עוד מישהי שמזכירה עוד קשר שאולי היה יכול להיות ואיננו.. שוב אני יושב לי ונזכר שבחיים אלו עשיתי את כל השגיאות האפשריות.. התחברתי לאנשים הלא נכונים,עשיתי שגיאות חברתיות נוראיות, השקעתי מאמצים רבים בדברים שמלכתכילה לא התאימו לי לשווא, הלכתי למגמה שהכי לא התאימה לי ... למשל כפי שב יא יב השקעתי מאמצים נרחבים להגיע ליחידה מובחרת, סתם כדי בשביל "להוכיח את עצמי" , וללכת לחדר כושר בשביל להתחזק מבחינה פיסית ו"בשביל בחורות" , ואהבתי להשוויץ בשרירים וראיתי ולא הבנתי איך כל החבר'ה מסביב צוחקים עליי כרגיל.. ("תעשה שריר") במקום להשקיע בלימודים רק עשיתי צחוקים והתפרצתי בשעורים, ובעצם לא הבנתי שאני עושה צחוק מעצמי זה הרי כבר הרגל.. ואז הגיע תקופת הצבא שהיתה אחת התקופות הקשות בחיי, הצקות בלי סוף, התעללות נפשית בלתי נפסקת, ואני והקטעי שוק שלי, עוד צחוק עוד לגלוג.. כמו תמיד רק בחזקת אלף.. ואני והתמימות שלי כל חיי תפסו עליי טרמפ כמו איזה פראייר, תמיד ניסיתי להיות נחמד בשביל לקבל משהו ובשביל הערכה ותמיד ירקו לי בפנים.. וכמובן שמבחינת הבנות, מי תרצה לידה איזה "סמרטוט" בלי טיפת אסרטביות וביטחון עצמי... בכל חיי היו לי קשרים מעטים עם המין השני.. וכמו תמיד עשיתי את אותם טעויות ונפלתי שוב.. רב חיי את מספר חברי היה ניתן למנות בקושי על יד אחת.. וככה תמיד "יריתי לעצמי ברגל" בלי טיפת טקט או חוכמת חיים.. תמיד הסתלבטו עליי עוד לפני שהכירו אותי.. תמיד אני בא למקום חדש אם צפייה שאולי "הפעם זה יהייה שונה" אך תמיד התקוות מתבדות.. ואני לקרת השחרור ומסתכל אל העתיד ושואל מה יהייה איתי.. נזכר לפני הצבא איך שרפתי את הזמן מפה לשם ואיך בתאונת דרכים שבה פגעתי בהולכת רגל בגלל רשלנות פושעת וכך עקב שלילה מנעתי מעצמי גם את ההנאה הקטנטנה הזאת של נהיגה.. שוב ירי עצמי ברגל.. ושואל את עצמי איך באזרחות אני אסתדר כאשר כישורי החברתיים נמוכים כלכך, וכל מקום שאני הולך רק מסתלבטים עליי.. במקום לנסות טיפה להבין אותי... ואני כרגיל לוקח ללב ונעלב ומסתגר בטוח עצמי... והרי כמעט בכל עבודה צריך לעבוד עם עוד אנשים.... ואני ובעיות הקשב וריכוז שלי יהייה לי עוד יותר קשה.. ואולי אינני חכם במיוחד, למרות שישנם אנשים שאמרו לי אחרת, אך בנתיים הציונים שלי לא הוכיחו חוכמה יתרה גם שכן השקעתי פחות או יותר... ולי יש גם בעיה באנגלית מה שיעיב גם על הפסיכומטרי, ואיך תמיד אני מבטיח לעצמי כן להשקיע ולנסות לשפר את האנגלית שלי אך כל זה הבטחות שווא, אם מוטיבציה כמו שלי... ואני עוד חשבתי על אוניברסיטה פתוחה... שוב ושוב אני שוקע במחשבות מלאות טינה על אנשים ועל כל הסבל שעברתי בחיי...
