אנחנו כנראה לא נסכים על כלום בהקשר הפוליטי,
אבל...בכל זאת כדאי לדייק - הממשלה הזו היא לא "ממשלת ימין מרכז", אלא, לכל היותר ממשלת ימין לאומני. ועל כך יעידו הצעות החוק שלאחרונה הורדו מסדר היום,הנסיונות לא לעזור לערוץ 10, ההשתלטות על ערוץ 1, ובמישור הכלכלי - שפיכת המיליונים וריכוז המשאבים הבלתי פרופורציונאלי המושקע בשטחים הכבושים. בין אם מסכימים עם ההתנחלות או לא, ספר התקציב הישראלי מראה את הקיפוח של הפריפריה בכל התחומים (בריאות, רווחה, חינוך), לעומת יו"ש. ההפגנות אולי אורגנו ע"י שמאלנים צפונבונים, אך לא היו סוחפים כל כך הרבה "פריפרים" כמוני, אם לא היו מייצגים שבר עמוק מאוד בחברה. נכון שהבעיות קיימות במדינה כבר שנות דור, אבל הממשלה הזו (וגם הקודמת של ביבי ושרות האוצר שלו) מתנהגת כאילו הציונות נגמרה, אין צורך לבנות חברה ולקלוט עליה, העיקר להישרד ולעזעזל - איך נראים פני החברה.
לאמר שבעיותינו אינן מושפעות מאידיאולוגיה כלכלית ומעלותו רבת השנים של הכיבוש (המעסיק את חצי הצבא באבטחת המתנחלים), זו לכל הפחות - היתממות.
אני לא סובלת את עיתון מעריב לא בגלל דנקנר, אלא, מימיו של עופר נמרודי המושחת ובכל זאת, אני חושבת שכמה שיותר עיתונים בולטים במדינה, הם ערובה להמשך ושמירת הדמוקרטיה הישראלית.
לאחרונה אני פוגשת יותר ויותר אנשים מהדור של הורי ששרדו את השואה, הגיעו לארץ ובנו אותה ואינם מאמינים לאן הגענו. הם רואים את מפעל חייהם יורד/עולה באש(בחר את המיותר), מצבם הכלכלי מדאיג והאופק הדמוקרטי של המדינה - בסימן שאלה.
הכל, כנראה, תלוי בסוג הערכים ש"בוערים" בלב כל אחד. אני שייכת לאנשים שחיים לאור ההומניזם הליברלי שיודע כי "כל אדם נברא בצלם" ולמרות שאני חילונית גמורה, היהדות בתוכי חזקה מאש ואדמה.
