מזל טוב, בשעטו"מ
השתתפתי ביום חמישי שעבר שמחת הנישואין של קרובי משפחתי החרדים . החתונה נערכה ב"מרכז בעלז העולמי", אשר כשמו כן הוא – מבנה מגלומאני המזכיר קצת את הפאנטגון, אם כי מעט מפואר ממנו. לא חסכו שם במליונים כדי שכל הרואה מרחוק את המבנה ישום ושרק , ואמר אכן יש אלוקים במקום הזה... האורחים הוזמנו לשש וחצי, החופה נקבעה לשבע. לא מיהרתי במיוחד, ידעתי שגם אם אגיע בשמונה עדיין אהיה מהמקדימים. ואכן, כשהגעתי הכל עוד היה בשלבי התהוות, ראשוניים אפילו. רוב האורחים עדיין לא באו, ומי שהגיעו כבר, ישבו לטעום מהכיבוד המצומצם שהוגש לשולחן, או להעביר שיחה בטלה אילו עם אילו. החתן ישב לו עם שני האבות וכמה רבנים, ועסקו בענינים שברומו של עולם. כשנגשתי להגיד מזל טוב, משך אותי אבי החתן בהתרגשות ביד. מהר, תן לחתן את רשימת החולים, שיוסיף לרשימה שהוא מתפלל עליהם. וזאת יש לדעת: חתן ביום חתונתו נמחלים לו כל עוונותיו\ והריהו ניצב בחופתו טהור כברגע לידתו. ועל כן מקובל לבקש מהחתן שיתפלל על כל מי שנצרך לכך מתחת לחופתו: על חברים שזיווגם קשה קקריעת ים סוף, על רפואת חולים וחולות, על פרנסה טובה, על יראת שמיים.... עוד מקודם התבשרנו שהחופה תתעכב, כיוון שהרבי מבעלז שאמור לנהל את הקידושין, מקבל קהל עכשיו. בשעה רבע לתשע החלו העניינים לזוז קמעה. החתן נלקח לכסות את הכלה, ומשם יצאנו אל החופה, תחת כיפת השמיים. החתן נעמד לו תחת חופתו, ומלמל בדביקות תפילות, תוך שהוא קורא בלחש שמות מתוך הרשימות שהכין לו קודם, עם כל הזקוקים לתפילה ולרחמי שמים. כמה מכם עמדו תחת חופתם, ובמקום לחשוב על הטקס המתממש ובא, עסקו בתפילה על קהל האורחים? הכלה הובאה, מכוסה ב"דק-טוך" * המסורתי – אינה רואה מאום - והסתובבה סביב החתן שבע פעמים, כנהוג. כל אותה שעה היה השמש עומד ומנעים בשירה שקטה מניגוני בעלז, כשהקהל מחרה אחריו בניגון חרישי. עומדים היינו, עמידה נינוחה, הניגונים עולים לנהם מפיות הקהל כאיש אחד, ואוירת קדושה ונעימות משתלטת אט אט. ופתאום - דממה. בבת אחת השתוררה דומיית מות. ציפור לא צייץ, סלולרי לא פיזם. הס. קהל הגברים נחצה לשניים, פינו מעבר באמצע, מזה ומזה חומת אדם, ובתווך נגלה הרבי מבעלז שהגיע סוף סוף. אט אט הילך לו, פניו חתומות, צעד כבד משהו – על אף שאינו קשיש - ניכר בו שההליכה קשה עליו משהו. הגיע אל מתחת לחופה, נטל לידו את כוס היין (גביע נטול רגל, כנהוג אצל חסידים), והחל לברך. בירך ברכה ראשונה על היין, ומיד עבר לברכה שניה, על הארוסות וכו'. באמצע הברכה נעצר פתאום, ועמד ללא ניע בריכוז, כאילו מנסה לדלות דבר מה ממוחו. הקהל נרעש קמעה, אך השמש רמז בידו בתקיפות להסות את הקהל, לבל יפריעו לרבי. לאחר רגע המשיך הרבי לברך, כאילו מאום. ואנחנו תהינו מי יודע מה עבר במוחו באותו רגע, אילו כוונות כוון, אילו גזירות היה צריך לבטל... המשך החופה היה כרגיל – מכובדים ממשפחת החתן וממשפחת הכלה הוזמנו לברך, השמש קרא את הכתובה כבקיא ורגיל, ללא שום שיבוש בארמית. עם סיום החופה נחצה שוב הקהל לשני חלקים - והרבי צעד לעבר מכוניתו. האנשים משני העברים צבאו על דרכו ללחוץ את ידו ולקבל ברכה, והרבי לחץ לכל אחד את ידו, הניד בראשו, ואולי מלמל מילה. אף אני נעמדתי בין העומדים, ובהגיע תורי לחצתי את ידו. לא החלפנו בינינו מילה, לא היה צורך. הרבי מבין גם כששותקים. עת החתן והכלה פרשו להם לחדר הייחוד, התיישבנו אנו לאכול מאכלים מסורתיים – קיגל, צונט, בורקסים ממנים שונים. להמשך כבר לא נשארתי, גם כך השעה היתה כבר מאוחרת. אני בטוח שהנגינה והריקודים נמשוכו לשעות הקטנות של הלילה. קשה להעביר את התחושה המיוחדת ששרתה שם. ממש לא כמו עוד חתונה. האוירה הנינוחה, של לא ממהרים לשום מקום – איש לא התרעם על כך שהחופה התאחרה בשעתיים וחצי. והניגונים שכל הקהל הכיר היטב, וזינמזם מתוך התעלות הנפש – ניגוני בעלז באמת יפים , ומעלים רגשות כמיהה וגעגוע, ותחושת אחדות... * על ה"דק-טוך" - ההינומה האטומה בה משתמשים החרדים, כתבתי בזמנו כאן
השתתפתי ביום חמישי שעבר שמחת הנישואין של קרובי משפחתי החרדים . החתונה נערכה ב"מרכז בעלז העולמי", אשר כשמו כן הוא – מבנה מגלומאני המזכיר קצת את הפאנטגון, אם כי מעט מפואר ממנו. לא חסכו שם במליונים כדי שכל הרואה מרחוק את המבנה ישום ושרק , ואמר אכן יש אלוקים במקום הזה... האורחים הוזמנו לשש וחצי, החופה נקבעה לשבע. לא מיהרתי במיוחד, ידעתי שגם אם אגיע בשמונה עדיין אהיה מהמקדימים. ואכן, כשהגעתי הכל עוד היה בשלבי התהוות, ראשוניים אפילו. רוב האורחים עדיין לא באו, ומי שהגיעו כבר, ישבו לטעום מהכיבוד המצומצם שהוגש לשולחן, או להעביר שיחה בטלה אילו עם אילו. החתן ישב לו עם שני האבות וכמה רבנים, ועסקו בענינים שברומו של עולם. כשנגשתי להגיד מזל טוב, משך אותי אבי החתן בהתרגשות ביד. מהר, תן לחתן את רשימת החולים, שיוסיף לרשימה שהוא מתפלל עליהם. וזאת יש לדעת: חתן ביום חתונתו נמחלים לו כל עוונותיו\ והריהו ניצב בחופתו טהור כברגע לידתו. ועל כן מקובל לבקש מהחתן שיתפלל על כל מי שנצרך לכך מתחת לחופתו: על חברים שזיווגם קשה קקריעת ים סוף, על רפואת חולים וחולות, על פרנסה טובה, על יראת שמיים.... עוד מקודם התבשרנו שהחופה תתעכב, כיוון שהרבי מבעלז שאמור לנהל את הקידושין, מקבל קהל עכשיו. בשעה רבע לתשע החלו העניינים לזוז קמעה. החתן נלקח לכסות את הכלה, ומשם יצאנו אל החופה, תחת כיפת השמיים. החתן נעמד לו תחת חופתו, ומלמל בדביקות תפילות, תוך שהוא קורא בלחש שמות מתוך הרשימות שהכין לו קודם, עם כל הזקוקים לתפילה ולרחמי שמים. כמה מכם עמדו תחת חופתם, ובמקום לחשוב על הטקס המתממש ובא, עסקו בתפילה על קהל האורחים? הכלה הובאה, מכוסה ב"דק-טוך" * המסורתי – אינה רואה מאום - והסתובבה סביב החתן שבע פעמים, כנהוג. כל אותה שעה היה השמש עומד ומנעים בשירה שקטה מניגוני בעלז, כשהקהל מחרה אחריו בניגון חרישי. עומדים היינו, עמידה נינוחה, הניגונים עולים לנהם מפיות הקהל כאיש אחד, ואוירת קדושה ונעימות משתלטת אט אט. ופתאום - דממה. בבת אחת השתוררה דומיית מות. ציפור לא צייץ, סלולרי לא פיזם. הס. קהל הגברים נחצה לשניים, פינו מעבר באמצע, מזה ומזה חומת אדם, ובתווך נגלה הרבי מבעלז שהגיע סוף סוף. אט אט הילך לו, פניו חתומות, צעד כבד משהו – על אף שאינו קשיש - ניכר בו שההליכה קשה עליו משהו. הגיע אל מתחת לחופה, נטל לידו את כוס היין (גביע נטול רגל, כנהוג אצל חסידים), והחל לברך. בירך ברכה ראשונה על היין, ומיד עבר לברכה שניה, על הארוסות וכו'. באמצע הברכה נעצר פתאום, ועמד ללא ניע בריכוז, כאילו מנסה לדלות דבר מה ממוחו. הקהל נרעש קמעה, אך השמש רמז בידו בתקיפות להסות את הקהל, לבל יפריעו לרבי. לאחר רגע המשיך הרבי לברך, כאילו מאום. ואנחנו תהינו מי יודע מה עבר במוחו באותו רגע, אילו כוונות כוון, אילו גזירות היה צריך לבטל... המשך החופה היה כרגיל – מכובדים ממשפחת החתן וממשפחת הכלה הוזמנו לברך, השמש קרא את הכתובה כבקיא ורגיל, ללא שום שיבוש בארמית. עם סיום החופה נחצה שוב הקהל לשני חלקים - והרבי צעד לעבר מכוניתו. האנשים משני העברים צבאו על דרכו ללחוץ את ידו ולקבל ברכה, והרבי לחץ לכל אחד את ידו, הניד בראשו, ואולי מלמל מילה. אף אני נעמדתי בין העומדים, ובהגיע תורי לחצתי את ידו. לא החלפנו בינינו מילה, לא היה צורך. הרבי מבין גם כששותקים. עת החתן והכלה פרשו להם לחדר הייחוד, התיישבנו אנו לאכול מאכלים מסורתיים – קיגל, צונט, בורקסים ממנים שונים. להמשך כבר לא נשארתי, גם כך השעה היתה כבר מאוחרת. אני בטוח שהנגינה והריקודים נמשוכו לשעות הקטנות של הלילה. קשה להעביר את התחושה המיוחדת ששרתה שם. ממש לא כמו עוד חתונה. האוירה הנינוחה, של לא ממהרים לשום מקום – איש לא התרעם על כך שהחופה התאחרה בשעתיים וחצי. והניגונים שכל הקהל הכיר היטב, וזינמזם מתוך התעלות הנפש – ניגוני בעלז באמת יפים , ומעלים רגשות כמיהה וגעגוע, ותחושת אחדות... * על ה"דק-טוך" - ההינומה האטומה בה משתמשים החרדים, כתבתי בזמנו כאן