שוקי ומילי
New member
מזללה.
אז לכבוד חגיגות יומולדת 30+31 שלי, הלכנו לאכול בהרכב משפחתי במזללה.
במקור רציתי ללכת להוטל מונטיפיורי, אבל ביום שלישי כבר לא היו להם מקומות ל-6 + עגלה, ולמרות שהם שמו אותי ברשימת ההמתנה ולמרות שהתחננתי ואמרתי שזה יום ההולדת שלי, לא חזרו אלי.
לא נורא, סוף סוף יצא לנו לצאת למסעדה אחרת.
התפריט באינטרנט היה שונה לגמרי ממה שזכרתי - ולכן ביקשתי כאן כמה המלצות למנות מראש.
לצערי אין לי את היכולות הפיוטיות כדי לכתוב ביקורת ציורית ומגרה לארוחה, למרות שהיא בהחלט ראוייה לכך, אבל אני אעשה כמיטב יכולתי להעביר את תחושת הערב.
הגענו בשעה שבע לתאורה עמומה ומוזיקת אינדי/אלקטרונית שמתאימה יותר לשעה מאוחרת יותר. ריחמתי קצת על ההורים שלא נהנים מסוג כזה של חפירות.
התחלנו בהזמנת ראשונות: קרואסון מוח בהמלצת חתולית, קרפצ'יו, טרטר פלשתינאי ולחם שום. על הקובנה וויתרנו כי אני לא התחברתי אליה אף פעם.
הקרואסון היה מצויין ולדעת חלק מיושבי השולחן - המנה המנצחת של הערב. המוח היה פשוט טעים ובעל מרקם מוצק אך רק ונעים. הקרואסון היה מתפצפץ ורך כמו שקרואסון צריך להיות, והמלפפונים שהוגשו ליד עזרו להרגיע את החריפות. מחצית מיושבי השולחן לא רצו לטעום בכלל את המנה.. יותר לנו!
הקרפצ'יו היה הקרפצ'יו הכי טוב שטעמתי מימי (וטעמתי לא מעט). הוא נמס בפה, והוגש בתוך בלאגן של רטבים, תוספות, טעמים, חלמון ביצה ושאר פינוקים שקשה לי לפרט אחד לאחד אבל היו מצויינים.
הטרטר הפלשתינאי גם היה טוב, אבל החוויר לחלוטין מול הקרפצ'יו וקצת חריף מידי לטעמי. כל זה לא הפריע ליושבי השולחן לסיים אותו בשלוש שניות.
לחם השום היה סתמי, וגם היה קטן מידי בשביל להספיק לכל הסועדים לנגב את הרטבים המדהימים של המנות, וחבל.. אולי פעם הבאה ננסה את לחם המחמצת. פנכת האיקרה שהגיעה יחד איתו הייתה מוצלחת.. אבל טעמי הדג התנגשו בטעמי המנות הראשונות אז רובנו ויתרנו עליה אחרי טעימה אחת.
המלצרית שאלה אותנו אם נרצה יין, והרשיתי לעצמי להזמין לנו את בקבוק היין היחיד שאמר לי משהו (לא אני ולא אף אחד מהמוזמנים באמת מבין ביין. אנחנו אנשי בירה) - גוורצטרמינר מתוצרת ארה"ב. הוא היה מתקתק וקליל, ואחרי שהוא נמזג לכוסות, נשארה בבקבוק חצי מנה. משום מה המלצרית לקחה את הבקבוק למרות שלא היה ריק לגמרי.. אבא שלי וחמותי נבחו עליה ביחד כשחזרה "איפה הבקבוק שלנו", המלצרית אמרה שהוא היה גמור, הם התעקשו שלא, היא מצאה אותו, החזירה לשולחן, כולם היו נבוכים, אז מזגתי לעצמי את חצי כוס היין כדי להירגע ולהמשיך לטחון.
העיקריות התחילו לזרום לשולחן. אני קיבלתי את מנת הפסטה עם שעועית ירוקה, זוקיני וביצה עלומה בטמפורה (הסיבה האמיתית שלקחתי את המנה). התאכזבתי לגלות שמפצחים את הביצה במטבח.. המנה הייתה טעימה, אבל לא נראה לי שאזמין אותה שוב ולמעשה גם לא סיימתי אותה כי התמלאתי מהטעימות מהמנות האחרות.
בכיוון השעון ממני הוגשות שאר המנות.
חזיר קונפי שהייתה מנה לא פחות ממדהימה למרות שומניותה, שהגיעה בתוך מחבת קטנה. הבשר היה כל כך רך והשומן היה כל כך נמס והעור היה כל כך קריספי שכל רגשות האשם על הערך הקלורי שלה נמוגו. אני חושדת שהיא הגיעה עם תוספות.. אבל אני לא זוכרת אותן.
מנת פילה מהמיוחדים הגיעה גם היא בסוג של תבנית מתכת, וכללה נתחי פילה שרובם היו נימוחים (כן כן, נימוחים!!) אבל חלקם דווקא דרשו לעיסה. בתוך המחבת היו גם זנב שור וירקות ואבא שלי טען שלדעתו התוספות היו אפילו יותר טובות מהבשר.
מנת ריזוטו שכללה קלאמרי ממולאים תוארה כטעימה, למרות שחלק מהקלמרים היו צמיגיים. אני טעמתי קלמר אחד, הוא היה רך ומוצלח.
מנת כבדים ובייקון הייתה מדהימה (המנה שטעמי ממנה הכי הרבה), כשרוב הכבדים היו עשויים בדיוק במידה והיו ורדורדים ונמרחים, אבל כבד אחד היה פשוט חי וצווח "קוקוריקו" כשנעצנו בו מזלג.
מנת סופלאקי שכללה נתחוני עגל במראה שווארמתי ונחה על בלאגן שנראה כמו פיתה של אייל שני, קיבלה תגובה צוננת. בהתחלה. עד כדי כך ששקלנו להחזיר את המנה. אבל אז הוא הבין שצריך לערבב הכל ביחד, הטעמים התמזגו להם וסוכם שזו מנה טובה.
ביקשתי לארוז לי את שאריות הפסטה.. ולמרות שכולנו היינו מפוצצים, מר בחור הזמין קינוח אחד לכולם. הוגשו כפות, ביקשתי כפית (מה הקטע עם כפות?! זה גדול מידי בשביל לאכול קינוח!) וקיבלתי. הגיע קרפ, ממולא בקרם וניל עם שני כדורי גלידה ועם קצת ערמונים ותפוחי עץ. גם הפעם כמו בביקורין קודמים לא נפלתי מהקינוח.. והחלק הכי טוב בו לדעתי היה חתיכות התפוחים שהיו חמימים אך קשים.
לסיכום, באמת יופי של מסעדה. חבל שבמנות לא כל הנתחים אכילים לגמרי, אבל זה נסלח בזכות הטעמים הנהדרים. ציינו את זה בסוף הארוחה בפני המלצרית שגנבה את היין, שמילמלה "תודה על הפידבק". אני שואלת את עצמי אם היא באמת תעביר את זה למטבח..
אני חייבת לציין לטובה את האקוסטיקה במקום, שאיפשרה לשישה אנשים סביב שולחן עגול לשמוע את עצמם אבל לא את שאר הסועדים. הוטל מונטיפיורי - כדאי שתקחו מהם שיעורים.
החשבון לשישה אנשים יצא קרוב לאלף שקל (לחם, 3 ראשונות, 6 עיקריות ובקבוק יין).. לא נוראי, אבל בהחלט בסקאלה הגבוהה של המחירים שאנחנו מרשים לעצמנו בהרכב כזה.
אז לכבוד חגיגות יומולדת 30+31 שלי, הלכנו לאכול בהרכב משפחתי במזללה.
במקור רציתי ללכת להוטל מונטיפיורי, אבל ביום שלישי כבר לא היו להם מקומות ל-6 + עגלה, ולמרות שהם שמו אותי ברשימת ההמתנה ולמרות שהתחננתי ואמרתי שזה יום ההולדת שלי, לא חזרו אלי.
לא נורא, סוף סוף יצא לנו לצאת למסעדה אחרת.
התפריט באינטרנט היה שונה לגמרי ממה שזכרתי - ולכן ביקשתי כאן כמה המלצות למנות מראש.
לצערי אין לי את היכולות הפיוטיות כדי לכתוב ביקורת ציורית ומגרה לארוחה, למרות שהיא בהחלט ראוייה לכך, אבל אני אעשה כמיטב יכולתי להעביר את תחושת הערב.
הגענו בשעה שבע לתאורה עמומה ומוזיקת אינדי/אלקטרונית שמתאימה יותר לשעה מאוחרת יותר. ריחמתי קצת על ההורים שלא נהנים מסוג כזה של חפירות.
התחלנו בהזמנת ראשונות: קרואסון מוח בהמלצת חתולית, קרפצ'יו, טרטר פלשתינאי ולחם שום. על הקובנה וויתרנו כי אני לא התחברתי אליה אף פעם.
הקרואסון היה מצויין ולדעת חלק מיושבי השולחן - המנה המנצחת של הערב. המוח היה פשוט טעים ובעל מרקם מוצק אך רק ונעים. הקרואסון היה מתפצפץ ורך כמו שקרואסון צריך להיות, והמלפפונים שהוגשו ליד עזרו להרגיע את החריפות. מחצית מיושבי השולחן לא רצו לטעום בכלל את המנה.. יותר לנו!
הקרפצ'יו היה הקרפצ'יו הכי טוב שטעמתי מימי (וטעמתי לא מעט). הוא נמס בפה, והוגש בתוך בלאגן של רטבים, תוספות, טעמים, חלמון ביצה ושאר פינוקים שקשה לי לפרט אחד לאחד אבל היו מצויינים.
הטרטר הפלשתינאי גם היה טוב, אבל החוויר לחלוטין מול הקרפצ'יו וקצת חריף מידי לטעמי. כל זה לא הפריע ליושבי השולחן לסיים אותו בשלוש שניות.
לחם השום היה סתמי, וגם היה קטן מידי בשביל להספיק לכל הסועדים לנגב את הרטבים המדהימים של המנות, וחבל.. אולי פעם הבאה ננסה את לחם המחמצת. פנכת האיקרה שהגיעה יחד איתו הייתה מוצלחת.. אבל טעמי הדג התנגשו בטעמי המנות הראשונות אז רובנו ויתרנו עליה אחרי טעימה אחת.
המלצרית שאלה אותנו אם נרצה יין, והרשיתי לעצמי להזמין לנו את בקבוק היין היחיד שאמר לי משהו (לא אני ולא אף אחד מהמוזמנים באמת מבין ביין. אנחנו אנשי בירה) - גוורצטרמינר מתוצרת ארה"ב. הוא היה מתקתק וקליל, ואחרי שהוא נמזג לכוסות, נשארה בבקבוק חצי מנה. משום מה המלצרית לקחה את הבקבוק למרות שלא היה ריק לגמרי.. אבא שלי וחמותי נבחו עליה ביחד כשחזרה "איפה הבקבוק שלנו", המלצרית אמרה שהוא היה גמור, הם התעקשו שלא, היא מצאה אותו, החזירה לשולחן, כולם היו נבוכים, אז מזגתי לעצמי את חצי כוס היין כדי להירגע ולהמשיך לטחון.
העיקריות התחילו לזרום לשולחן. אני קיבלתי את מנת הפסטה עם שעועית ירוקה, זוקיני וביצה עלומה בטמפורה (הסיבה האמיתית שלקחתי את המנה). התאכזבתי לגלות שמפצחים את הביצה במטבח.. המנה הייתה טעימה, אבל לא נראה לי שאזמין אותה שוב ולמעשה גם לא סיימתי אותה כי התמלאתי מהטעימות מהמנות האחרות.
בכיוון השעון ממני הוגשות שאר המנות.
חזיר קונפי שהייתה מנה לא פחות ממדהימה למרות שומניותה, שהגיעה בתוך מחבת קטנה. הבשר היה כל כך רך והשומן היה כל כך נמס והעור היה כל כך קריספי שכל רגשות האשם על הערך הקלורי שלה נמוגו. אני חושדת שהיא הגיעה עם תוספות.. אבל אני לא זוכרת אותן.
מנת פילה מהמיוחדים הגיעה גם היא בסוג של תבנית מתכת, וכללה נתחי פילה שרובם היו נימוחים (כן כן, נימוחים!!) אבל חלקם דווקא דרשו לעיסה. בתוך המחבת היו גם זנב שור וירקות ואבא שלי טען שלדעתו התוספות היו אפילו יותר טובות מהבשר.
מנת ריזוטו שכללה קלאמרי ממולאים תוארה כטעימה, למרות שחלק מהקלמרים היו צמיגיים. אני טעמתי קלמר אחד, הוא היה רך ומוצלח.
מנת כבדים ובייקון הייתה מדהימה (המנה שטעמי ממנה הכי הרבה), כשרוב הכבדים היו עשויים בדיוק במידה והיו ורדורדים ונמרחים, אבל כבד אחד היה פשוט חי וצווח "קוקוריקו" כשנעצנו בו מזלג.
מנת סופלאקי שכללה נתחוני עגל במראה שווארמתי ונחה על בלאגן שנראה כמו פיתה של אייל שני, קיבלה תגובה צוננת. בהתחלה. עד כדי כך ששקלנו להחזיר את המנה. אבל אז הוא הבין שצריך לערבב הכל ביחד, הטעמים התמזגו להם וסוכם שזו מנה טובה.
ביקשתי לארוז לי את שאריות הפסטה.. ולמרות שכולנו היינו מפוצצים, מר בחור הזמין קינוח אחד לכולם. הוגשו כפות, ביקשתי כפית (מה הקטע עם כפות?! זה גדול מידי בשביל לאכול קינוח!) וקיבלתי. הגיע קרפ, ממולא בקרם וניל עם שני כדורי גלידה ועם קצת ערמונים ותפוחי עץ. גם הפעם כמו בביקורין קודמים לא נפלתי מהקינוח.. והחלק הכי טוב בו לדעתי היה חתיכות התפוחים שהיו חמימים אך קשים.
לסיכום, באמת יופי של מסעדה. חבל שבמנות לא כל הנתחים אכילים לגמרי, אבל זה נסלח בזכות הטעמים הנהדרים. ציינו את זה בסוף הארוחה בפני המלצרית שגנבה את היין, שמילמלה "תודה על הפידבק". אני שואלת את עצמי אם היא באמת תעביר את זה למטבח..
אני חייבת לציין לטובה את האקוסטיקה במקום, שאיפשרה לשישה אנשים סביב שולחן עגול לשמוע את עצמם אבל לא את שאר הסועדים. הוטל מונטיפיורי - כדאי שתקחו מהם שיעורים.
החשבון לשישה אנשים יצא קרוב לאלף שקל (לחם, 3 ראשונות, 6 עיקריות ובקבוק יין).. לא נוראי, אבל בהחלט בסקאלה הגבוהה של המחירים שאנחנו מרשים לעצמנו בהרכב כזה.
