מזווית של אמא

נוסעת27

New member
אני אחדד

דיכאון ע"פ התפיסה הרווחת הוא חוסר איזון כימי במוח. הוא נגרם בשל מנגנון התמודדות קלוקל של עומסים רגשיים קשים וחוסר כלים להתמודדות נכונה. אני לא סותרת שלהורמונים הגועשים לאחר הלידה יש השפעה על הרגישות, בדיוק כמו שיש רגישות גבוהה יותר לפני ובזמן ווסת, וכנראה שהרבה יותר לאחר לידה.
&nbsp
אממה, ההורמונים לבדם אינם אמורים לעורר דיכאון, ובטח שלא ממושך כל כך. להיפך, לאחר לידה ההורמונים שמופרשים מטרתם נטו לעודד את האם להיקשר לתינוק ולרצות לגונן עליו ולטפל בו, בין היתר בכך שהרגישות שלה מוגברת פי כמה מונים. זאת ביולוגיה פשוטה. אז מה כן? זה בא עם שילוב של העייפות הרבה של טיפול בתינוק, הסטרס העצום, השינויים הדרסטיים והעיכול של מצב חדש שלא הצלחנו להתכונן אליו בשום אופן לא משנה כמה חשבנו שאנחנו מוכנים וכל שאר הדברים שמתווספים הכל יחד מתבשל בקלחת נפיצה שעלולה לייצר דיכאון. לחלק הוא עובר מהר מאוד, לחלק הוא נדבק.
בארצות כמו אפריקה שנשות השבט ובעצם כל השבט יחד מטפל בתינוק כנראה לא תשמעי יותר מדיי על תופעה כזו. שם הרבה נשים יולדות בזמנים חופפים, מטפלות יחד בילדים ועוזרות אחת לשניה. מה גם שבגלל שהחיים פשוטים בהרבה, ואף אחת לא מאבדת קריירה או משנה את חייה מקצה לקצה, זה פשוט לא קיים.
&nbsp
החיים שלנו מורכבים יותר, ולכן גם ההתמודדות צריכה להיות מורכבת יותר. חשוב לקבל הרבה עזרה לפחות בהתחלה כדי לקבל מדיי פעם רגעים להתאפס ולהתרגל למציאות החדשה, לקבל עזרה אם צריך ברמה הנפשית. אסור להזניח או להתייחס לזה כמשהו לא מהותי. צריך לפעול.
 

evanescent

New member
אז את אומרת,

כמו שקאלה אמרה שלדעתך דיכאון אחרי לידה נובע בד"כ משילוב של שינויים הורמונליים (שגורמים לרגישות גבוהה יותר) והשינוי הדרסטי באורח החיים שצריך להסתגל אליו.
 
פסיכולוג ששאלתי אותו אמר

שאין קונצנזוס בין הפסיכולוגים האם נכון שהמטפל ישתף מהחיים שלו. זה נושא בויכוח. אותו פסיכולוג בדעה שכן רצוי לשתף מפני שזה יכול להועיל מבחינה פסיכולוגית שהאדם לא לבד בבעיה שלו ויש עוד כמותו והבעיה שלו לא ייחודית לו. ל- "צרת רבים חצי נחמה" יש לדעתו אמת פסיכולוגית. במיוחד יש לזה אפקט כאשר הפסיכולוג עצמו חווה את הדבר. זה יוצר אפקט חזק במיוחד מעבר לכך שבני אדם אחרים חוו זאת.
 
לגבי פסיכולוג שמדבר על עצמו-זה שנוי במחלוקת

המחלוקת קשורה לגישות הפסיכותרפויטיות

כאן צריך להכיר את האסכולה של הפסיכואנליזה. אמנם היום כמעט ואין פסיכואנליזה מקורית-קלאסית אבל בתוך הגישות הפסיכודינמיות יש גישות יחסית שמרניות שדבקות יחסית בתובנות פסיכואנליטיות קלאסיות.

לפי הפסיכואנליזה הקלאסית תפקיד המטפלת הוא להיות מראה, לשקף. המונח "לשקף" הוא מרכזי מאוד שם. הפציינטית אומרת דברים ותפקיד המטפלת להעביר לפציינטית את הדברים שהפציינטית אמרה. ההנחה היא שאנחנו לא מקשיבים לעצמינו ותפקיד המטפלת לעזור לפציינטים להקשיב לעצמם. המטפלת משמשת כמראה.

לפי הפסיכואנליזה זה חלק מתהליך של טיפול מוצלח. ברגע שהמטפל משתף מעצמו הוא מקלקל את התרפיה המוצלחת. מטפל משקף הוא מפתח להצלחה ולא מטפל מגיב מעצמו.

לכן, בטיפול הפרוידיאני אסור לפציינט אפילו לראות וליצור קשר עין עם המטפל. הוא צריך לשכב על ספה כאשר את המטפלת הוא לא רואה בכלל, אלא היא נמצאת מאחורי הראש של הפציינט כי אפילו אסור שהפציינט יראה את הבעות הפנים ותגובות בשפת הגוף.

בטיפולים שאינם פסיכודינמיים כמו CBT לא קיימת בכלל טענה כזאת של שיקוף ולכן שם צפויים להיות יותר שיתופים ובכל אופן אין התנגדות עקרונית לשיתוף כזה. שיתוף כזה יכול להועיל אם לא מקבלים את ההנחה הפסיכואנליטית לעיל.

גם בטיפולים פסיכודינמיים מודרניים יש התרחקות מהמודל הפסיכואנליטי הקלאסי וגם שם נמצא שיתופים מצד המטפלים. אבל זה בתנאי שהטיפול הפסיכודינמי הוא לא שמרני. אבל בתוך הקטגוריה של טיפולים פסיכודינמיים יש גם גישות יחסית יותר שמרניות ויש מטפלים שדבקים ברעיונות פסיכואנליטיים כלשהם ובין השאר גם ברעיון שלמטפלת אסור להתערב ולכן יש ויכוח על הנושא הזה.
 
וודאי ברור לך

שלא כולן עוברות את זה. יש אימהות שמתאהבות מיד בתינוק שנולד, יש כאלו שקודם כל מרגישות כלפיו את האינסטינקטים של שמירה וטיפול ומתאהבות קצת יותר מאוחר. אלו שלא הן בטח לא כולם, וקרוב לוודאי שגם לא הרב.
וכן מומלץ לך ללכת לטיפול אצל מישהו/י שיוכל לתת לך כלים להתמודד, כי הילדה שלך כבר כאן. וזה לא הוגן כלפייך לבלות את החיים שלך בהרגשת תסכול והחמצה על מה שעשית, וזה לא הוגן כלפיה לחיות עם אמא שלא באמת רוצה אותה.
ויכל להיות שטיפול לא יוכל לשנות את ההרגשה שלך (למרות שזה זועק דכאון אבל כמובן שיכל להיות שממש לא), אבל כן לתת לך כלים איך להתמודד בעצמך ואיך להקרין כלפיה.
 
אם אפשר לשאול מה פירוש הדבר

שכל מה שהיא אמרה שכולן עוברות את זה? את הגעת אליה לטיפול בשל הבעייה הזאת ו- 50 דקות היא רק אמרה שכולן עוברות את זה ולא אמרה שום דבר נוסף?
 

KallaGLP

New member
מסכימה עם התגובה שמעליי.

נשמע כואב וקשה בטירוף, אך הילדה כבר כאן ולכן, למען שתיכן, חייבים לנסות לטפל. אגב, אני יודעת שזה ממש לא מנחם עכשיו, אך בניגוד למה שנדמה לך כרגע, לא תצטרכי לעשות את מה שאת עושה עכשיו כל החיים, ואת זה אני אומרת מניסיון, כאמא ל-4. ילדים גדלים והופכים לעצמאיים מהר מאוד, מבחינתי לפעמים נדמה שמהר מדי. צר לי על שתיכן, ואני מקווה, לטובת שתיכן, שתמצאי את הדרך לפחות ללמוד לחיות ולהשלים עם המצב, אם לא ליהנות ממנו.
 
תודה על העידוד

זה באמת קשה וכנראה שאין לי יותר מידי מה לעשות מלבד להמשיך עם החיים ולקוות שעם הזמן ההתנהלות והטיפול יהיו קלים יותר.
זה דווקא כן מעודד לדעת שהם הופכים להיות עצמאים מהר, כי זה נותן תקווה לכך שלפחות חלק מהנטל יירד ממני. אני צריכה לשמוע את זה הרבה, לשמוע על איך הכל הופך להיות קל יותר, אני חושבת שזה יישפר את ההרגשה שלי
מקווה גם שאמצא דרך להנות....
 

wxyz2006

New member
כן, הם הופכים עצמאיים מהר

לפעמים ניתן לזהות רגע מסויים בו מתרחש מעבר כזה.
אני משתדל לזכור את הרגעים האלה. הם מרתקים

תחזיקי מעמד!
 

evanescent

New member
. אני גם מסכימה עם ההמלצות לחפש עזרה

זה נראה הכרחי. אני לא יודעת כמה זמן את אחרי לידה אבל אולי יש אפשרות שאת בדיכאון שאחרי לידה, זו תופעה שמכירים שברוב המקרים בסוף חולפת, אל תאבדי תקווה כרגע לגבי כל שארית חייך. כפי שנאמר כאן בכל מקרה אין טעם לאבד תקווה כי גם התלות של הילדה בך צפויה לפחות מתישהו.
 

KallaGLP

New member
את צודקת.

במקרים נדירים, דיכאון אחרי לידה עלול להיות עמוק וממושך, אפילו לאורך שנים, אם לא מטפלים בו. במקרה הזה השם מטעה, כי אצל מרבית הנשים שסובלות מהתופעה, מדובר בתקופה קצרה של דכדוך, הנובעת כנראה משינויים הורמונליים קיצוניים בעקבות הלידה בשילוב עם צורך להסתגל לאורך החיים החדש. אך במקרים נדירים, כאמור, זה לובש צורה קיצונית וקשה יותר, וחייבים טיפול כדי לצאת מזה. כך שאפילו אם עבר כבר זמן רב מאז הלידה, עדיין ייתכן שמדובר בדיכאון אחרי לידה וחשוב מאוד לטפל ולא להזניח.
 
לפי דברי פסיכולוג

הוא לא מכיר אסמכתא לכך שגורמים הורמונאליים מהווים אטיולוגיה או גורם סיבתי לדיכאון אחרי לידה. יש מתאם [קורלציה corellation] עם הורמונים אבל לא ניתן לעבור אוטומטית ממתאם לקשר סיבתי או אטיולוגיה. בגורם סיבתי אני מתכוון לגורם סיבתי ישיר לדיכאון ולא דרך משתנים מתווכים ואז הדיכאון הוא תגובה פסיכולוגית לאותם משתנים מתווכים.
 
אוניברסאליסט, כדאי לך לקרוא את הספר של אורנה דונת

היא מתייחסת, בין היתר, לכך שדגל דיכאון אחרי לידה מונף אל מול דיבורים של חרטה של אמהות, כדי לשלול את חווייתן ואת אפשרותה להימשך לאורך שנים, למעשה לתמיד, ולא לחלוף.
 
כן, ומבטיחים שזה יעבור. אך כמו שכותבת ד"ר דונת, המצב הוא שלא

"הכל יהיה בסדר", וזה לא עובר. בכלל, היא מזמה לא מעט מיתוסים בכתיבתה האמיצה את הספר.
 

evanescent

New member
למה הכוונה "המצב הוא שזה לא עובר"?

האם יש בספר טענה שאין מקרים בהם נחווה רגש של חרטה על הורות כחלק מדיכאון אחרי לידה ובסוף הרגש הזה חלף יחד עם שאר תסמיני הדיכאון? או שהטענה היא שיש גם מקרים בהם חרטה על הורות לא עוברת? מה הטענה?
 
שהתגובה להבעת חרטה או לרגשות חרטה, בסביבה, היא לומר

זה דיכאון אחר לידה וכשזו ההנחה והתירוץ, הוא גם יעבור. אבל ד"ר דונת טוענת שההנחה הזאת באה משום שהסביבה מסרבת לקבל את רגשות החרטה כרגשות לגיטימיים או בכלל קיימים. אז זהו תירוץ שנזרק כשאין אפשרות, רגשית או פוליטית, להקשיב למה שאישה באמת טוענת.
 

evanescent

New member
יכול להיות שזה מניע

של חלק מאלה שאומרים את זה. אבל לדעתי יכולות להיות גם סיבות אחרות למישהו להניח שזה המקרה או להגיד שהוא מניח שזה המקרה, אולי בגלל שהוא מזהה מאפיינים טיפוסיים נוספים של דיכאון אחרי לידה, אולי מהסתמכות על היכרות עם האישה, או אולי כי כדי לעזור לה זה מה שהוא מעדיף שהיא תאמין בו במקום שתאמין שזה לא יעבור. זה במקרה של מישהו שמבין שהוא לא יכול לדעת בודאות שזה יעבור או שזה לא יעבור, אז מבין השתיים הוא חושב שעדיף לה להתמקד באפשרות שזה יעבור מתוך גישה שמחשבות חיוביות יכולות ליצור מציאות.

כלומר מניע של מטרה לשלול את מה שהיא מרגישה או לסרב לקבל את זה הוא מניע אפשרי שסביר שקים אצל חלק מאלה שעושים הנחה כזאת אבל הוא לא המניע היחיד האפשרי.
 

KallaGLP

New member
ראשית, אני חושבת שאין לנו אפשרות לאבחן באינטרנט

אישה שאנחנו בכלל לא מכירים, מה גם שאיננו אנשי מקצוע בתחום בריאות הגוף והנפש.
אנחנו יכולים לציין רק את האפשרויות הפוטנציאליות כדי לתת לה רעיונות מה לבדוק הלאה. דיכאון אחר לידה זו רק אחת האפשרויות ששווה לבדוק.
בכל מקרה, אני לא מאמינה בלנקוט מראש גישה שלילית ומייאשת. אני חושבת שאין סיבה להניח מראש שיש בעיה שלא ניתנת לפתרון ושלא תחלוף, ושזו גישה לא קונסטרוקטיבית. נהפוך הוא, צריך למצות את כל הדרכים כן לנסות לפתור את הבעיה.
גם אם מדובר בדיכאון הנובע מחרטה ולא בדיכאון אחרי לידה, אני לא רואה מה זה משנה. שניהם יכולים להיות סוגי דיכאון חמורים וממושכים שמקשים על חיי האמא הזאת. ייתכן שבעזרת אבחון וטיפול מתאים אפשר לפחות להקל על המצב, כי היא כבר אמא וזו סיטואציה נתונה, ולכן יש לעשות הכל כדי למצוא לה פתרון שאפשר לפחות לחיות עמו, לטובת כל הצדדים המעורבים. יש כל מיני סוגים של דיכאון בעולם, שלפעמים אפילו לא ברור מאיפה הם נובעים, אבל יש גם מגוון של טיפולים ואין סיבה לחיות עד דיכאון, אלא כדאי לנסות כל דבר אפשרי כדי להיפטר ממנו.
 
למעלה