מותר לפרוק כאן?
היי.
כואב לי.
אני והאקס נפרדנו לפני שנה אבל בשבועות האחרונים התחלתי להרגיש שוב משהו. הפרידה עברה עליי בקלות, לא התאבלתי על הקשר כי לא הרגשתי שיש על מה. פשוט לא היה לי טוב וידעתי שזה הדבר הכי נכון בשבילי. ללא כל ספק. ואני עדיין חושבת ככה. אבל לפני כמה שבועות ראיתי אותו שוב ודיברנו, ישבנו קצת ביחד והרגשתי ששוב קורה בינינו משהו. חזרתי הביתה מבולבלת וחשבתי על זה כמה ימים. הגעתי למסקנה שאני רוצה לחזור והרגשתי ממנו שהוא מרגיש אותו הדבר. אבל איחרתי את המועד, כשסוף סוף נסגרתי על עצמי והחלטתי לומר לו מה אני מרגישה, גיליתי שיש לו חברה חדשה. יש לציין שהיום ההוא שנפגשנו, היום שבו צפו בחזרה הרגשות שלי אליו, היה לפני שהוא התחיל לצאת עם החברה הנוכחית שלו. סתם שתדעו, שלא תגידו שאני פשוט רוצה את מה שאני לא יכולה להשיג. זה לא ככה.
זה נורא קשה כי למרות שאני פגועה ממנו הרגשות לא נעלמים ואני גם לא מרגישה שהם נחלשים. בא לי לכעוס עליו שהוא גרם לי להרגיש ככה שוב ואז רמס אותי, בא לי לכעוס על עצמי שנתתי לו ללכת בלי לנסות לפתור את הבעיות שהיו לנו. יש בי כל כך הרבה אהבה אליו ואין לי לאן לכוון אותה. אין לי מישהו אחר שימלא את החלל הזה. לא יוצא לי להכיר אנשים חדשים, בחורים לא מתחילים איתי ואני לא איתם (מתביישת!), שאלתי חברים אם יש להם מישהו להכיר לי וכולם אמרו לי שהם יחשבו על זה ולא חזרו אליי. בינתיים אני נשארת עם הזכרונות ועם ההרגשה הנוראית הזאת. זה כאילו שעכשיו, שנה אחרי, אני מתאבלת על הקשר. ממש קשה לי, אף פעם לא הרגשתי ככה, לא בעוצמה הזאת.
אני לא יודעת מה לעשות ואיך לעבור את זה. כמו שכתבתי, מעולם לא הרגשתי את זה בעוצמה הזאת ואני קצת חסרת אונים.
סתם הייתי צריכה לפרוק את זה איפשהו.
היי.
כואב לי.
אני והאקס נפרדנו לפני שנה אבל בשבועות האחרונים התחלתי להרגיש שוב משהו. הפרידה עברה עליי בקלות, לא התאבלתי על הקשר כי לא הרגשתי שיש על מה. פשוט לא היה לי טוב וידעתי שזה הדבר הכי נכון בשבילי. ללא כל ספק. ואני עדיין חושבת ככה. אבל לפני כמה שבועות ראיתי אותו שוב ודיברנו, ישבנו קצת ביחד והרגשתי ששוב קורה בינינו משהו. חזרתי הביתה מבולבלת וחשבתי על זה כמה ימים. הגעתי למסקנה שאני רוצה לחזור והרגשתי ממנו שהוא מרגיש אותו הדבר. אבל איחרתי את המועד, כשסוף סוף נסגרתי על עצמי והחלטתי לומר לו מה אני מרגישה, גיליתי שיש לו חברה חדשה. יש לציין שהיום ההוא שנפגשנו, היום שבו צפו בחזרה הרגשות שלי אליו, היה לפני שהוא התחיל לצאת עם החברה הנוכחית שלו. סתם שתדעו, שלא תגידו שאני פשוט רוצה את מה שאני לא יכולה להשיג. זה לא ככה.
זה נורא קשה כי למרות שאני פגועה ממנו הרגשות לא נעלמים ואני גם לא מרגישה שהם נחלשים. בא לי לכעוס עליו שהוא גרם לי להרגיש ככה שוב ואז רמס אותי, בא לי לכעוס על עצמי שנתתי לו ללכת בלי לנסות לפתור את הבעיות שהיו לנו. יש בי כל כך הרבה אהבה אליו ואין לי לאן לכוון אותה. אין לי מישהו אחר שימלא את החלל הזה. לא יוצא לי להכיר אנשים חדשים, בחורים לא מתחילים איתי ואני לא איתם (מתביישת!), שאלתי חברים אם יש להם מישהו להכיר לי וכולם אמרו לי שהם יחשבו על זה ולא חזרו אליי. בינתיים אני נשארת עם הזכרונות ועם ההרגשה הנוראית הזאת. זה כאילו שעכשיו, שנה אחרי, אני מתאבלת על הקשר. ממש קשה לי, אף פעם לא הרגשתי ככה, לא בעוצמה הזאת.
אני לא יודעת מה לעשות ואיך לעבור את זה. כמו שכתבתי, מעולם לא הרגשתי את זה בעוצמה הזאת ואני קצת חסרת אונים.
סתם הייתי צריכה לפרוק את זה איפשהו.